אור בזויות

וידוי: לפני שעשיתי את המנוי הראשון שלי על מגזין מוזיקה מחו"ל, הייתי קורא עיתונים של גיימרים (תצחקו עליי, יופי. הייתי בן 11). זה התחיל עם "פריק", בשביל לגלות משחקים חדשים ל"מגה-דרייב" הישן שהיה לי והמשיך עם מנוי ל-PC Gamer הסופר גיקי. לפני כשבועיים כתבתי למוסף סטודנטים של טיים אאוט על משחקים שרצים חזק על מסכי הלפטופים באוניברסיטה. כמתבקש, התחקיר לכתבה כלל המון שעות משחק מטופשות וזה היה מדהים. גם גיליתי שזה די כיף לשמוע מוזיקה תוך כדי שאני משחק Plants Vs Zombies. כן, זה התירוץ שלי בשביל לכתוב על משחקי מחשב בבלוג שמתעסק בעיקר במוזיקה.

Plants Vs Zombies

מדובר במשחקים קלילים, פשוטים וצבעוניים להחריד, שלא דורשים שום נסיון גיימרי מוקדם או שעות של התעמקות והשקעה. קהל היעד של משחקי הקז'ואל הוא בדרך-כלל מבוגר יותר מזה של הכותרים הכבדים, מה שלא מפתיע לאור הדרישות הפסיכיות שמעמידים המשחקים של עידן הקונסולות והמחשבים המשודרגים. מסתבר שאותם משחקים שכיף לנו לשחק באייפון בזמן שאנחנו כורעים בשירותים, יושבים לנו טוב גם על מסך הלפטופ בזמן הרצאות. לאחרונה אף הוכרזו משחקי הקז'ואל כיעילים בטיפול בדיכאון קליני (במחקר שמומן ע"י Popcap – חברת המשחקים השלטת בשוק הקז'ואל). נראה שהחיבור לקהל מבוגר יותר, שלא מגדיר את עצמו כ"גיימר", הוא טבעי לאור המאפיינים הנ"ל. ברוב משחקי הקז'ואל ניתן לשחק באמצעות לא יותר מעכבר או עם מקש בודד נוסף. זוהי האבולוציה של שולה המוקשים, הסוליטייר והמאג'ונג הסיני שאמא שלכם (שלי בכל אופן) היתה משחקת שעות אל תוך הלילה.

World Of Goo

ז'אנר: פאזל-פיזיקלי-פסיכדלי

קהל יעד: חנונים שמפחדים לנסות את ה-Goo האמיתי (הורדה)

מה עושים שם: בטריילר של המשחק ביוטיוב נראית אנימציה של ילדה נוירוטית שרועדת, פותחת פחית של Goo ולוגמת אותה בשלוק אחד. האישונים שלה מתרחבים. נראה שמכאן אנחנו נכנסים לתוך העולם של Goo, שהוא פסיכדלי, צבעוני ולא מפסיק להסתובב. אני מוכרח להודות שאשכרה חטפתי בחילה רק מלצפות בגראפיקה המרהיבה ממרחק, כשחבר שלי שיחק במשחק כמה שורות מתחתיי בזמן הרצאה. רגע, אז מה בכל זאת עושים שם (חוץ מחומרים פסיכו אקטיביים שמגיעים בפחית)?

מדובר במשחק מבוסס פיזיקה, שבו עליכם לבנות מודלים כמו מגדלים וגשרים שעשויים מכדורי ה-Goo הדביקים וכל זאת על מנת להגיע איתם עד לנקודת היציאה של כל שלב. קצת בדומה לעולם האמיתי, האויב הגדול ביותר שלנו ב-World Of Goo  הוא כוח המשיכה – אז אל תבנו מגדל גבוה ודק כי הוא פשוט יקרוס. בשלבים מעט יותר מתקדמים תאלצו גם להפעיל את הראש בפתרון הבעיות שמציבים לכם, מה שיכול בקלות להסיח את דעתכם מהקוגיטו של הצרפתי ההוא עם השפם, שעליו מתחולל וויכוח סוער כרגע בכיתת הלימוד.

