באמת שאי אפשר לעמוד בקצב הדיג'יים הזה שפוקד את תל אביב בשנה האחרונה. הבלוק מפציץ עם ליין הלג'נדס שלו, הברזילי עדיין ממשיך לייבא את גרמניה לישראל, כמה מועדונים חדשים נפתחו לאחרונה ובאופן כללי, באמת שלא חסרות כאן מסיבות טובות. עכשיו אתם מוזמנים לסמן ביומנים עוד מסיבה שאסור לפספס: 2Many DJs יופיעו בתל אביב במועדון האומן 17 ב-18 במרץ. צפו לסט של עירבוביאדה מוזיקלית מבורכת. על היבוא המשובח אחראים האומן יחד עם קבוצת חרגול הפקות, שכבר הספיקה להנחית עלינו ענקים כגון ריצ'י הוטין (אבא טכנו) וגראנדמאסטר פלאש (אבא היפ הופ). כל הכבוד, אל תעצרו!
האחים דיויד וסטפאן דובאל התפרסמו לראשונה בתור להקת האינדי Soulwax, אך עם השנים שינו פאזה והפכו לאחד מהרכבי המאש-אפ הכי מעניינים בעולם. כן, הם יותר שווים מגירל טוק. עם כל אהבתי לאינדי, החבר'ה האלה עשו בשכל כאשר ערקו לכיוון רחבת הריקודים. לא שהם היו מעפנים בתור להקה, אפילו קניתי את האלבום שלהם - Much Against Everyone's Advice והוא ממש לא רע, אך אין בכלל מה להשוות אותו עם ההשתוללות היצירתית שהם מפגינים בתור דיג'יים.
2Many DJ's מרתכים שירים, משנים להם מצבי צבירה תוך התעלמות מכוונת מגבולות סגנוניים, קטגוריות והפרדות של ז'אנרים. תרבות הבאסטארד-פופ (מאש-אפ שמערבב שירים באופן בלתי רשמי) חייבת לחבר'ה האלה המון. הכל יכול להתערבל אצלם, אין פרות קדושות, אין הפרדה בין בשר וחלב. הנה שלוש דוגמאות מתוך "As Heard on Radio Soulwax Pt. 2" – היחיד בסדרה שיצא באופן רשמי:
The Blues Brothers OST – Peter Gunn Theme + Peaches – Fuck The Pain Away + Basement Jaxx – Where's Your Head At
Beyonce – Charlie's Angels + Dolly Parton – 9 to 5 + Röyksopp – Eple
Skee Lo – I Wish + Maurice Fulton Presents Stress, "My Gigolo" + The Breeders – Cannonball
בשנת 1969 התגנב ילד בן 14 לחדר המלון של ג'ון לנון ושכנע אותו להתראיין. 38 שנים אחרי, במאי בשם ג'וש ראסקין השתמש בקטע האודיו של הראיון והפך אותו לסרט אנימציה קצר. הסרט מתאר ויזואלית את הדיאלוג ואת הרעיונות שמעלה לנון בתשובותיו. מדהים.
"I Met the Walrus was nominated for the 2008 Academy Award for Animated Short and won the 2009 Emmy for 'New Approaches' (making it the first film to win an Emmy on behalf of the internet)."
מטאליקה מגיעה לארץ?! איך ששמעתי על זה עלה בי גיחוך שאליו מייד הסתננו כמה רגשות אשמה. האם העובדה, שזה מצחיק אותי שהם שוב באים, הופכת אותי למתנשא? הרי אני יודע שירים שלהם בע"פ. אז נכון, האלבום השחור עדיין אגדה ויש שיגידו שגם מאסטר אוף פפטס וג'אסטיס פור אול מעולים אבל כל זה בכלל לא משתווה אל הבדיחה שהפכה להיות הלהקה הזאת, עקב הטעויות שהיא עשתה בזמנו עם התביעה נגד נאפסטר והמעריצים.