Plants Vs Zombies

ז'אנר: אסטרטגיה / Tower Defense

קהל יעד: סטודנטים מהפקולטה לחקלאות (הורדה)

מה עושים שם: מגנים על הצד שלכם במגרש מפני זומבים שצועדים בנחישות ומנסים לפרוץ את שורותיכם. אגב אתם צמחים, אבל זה לא אומר שאתם חסרי אונים נגד אוכלי המוחות. בשעות היום תאספו שמש, שבעזרתה תצמיח לכם צמחים שונים בעלי יכולות משונות (תירס, פטריות, חמניות מה שתרצו). את הצמחים כדאי לכם למקם בפרישה חכמה על המגרש, כדי למנוע מהזומבים לחצות את שורותיכם הירוקות. אוכלי המוחות, ממשיכים לשעוט לאיטם. והם מוזרים ממש: ישנם זומבים שמשליכים עליכם כדורי סל, זומבים במדי פוטבול שרצים אליכם בעמוק (ועדיין לאט) וזומבים שקופצים מהשמיים עם חבל בנג'י, שודדים לכם צמח (מהר) ועולים חזרה מעלה. מכל המשחקים שכתבתי עליהם בכתבה הזאת, לזה אני עדיין מכור ברמות מטופשות.

Cooking Academy

ז'אנר: בנות

קהל יעד: ניחשתן נכונה. כל הכבוד – גם יפות וגם אופות. (הורדה)

מה עושים שם: באמת שלא הייתי סגור על זה כשראיתי את זה לראשונה על המסכים הלבנבנים של הבחורות היפות באולם ההרצאות הגדול בבינתחומי. זה נראה כמו פס נע של מזון, עם ציורים חמודים של חסות ובצק. מין משחק בישולים שכזה. ובכן, Cooking Academy מתוצרת Heavy Games (שמייצרים רק משחקים קלילים), הוא להיט היסטרי. אמנם הוא פונה באסתטיקה שלו ועל סמך סטריאוטיפים מוכרים לקהל יעד נשי, אך הוא כיפי לאללה לא משנה מי ומה אתה. לימדו את מיומנויות חיתוך הבצל, לישת הבצק, הטיגון, קישוט הקינוחים. השלימו כמה שיותר מתכונים ותתקדמו למנות המסובכות יותר. אזהרה: המשחק לא עבר בדיקת כשרות.

לא כזה מפחיד. דיג'יי ספוקי

הקשיבו הקשיבו! הלילה, אחרי הפאנל בפסטיבל הפילוסופיה "אפשר לחשוב" בירושלים, דיג'יי ספוקי עומד לזרוק מסיבה (כן, כן – ליטרלי). רגע, תנו להתחיל מהתחלה – לפני חודש בערך אני נוסע עם האח ועם אשתו המעוברת לארוחת שישי אצל האמא. תוך כדי נסיעה כבדרך אגב, אחי שואל אותי אם אני מכיר DJ Spooky, ולפני שאני מספיק לענות, מספר שהוא עומד לחלוק איתו ועם עוד שני חבר'ה במה בפאנל באיזה פסטיבל בירושלים.

בטח שאני מכיר! that subliminal kid הוא אחד מהשמות הרבים שתחתם שחרר, המציא ושכלל הפנומן הזה. מעבר להיותו מוזיקאי מוערך בטירוף, בעיקר בתחום ההיפ הופ הנסיוני, הבחורצ'יק הוא גם פרופסור. אך עם היותו מוזיקאי ו-DJ – סביר להניח שפול מילר (עוד שם שלו, הכי לא קשור) ייזכר לדורות בעיקר בשל חדשנותו בצד הטכנולוגי.

אמן אחר, שגם מגיע מתחום ההיפ הופ היותר אבסטרקטי, הוא שי ליברובסקי (הידוע יותר בתור Digital_Me וחצי הצמד Bitter Jews). שמחתי כשהלברוב שמע על כך שדיג'יי ספוקי אשכרה עומד להגיע ארצה ואף אחד לא באמת יודע מזה, ושאל אותי אם יש עוד מקום אצלנו בטיולית. הוא מספר שכמעט אין ספר על היפ הופ, סקראצ'ינג או סימפולים (הבנאדם קורא ספרים על היפ הופ… הרבה), שספוקי אינו מצוטט בו לפחות מספר פעמים.

יש המשך »

צ'ארלס ספירין, מנהיג להקת The Broken Social Scene, שחרר בשנת 2009 אלבום סולו בשם The Happiness Project. מדובר ביותר מעוד אלבום של אמן שאולי אתם מכירים ואולי לא, אלא במעין ניסוי סוציולוגי-מוזיקלי אשר ספירין ערך בקרב שכניו בדאון טאון טורונטו. בחיפוש אחר משמעויות המושג – Happiness, ספירין קיים ראיונות עם כל מיני עוברים ושבים ברחוב ושאל אותם שאלות לגבי התעלומה אותה הוא מנסה לחקור.

את האודיו של אותן שיחות על משמעויות השמחה, הוא הקליט ולקח עימו חזרה לאולפן. שם הוא שיחק עם הקולות, ערך, עיוות והפך את הדיבור של שכניו למוזיקה. אני מתכוון – ממש לקח דיבור של אנשים ברחוב והפך אותו למוזיקה, ולא, זה לא נשמע כמו טריק אוטו-טיון זול. ישנם גם כלי נגינה קונבנציונליים וכל מיני ענייני הפקה מוזיקליים ביצירתו של ספירין, אך אין סיבה להיכנס אליהם כרגע: מה שמעניין אותנו הוא האופן שבו אותו חיפוש אחר משמעות האושר, אשר קיים (אני מאמין) בכולנו, בא לידי ביטוי ביצירתו של ספירין.

ממצאים מעניינים מתוך הראיונות: גברת מוריס, שנשמעת כמו זקנה אפרו-קנדית קשת יום, אומרת ש- "Happiness is love" ולפיכך אתה מוכרח לאהוב כדי באמת לשמוח ולהיות מאושר.

Mrs. Morris / The Happiness Project by Charles Spearin
 

ויטוריה, אומרת שמבחינתה אושר זה כשזה 'ולנטיינז דיי', כי אז בבית הספר לא צריכים ללמוד ורק יוצרים אמנות כל היום.

Vittoria / The Happiness Project by Charles Spearin
 

פשטות התשובות של שכניו של ספירין, הכנות שלהן בשילוב המוזיקה עשו אותי שמח. הייתי מדווח לכם על כך בזמן אמת, כשנחשפתי לראשונה לפרוייקט המעניין הזה – אבל, אז אף אחד עדיין לא חשב להמציא אפליקצייה לשיתוף שמחה. 2009, ימי הביניים… פוסט זה התפרסם לראשונה בבלוג של אפליקציית Mooderator החדשה, עליה אני וחברים עובדים במסגרת הלימודים כבר מספר חודשים ועומדים להשיקה בימים הקרובים. כנסו, תציצו (לא מוכרים שם כלום, וגם האפליקצייה חינם).כמו ספירין וכמוך, גם מודרייטור מחפשת אחר המשמעויות הגלומות במושג, הלא כל כך מושג הזה, שנקרא אושר (התרגום מאנגלית לא מדוייק. Happiness זו שמחה, אבל עזבו אתכם שטויות). צפו בסרט הקצר שנעשה אודות הפרוייקט ומשלב אנימציה, חלקים מהראיונות, את ספירין עצמו וכמובן קטעים מתוך אלבום הקונספט המרתק הזה.

זה לא סוד שמוזיקה היא עסק יקר, אך האפשרויות הפתוחות בפני מוזיקאים כיום הן רבות ומגוונות יותר מאי פעם. התבססותו של האינטרנט המהיר, הוזלת אמצעי ההקלטה והיחלשות חברות התקליטים הגדולות הפכו את העסק אמנם למורכב יותר, אך עם זאת גם פתוח יותר לשיטות חדשות ויצירתיות. את ההקלטה עצמה ניתן כיום לעשות באולפן ביתי שבנית בעצמך, את ההפצה ניתן לבצע דיגיטלית במקום להדפיס המון עותקים ואת הפרסום והיח"צ אפשר וכדאי לעשות גם ברשתות חברתיות ובבלוגים. צריך לחשוב על פרופורציות לפני שמתאבדים על הפקה יקרה שתכניס את האמן לבור כלכלי.

תמיר מוסקט: "אין דרך אחת לעשות את הדברים, כיום דברים מגניבים יוצאים גם מסלון של אנשים. וגם דברים נוראיים. זה נורא נקודתי. החוכמה היא לבחור את האנשים שאיתם יהיה לך הכי נכון לעבוד. זה כמו קאסטינג לסרט: לשכור שחקן מפורסם לא יהפוך את הסרט בהכרח לטוב."