אני לא אחד שנוטר טינה בד"כ אבל מה שהם עשו מבחינתי בלתי נסלח אפילו יותר מהפעם ההיא שהם הוציאו את שיר "ההמשך" – The Unforgiven 2.0. הלהקה הזאת דפקה את המעריצים שלה על כך שהם שיתפו את אהבתם אליה על גבי הרשת במקום ללכת אחד אל השני הביתה להקליט על דאבל-קאסט כמו שהיו נוהגים לעשות מעריצי הלהקה בתחילת דרכה – ממש אותם המעריצים שהביאו אותה אל הפסגה. רק כדי לרענן את זכרונכם אם הספקתם כבר לשכוח את האסון השני שקרה לארה"ב בשנת 2001 אז הנה:
ושוב, אני באמת אהבתי פעם את מטאליקה. הפעם הראשונה שרקדתי סלואו (לא צמוד) הייתה לרקע צלילי האנפורגיבן (הראשון). כן, אני יודע… אבל לנו זה הרגיש כמו שיר אהבה. היינו בכיתה ג'! בת'כלס, הלהקה הזאת לא הוציאה שום דבר שראוי להאזנה כבר שנים. איזו סיבה בעולם יש לי ללכת לראות את הלהקה שפעם אספתי מדבקות שלה והדבקתי באלבום ליד העמוד של גאנס אנד רוזס?! אני כבר לא בקטע, סורי. אני בן אדם מאוד נוסטלגי אך גם עם הייתה בי איזושהי ערגה ללכת לראות בלייב את החומרים הישנים שלה הרי שכמיהה זו, לאור הנסיבות, מתבטלת לה כלא הייתה. מה שכן נשארה זו אחלה בדיחה, להקה שהפכה להיות הפרודיה של עצמה.
האמת שחיכיתי זמן רב לרגע המתאים בשביל לכתוב על ביטאליקה, הלהקה שהחליפה את מקומה של מטאליקה בחיי. זהו אחד מהשירים שאני הכי אוהב שלה, מישהו עשה לזה וידאו-מיקס:
רק שתהיו בעיניינים – לביטאליקה יש כבר שלושה אלבומים מלאים! הראשון, A Garage Day's Nite יצא בשנת 2001, בעקבות הסיפור עם נאפסטר. האלבום הצליח עד כדי כך שהלהקה התחילה לעשות סיבובי הופעות בעולם והוציאה מאז עוד שני אלבומים. הם לא כאלה חשובים אבל השמות שלהם מצחיקים אז הנה: (Beatallica (aka the [other] grey album יצא ב- 2004, אחריו יצאו Sgt. Hetfield's Motorbreath Pub Band, All YouNeed IsBlood ויש אפילו עוד כמה שטויות שהם שחררו אבל חאלאס.
טוב.. עוד קצת:
A Garage Dayz Nite
The Thing That Should Not Let It Be
והנה קישור להורדת האלבום האחרון של מטאליקה (מהאינטרנט!) – באמת שלא מומלץ
It Might Get Loud (from left to right): Jack White, Jimi Page & The Edge
תודה לעידו שחם מ-המאזין שהסב את תשומת ליבי לסרט התעודה המגניב הזה.
It Might Get Loud מפגיש בין ג'ימי פייג', ג'ק ווייט ו- The Edge ששופכים אור, כל אחד מהזווית האישית שלו, על הדבר המופלא הזה שנקרא גיטרה חשמלית. אמנם אני לא גיטריסט (חלום שיום אחד עוד ייתגשם) ובטח שלא מבין גדול בגיטרות, אבל אני יודע טוב מאוד לזהות את הסאונד החשמלי שעושה לי את זה.