חדרי חזרות – בתקופה של הפקת אלבום או סינגל, הגיוני שתרצו לעשות חזרות לפחות 3-4 פעמים בשבוע. חדרי חזרות השתדרגו ביכולתם בשנים האחרונות עד כדי כך שכיום חלקם משמשים כסמי-אולפני הקלטה. עם כי המכשור באולפני ההקלטה הוא בד"כ הרבה יותר מקיף: מיקרופונים, חדרים נפרדים ובאופן כללי ציוד הקלטה איכותי יותר. "הכי טוב לשלב בין חדרי חזרות לאולפנים. את הקבצים הדיגיטליים שמקליטים בחדרי החזרות לוקחים לאולפן, כשמדובר בהקלטה פשוטה. אפשר לשחק עם זה בהתאם למה שאתה מתכוון ליצור" מסביר רם אוריון, שועל אולפנים ותיק, גיטריסט ומפיק. חדרי חזרות זולים יש המון. בחלקם לפעמים אין מיזוג בקיץ, יש שיטפונות בחורף או שסתם רמת מערכת התופים במקום לא טובה. 50 ₪ לשעת חזרה נחשבת לזולה מאוד. הסטנדרד עומד על 60-80 ₪ לפי שעה, כאשר חזרה בד"כ לא לוקחת פחות משלוש שעות. בחלקם יש תוספת על ההקלטה של החזרה (10 ₪ לשעה). בחדרי החזרות הזולים ההקלטה תעשה באמצעות 2-3 מיקרופונים שמקליטים את כל החדר ולא בהפרדה לערוצים ברזולוציה גבוהה, כפי שאולפנים מקצועיים מסוגלים לעשות. חדרי החזרות השווים יותר יגיעו ל-100 ₪ לשעה (מעל למחיר הזה זה כבר אולפן לכל דבר). בחדרי החזרות היקרים הסאונד, העיצוב של החדר והאקוסטיקה יהיו מקצועיים והציוד ואמצעי ההקלטה משוכללים יותר.

הופעות – סיכוי סביר שתרצו לנסות את החומרים שלכם על הבמה עוד לפני שהקלטתם אותם. ברוב המקומות עובדים על פי דיל שנקרא "גרנטי": הלהקה מתחייבת למכור X כרטיסים ובמידה והיא מוכרת פחות, אז היא צריכה להשלים מכיסה את הסכום שנקבע. אם מכירת הכרטיסים היא מעל למינימום שנקבע מראש, אז הלהקה והמועדון מתחלקים ברווחים, בדרך כלל 30 אחוז ילכו למועדון ו-70 לאמן. חן-לי פישמן מחברת פטיפון: "פעם אמנים גדולים היו מופיעים באולמות גדולים, אך כיום הם גם מופיעים במקומות כמו תיאטרון תמונע, זאפה והפטרייה בצפון. הם ממלאים בקלות את המקומות הללו וזה מקשה על האמנים הקטנים". רם אוריון מוסיף ש"צריך לקחת בחשבון גם עלויות של מוניות, הרי ברוב מועדוני ההופעות תצטרך להביא איתך את רוב הציוד מהבית. להופיע בחיפה זה להתחיל את ההופעה כבר במינוס של 1000 ₪." זה היתרון שבלהיות להקה: ההוצאות מתחלקות בין כולם.

יש המשך »

מה הקשר בין להקת דיבו, חברת הטלביזיה האמריקאית טיבו וחייזרים? תאוריית קונספירציה? דאחקה? הסרטון הבא הוא אכספוזיציה לתאורית הקשר שמובאת בסרט הקצרצר שמתחתיו, תאוריה אשר איכשהו קושרת את מקימי חברת הטלביזיה האמריקאית Tivo לחלקי טכנולגיה חייזרית שנמצאה בנבאדה ושהיתה בבעלות חברי להקת Devo הגאונית כבר מסוף שנות השבעים.

"Classified US government training film from 1973 detailing a crashed UFO in the Nevada desert. "
"WARNING: Property of US Government. View at your own discretion."

הסרט שכביכול חושף את הקונספירציה עלה ליו-טיוב בסוף 2008, כלומר יותר משנה לפני שדיבו שיחררה את Something For Everybody – אלבומה החדש שיצא בהפרש של עשרים שנה מקודמו. כנראה שחברי דיבו הרגישו שזו יכולה להיות אחלה דרך כדי לייצר קצת באז סביבם, אחרי הכל הם אחת הלהקות הכי משפיעות בהיסטוריה של המאה הקודמת. מנהיגי קאלט של ניו וייב ו-Pאנק סינתיסייזרי כבר מעל לשלושים שנה. צפו בסרט (לא ארוך. חמישה חלקים של עד 2 דק' כל אחד) ונסו לאתר את ההשתלות והשטויות שדיבו הכניסו לרעיון המופרע והמשעשע של הסרט הזה. כל כך מופרך שזה כבר מצחיק, ומאחר ודיבו היא להקה שתמיד היתה ידועה בהומור הסוציו-טכנולוגי ההזוי שלה, ברור לגמרי שכל הסיפור שמובא כאן הוא בעצם סוג של פרסומת מצחיקה לחברת טיבו, בנוסף לקידום מכירות לקראת אלבומה החדש של הלהקה.

מי שהאזין לאחרונה לרדיו אור בזויות בטח כבר קלט עד כמה שנגנבתי על האלבום החדש של הרובוטים הזקנים מאוהיו. כל שיר ושיר באלבום הזה להיט. אלבום כיפי, נותן בראש, קליל עם בוחרים שלא להקשיב למילים. על Human Rocket, השיר שכתוב מנק' מבטו של טיל מלחמה בדרכו לעבודה כבר כתבתי כאן לא מזמן ועכשיו שימו לב לקטע הבא; קוראים לשיר הזה What We Do ובגדול מה שהוא אומר זה: 'שלום, קוראים לנו דיבו ואנחנו עושים את אותם הדברים שכבר עשינו קודם. ממש כמו בני אדם'. אולי נשמע בעייתי בשביל דיסק חדש של להקה שתמיד היתה חדשנית אם לא עתידנית, אבל זה לא. להיפך, זה סבבה לגמרי, הרי אף להקה אחרת לא מסוגלת לעשות את מה שהם עושים. מי יכול עליהם בכלל מי!

אל וועידת המוזיקה של היינקן השנה הגעתי בתחבורה ציבורית, את האוטו השארתי בחניה, פשוט נזכרתי שבשנה שעברה חילקו לנו שם בירה חינם והרי, חוץ מדיוני מוזיקה – אני באתי לעשות פאן. שמחתי לראות שוב את הכוסיות שמסתובבות בשמלות ירוקות עם המגשים מלאי הכוסות, מחפשות להרוות את צמאונם של חובבי המוזיקה, האמנים ואנשי התעשייה שהסתובבו שם בלובי. רק איפה היו הקראסונים איפה?

הגעתי לשלושה פאנלים ביום הראשון שדמו יותר להרצאות מאשר לדיונים בין במה לקהל. הראשון, בהנחיית עידית התפו"דית פרנקל, התעסק ב-"פיתוחים בעולם הניו מדיה". התבאסתי עליו קצת. זה פשוט הרגיש לי מיושן, לא חידש כלום ולא בגלל שאני כזה גיק, אלא שפשוט החידושים לא היו כאלה חדשים. כל הקהל שישב באולם היה שייך בצורה כזאת או אחרת לתעשיית המוזיקה ולדעתי צריך היה לקחת בחשבון שאנחנו דווקא די מעודכנים בעניינים מסוג זה. עידית הכינה מצגת שסקרה את כל האתרים והשירותים המובילים של תוכן מוזיקלי ברשת, אתם יודעים: סאונדקלאוד, בנדקמפ וכדומה. נחמד, קצר ולעניין – מין סקירה עכשווית.

מה שהיה רע היתה המיני הרצאה של הבחורצ'יק מחברת פלאפון, גיא באומן (הפאנל היה בנוי מ 5 מרצים, כל אחד 10 דק'), שהחליט לנצל את הבמה בשביל לדפוק פרסומת ארוכה מדי לאיזה שירות מעפעפן של החברה בה הוא עובד, תוך שהוא משתדל לדחוס כמה שיותר מילים לתוך עשר הדקות שניתנו לו. והמוצר? הממ… זו סוג של חנות מוזיקה אונליין למכשיר הנייד או משהו כזה, בעלת מגוון מוזיקלי שלא יכול לספק שום חובב מוזיקה אמיתי בעידן החדש, בטח שלא את הצרכן שיודע לחפש ולמצוא לעצמו את המוזיקה שהוא אוהב בתוך המבחר האינסופי שזמין באינטרנט. אני ממליץ להם ללכת וללמוד איך עושים פילוח שוק. גם אם השוק בישראל נראה להם אולי קטן – תאמינו לי שזה אפשרי לפלח לו ת'תחת מאלף כיוונים שונים וזה בדיוק מה שפלאפון מוכרחים לעשות אם הם רוצים לקרוא לעצמם מקצוענים. כן. ומספיק לעוף עליהם עכשיו. הרצאונת נוספת היתה של חברה שבעצם באה ללהקות/זמרים ומציעה להם להטמיע את השירים שלהם במשחקי קונסולה סטייל 'גיטר הירו'. רעיון מגניב לאללה. היו עוד שתי מיני הרצאות אבל הן לא היו מעניינות. פאסט פורוורד לפאנל הבא:

יש המשך »

על הוול בפייסבוק שלי הופיע שלשום לינק שכלל את הכיתוב הבא: Shirilev is doing The Ugly Dance. בהתחלה חשבתי שזו עוד שטות ויראלית שנועדה לבדר ולא יותר, אך בדיעבד הסתבר לי שמדובר בשיווק אינטראקטיבי לאיזו להקה שוודית חדשה עם שם מוזר.

נכנסתי ללינק ומצאתי שם את הראש של שירילב חתוך ומודבק בצורה מגושמת למדי למין חליפה כזאת שרוקדת ריקוד ממש, אבל ממש מטופש לצליליו של איזה שיר אינדי-דיסקו חביב באנגלית. האמת היא שאני לא מתלהב בקלות משטויות ברשת מהסיבה הפשוטה שממש כמותכם, גם אני כבר ראיתי טונות של אתרים מטופשים בתוך אוקיינוס הבולשיט הויראלי שבו אנחנו טובעים כל יום מחדש. אז איך הדבר הזה בכל זאת הצליח להדליק אותי?  הרי, אני די בטוח שראיתי כבר דברים דומים לזה בעבר. התשובה נעוצה במינימליזם ובטיב ביצוע הרעיון וההתמקדות אך ורק בו:  אין אופציות כמעט כך שהעניין נשאר פשוט, אין לינקים, השיר מתחיל להתנגן מבלי שתבקש והריקוד.. הריקוד באמת משעשע, מסונכרן ויושב טוב עם השיר, ישר הזכיר לי את את חבר שלי עמרם500:

עמרם500 bust'a'move

מה שכן אפשר לעשות באתר, חוץ מלהעלות תמונה של ראש ולבחור מתוך שלוש אופציות של בגדים, זה לשלוט בתנועות של רקדן. למטה יש כל מיני dance moves שאפשר ללחוץ עליהם ולראות את הדמות מענטזת אותם לפי הקצב של השיר. עד השלב הזה עדיין לא היה לי מושג שמדובר בשיווק של להקה חדשה, וזאת למרות שזה דווקא היה כתוב כל הזמן באותיות הקטנות בשתי השורות שבתחתית העמוד.

click on the picture to see Amram500 doing The Ugly Dance

ובסוף יש תמונה של חתול. חובה חתול. אם קיימת נוסחה להצלחה ויראלית ברשת, אני בטוח שהיא מכילה בתוכה לפחות איזה חתול אחד. ראבאק, תחשבו עד כמה החיות האלו פופולריות ברשת. כל יוטיוב כבר נראה כמו חתולייה, אני מדבר כאן על כמות מטורפת של שטח איכסון שכרגע מיושב ע"י חתולים ווירטואליים. בכלל, נראה לי שיש יותר מהם ברשת מאשר ברחוב. ובחזרה לנושא, ברגע שנגמר השיר קופצת איזו בוקסא עם טקסט שבפעם הראשונה לא באמת טרחתי לקרוא. כל מה שקלטתי שם זה ראש של חתול ואופציה לתת תרומה כספית. לתרום למי בדיוק? במקום לברר מה הענין, לחצתי על האיקס, חזרתי לפייסבוק, נכנסתי לפרופיל של עמרם500, חתכתי לו את הראש מהתמונה בשביל ליצור לו רקדן אוטומטי משל עצמו (500 הוא מספר אחת בלרקוד כמו בושה). ואז שוב נגמר השיר וקופצת הבוקסא ההיא עם הטקסט (כן, זו עם הראש של החתול ואופציית התרומה). הפעם כן קראתי את ה-אחד-שתיים-שלוש:

הנה, אפילו שמנו לך חתול. אולי תתרום עכשיו?