מכירים את הקטע הזה שעולה בשיחות מוזיקה עם חברים, שמתחילים בשלב מסויים של השיחה שוב את הוויכוח הכל כך מטופש (וכיפי) על "מי הגיטריסט הכי טוב בעולם?" אני תמיד טוען שג'ימי פייג' הוא הפייבוריט שלי, עם הסתייגות לגבי השטות של ה"הכי טוב בעולם". זה הכל תלוי בסטייל, בסאונד הייחודי. יותר מדי גיטריסטים עם טכניקה שלא מהעולם הזה פשוט לא מרגשים אותי. מה לעשות, גדלתי על לד זפלין ולעד אהיה Zoso!
לגבי ג'ק ווייט, תמיד הנגינה שלו הזכירה לי את לד זפלין, אך אני מוכרח להודות שעם הזמן הוא לקח אותה לכיוון חדש וזה בדיוק ההבדל בין להיות מושפע ללהיות חיקוי זול. סטייל בטח שלא חסר לו, לא בסאונד ולא בלוק. את דה אדג' אני לא מכיר כאיזה גיטריסט דגול וגם על U2 אני לא מת (בלשון המעטה). לטעמי יכלו לבחור הרבה גיטריסטים אחרים לפניו. זה הזמן שלכם להציע את הגיטריסט שאתם הייתם מעדיפים לראות בסרט הזה במקום דה אדג', לא שזה יעזור (הסרט כבר עשוי…) אבל זה עלול להיות מעניין
אורך מלא (90 דקות, כתוביות בשפה שזרה לי)
ואם כבר בסטייל עסקינן, ג'ימי פייג' חייב להסתפר, מה זה הפוני הזה במאחורה?! אפילו באייטיז זה לא היה לעיניין.
השיר Killing In The Name משנת 92 של Rage Against The Machineבמקום הראשון של מצעד מכירות הסינגלים הבריטי של קריסמס 2009! וואט דה פאק? זה לא יכול להיות.
אבל זו כבר עובדה והיא פשוט עושה אותי מאושר. אני אסביר, לפני כמה שבועות קיבלתי מחבר הזמנה להצטרף לקבוצה בפייסבוק שהכותרת שלה כללה את שם הלהקה שהכי אהבתי כשהייתי בן 13 ואת המילה Xmas. אפילו לא טרחתי לנסות ולהבין מה הקשר, פשוט לחצתי על ה-Info של הקבוצה. ומסתבר שיש לה וואחד קטע, לא צחוק. זה מה שקראתי שם:
"Are you getting fed up about the possibility of ANOTHER X-Factor Christmas No.1? …us too…so we're going to do something about it! We are all buying a download of 'KILLING IN THE NAME' by RAGE AGAINST THE MACHINE right NOW! until the end of Saturday 19th December (23:59pm)."
הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב. במהלך ההופעה, צמד המילים – tuba lips – קפץ לי לראש תוך מחשבה על כך שאם אנשים רק יתבוננו ממש טוב ב-"שיפתות-הטובה" שלו, הם יוכלו לקרוא מהן את הכתוביות (מתוך השיר Telegram). למי שלא הכיר מלפני את קטעי השירה שנשמעו שם, היה קשה מאוד לעקוב אחרי סול וויליאמס. לא שציפיתי לחוויה קלה לאוזן או לראש אך בהתחשב בכך שההופעה הייתה נטו ספוקן וורד ללא מוזיקה בכלל, נראה שהקהל, גילה רצון אמיתי להקשיב. זו היתה שעה יפה.
שעה שהוא עמד שם על הבמה והקריב את גרונו, בפעם המיליון, כדי לנסות ולגרום לאנשים לראות מעבר למציאויות אליהן הם כבולים. סיפרו לי חברים ב-TABAC, (הקבוצה שהפיקה את כל הסופ"ש המטורף הזה), שיום אחרי ההופעה נסע סול וויליאמס עם קבוצת אקטיביסטים לבילעין – לראות את החומה לפני שהיא נופלת. זה מה שחומות עושות, לא? אפילו אם זה לוקח להן יותר מדי זמן.
אני מסכים עם בן שלו מעיתון הארץ, שכתב שהדבר הכי טוב לעשות בהופעה שכזו, ובכלל עם השירה של שאול, זה באמת להוריד את החומות, לפתוח את הראש ולזרום עם המילים והקצב שלהן במקום להתבאס על כל מילה שפספסת או על כל משמעות שהחמצת. הרי יש כל כך הרבה מהן כאן, פעם הבאה תקלוט עוד קצת, ומה שכבר חשבת שהכרת יקבל אולי משמעות נוספת.
בהופעה לא היו חומות. וויליאמס עמד על במה נמוכה ולעיתים פצח בשיחה עם הקהל, לעיתים צחק איתו, אבל בעיקר הרביץ בו תורה שבעל פה. אני הייתי שם כל כך מרוצה, מוקף בחברים טובים שהדבקתי בתושב"עתו לאורך הזמן. במהלך ההופעה, פתאום שלט גדול שעליו כתוב 1987 הונף בקהל. זה היה מתי, חבר שלי מהצבא שמבקש משאול שיבצע את 1987. הבקשה נענתה.
עוד חבר טוב שלי אפילו הביא איתו להופעה את אביו הנכה – כותב השירים הענק יענק'לה רוטבליט. מסתבר שרוטבליט ממש אוהב את מה שסול ויליאמס עושה… אחרי ההופעה הבנאדם נכנס לחדר האמנים ושאל אם אפשר לקבל שם איזה חיבוק מסול ויליאמס. זה נגמר בשיחה של כשעה ביניהם אשר בסופה יענקל'ה מזמין את סול ויליאמס לישון אצלו בירושליים העתיקה לקראת סיור מודרך אישית בעיר הקודש למחרת. מה לעשות, כשאדם עברי בשיעור קומה כשל רוטבליט מתאהב במילים של "ראפר" אמריקאי שיכול להיות הבן שלו, זה מבחינתי אישור נוסף לכך שמדובר כאן באמן פורץ גבולות.
צילום: עטר רפפורט
באמת שעשיתי המון כדי לגרום לאנשים לבוא להופעה. קרעתי ת'תחת: הכנתי את המיקסטייפ האולטימטיבי, פרסמתי אותו בפורומים שלא ידעתי שקיימים בכלל, כתבתי לעיתון, שידרתי ספיישל ברדיו הבינתחומי וכתבתי כאן באור בזויות מספיק פוסטים בנושא כדי לגרום לבלוג להפוך ולהיראות כמו איזה אתר מעריצי סול ויליאמס. בסוף, אפילו חברתי ל- TABAC ועזרתי בפעולות היח"צ בשטח.
משהו כמו שבועיים אחרי שפירסמתי את המיקסטייפ שהוא מבחינתי הדבר הכי מושקע שעשיתי בכל קמפיין הגרילה הזה, גיליתי משהו מאוד מוזר. בחיפוש אחר הערך "סול וויליאמס" בגוגל עלתה תוצאה חדשה מהאתר הרשמי של אם טי וי ישראל. נכנסתי ללינק ומצאתי שם פוסט, עם מלל קצר לקראת ההופעה ובנוסף מיקסטייפ של סול וויליאמס משלהם אשר לפי הכתוב הוכן ע"י סול ויליאמס בכבודו ובעצמו! "בינתיים וויליאמס ממקסס בשבילכם את הטייפ".
"העניין הוא כפול. לא רק שוויליאמס לא ממקסס דבר עבור קוראי MTV ישראל, אפילו MTV ישראל לא ממקססים דבר עבור קוראי MTV ישראל – זהו המיקסטייפ של אורי. אחד לאחד. ללא כל שינוי".
ישנה התייחסות רחבה לצד המשפטי של המקרה אצל ד"ר יובל דרור (בעיקר בתגובות) אך למען האמת אותי צד זה של המקרה מעניין אך ורק ברמת הידע הכללי אחרי הכל, אני סטודנט לתקשורת אינטראקטיבית שעוסקת בין השאר בעינינים מסוג זה. מה שת'כלס הפריע לי מאוד, היה יותר העיניין האתי, עליו הטיבה לכתוב גברת קסטה בבלוג שלה:
"זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ."