1. במידה ומצאת את האתר הזה משעשע, אתה מוזמן לתרום ללהקה דולר לטובת המשך קיומו של האתר, בשביל לעזור ללהקה לשלם על שעות אולפן ואולי גם על איזה סינתיסייזר חדש.
2. במידה ותרמת, "על הדרך" תקבל גם לינק להורדת השיר + רמיקס בונוס. הלהקה לא מציעה לרכוש את השיר שלה, אלא במקום זאת משעשעת אותך לצליליו באופן אינטראקטיבי, ואז מציעה לך לתרום לה כסף. היא גם מספרת לך, כאילו היית חבר של הלהקה, מה בדיוק היא מתכוונת לעשות עם הכסף.
3. הפתעה. משהו שקשור לגברת מנומרת ושימפנזה קטנה. אני לא באמת יודע כי בשורה שמתחת, זו ששואלת כמה אתה מעונין לתרום: דולר אחד, חמישה דולרים או nothing, בחרתי באפשרות השלישית.

אז אם בסוף יצאתי קמצן מניאק ולא תרמתי גרוש, מה בעצם הרוויחה הלהקה השוודית הזאת, ששמה הוא Fulkultur (אום כולתום?), ושאפילו לא שמה באתר הזה שלה לינק למייספייס או לאתר רשמי, לא תמונות או כל מידע אחר על עצמה? ובכן:

• תוך כדי ששיחקתי באתר, יצא שהאזנתי לשיר שלהם. ויותר מפעם אחת.
• עכשיו אני גם זוכר את שם הלהקה וגם את חווית ההתוודעות אליה.
• הפצתי הלאה. שיט, אפילו כתבתי על זה פוסט..

Soulwax / 2 Many DJ's

באמת שאי אפשר לעמוד בקצב הדיג'יים הזה שפוקד את תל אביב בשנה האחרונה. הבלוק מפציץ עם ליין הלג'נדס שלו, הברזילי עדיין ממשיך לייבא את גרמניה לישראל, כמה מועדונים חדשים נפתחו לאחרונה ובאופן כללי, באמת שלא חסרות כאן מסיבות טובות. עכשיו אתם מוזמנים לסמן ביומנים עוד מסיבה שאסור לפספס: 2Many DJs יופיעו בתל אביב במועדון האומן 17 ב-18 במרץ. צפו לסט של עירבוביאדה מוזיקלית מבורכת. על היבוא המשובח אחראים האומן יחד עם קבוצת חרגול הפקות, שכבר הספיקה להנחית עלינו ענקים כגון ריצ'י הוטין (אבא טכנו) וגראנדמאסטר פלאש (אבא היפ הופ). כל הכבוד, אל תעצרו!

האחים דיויד וסטפאן דובאל התפרסמו לראשונה בתור להקת האינדי Soulwax, אך עם השנים שינו פאזה והפכו לאחד מהרכבי המאש-אפ הכי מעניינים בעולם. כן, הם יותר שווים מגירל טוק. עם כל אהבתי לאינדי, החבר'ה האלה עשו בשכל כאשר ערקו לכיוון רחבת הריקודים. לא שהם היו מעפנים בתור להקה, אפילו קניתי את האלבום שלהם -  Much Against Everyone's Advice והוא ממש לא רע, אך אין בכלל מה להשוות אותו עם ההשתוללות היצירתית שהם מפגינים בתור דיג'יים.

2Many DJ's מרתכים שירים, משנים להם מצבי צבירה תוך התעלמות מכוונת מגבולות סגנוניים, קטגוריות והפרדות של ז'אנרים. תרבות הבאסטארד-פופ (מאש-אפ שמערבב שירים באופן בלתי רשמי) חייבת לחבר'ה האלה המון. הכל יכול להתערבל אצלם, אין פרות קדושות, אין הפרדה בין בשר וחלב. הנה שלוש דוגמאות מתוך "As Heard on Radio Soulwax Pt. 2" – היחיד בסדרה שיצא באופן רשמי:

The Blues Brothers OST – Peter Gunn Theme + Peaches – Fuck The Pain Away + Basement Jaxx – Where's Your Head At
 

Beyonce – Charlie's Angels + Dolly Parton – 9 to 5 + Röyksopp – Eple
 

Skee Lo – I Wish + Maurice Fulton Presents Stress, "My Gigolo" + The Breeders – Cannonball
 

יש המשך »