שואל את השאול / צילום: עטר רפפורט
כמה חברים סיפרו לי שהם השאירו טוקבקים באתר אם טי וי ישראל שמפצירים באתר לתת קרדיט ליוצר המיקסטייפ המקורי וכו', אך אף אחת מן התגובות לא פורסמה. היום סוף סוף הצלחתי ליצור קשר ישיר עם העורך של אם טי וי ולדבר איתו על כך בטלפון. התברר לי, מה שהיה צפוי, שכל העיניין נעשה מתוך קלות דעת וחוסר תקשורת בין אם טי וי למקורות המידע שלה אך בשום אופן לא בכוונת זדון ולכן היה לי חשוב גם להזכיר זאת כאן ולאזן קצת את ההתקוממות שנוצרה. אם טי וי הורידו את הפוסט המדובר מהאתר שלהם ברגע ששמעו על הדיון המתפתח בבלוגוספירה.
מאוחר מאוד במהלך הערב, אני וסול וויליאמס נפגשנו באיזור הבאר בחלק האחורי של המועדון. הוא פנה אלי בצחוק ואמר "that's a nice T-shirt you got there" חייכתי, הרי לבשתי שם את החולצה שקניתי אחרי ההופעה שלו בלונדון ב-2005. הוא זיהה אותה, מן הסתם השם שלו כתוב לי על הגב… עניתי לו:
"Thank's, I got it in London, bought it at a gig of some dude you should really give a listen to"
ניסיתי לספר לו חלק מהדברים שיצא לי לכתוב עליהם כאן בחודש האחרון אבל זה היה קשה מדי עם כל הרעש והעובדה שיצאתי טמבל וכל הזמן שמתי יד על הפה. אבל את מה שבאמת רציתי לשאול אותו, רק כדי סוף סוף לסגור את הפינה שלי איתו, הצלחתי לשאול. והתשובה הייתה חיובית. הוא אכן קיבל וקרא את המכתב ששלחתי לו אז, אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה. הוא זכר הכל.
video shot by Atar Rapaport
"כל בוקר אני קם וניצב מול כיתת יורים. כל בוקר יש אחד שנוצר ירי. הדילמה שלו היא מערכת האמונה שלי. הם יורים מסביב, אך רק לעתים רחוקות אני בקו האש שלהם. נפש שקטה הינה צליל מתויג, צבועה בסגול. בני הקטן טרם למד לצבוע בתוך הקווים; הגייתו הסתורה טרם למדה הסתירה, אשר לנו. אנו מדברים על אמנות בתשוקה גדולה, ואז מבצעים מלאכה משוללת חמלה, ותוהים מדוע המציאות מדממת בדיונות. אז מהי אותה מלאכה? אני משער שמלאכה זו תהיה – אם נולדת במקום כמו ארצות הברית, או אם נולדת במקום כמו ישראל – אני מתאר לעצמי שמלאכה זו תוכל להיות, ההבנה – הבנה עצמית – שלא חובה עליך להנציח דבר מה, רק בגלל שנולדת לתוכו." – מתוך קטע שירה שבוצע בהופעה בישראל. תרגום מאנגלית - מתי ברסקי.
נכנסתי ממש חזק לקטע של סרטי תעודה מעולם המוזיקה. אחרי שני הסרטים הקודמים שפירסמתי כאן לצפייה, האחד על זרם הקראוטרוק והשני על ה-לאונרד כהן, נהיה לי ממש חשק לעוד. לפיכך, הנה שני סרטים מצויינים נוספים:
מאותה סדרת סרטי תעודה מעולים של ה- BBC4 אליה שייך הסרט על הקראוט-רוק, לקוח גם הסרט המצויין הבא – Synth Britannia. הסרט מתעד את דעיכתה של הגיטרה אל מול ההשפעות הישירות של הרוק האלקטרוני הגרמני על המוזיקה הפופולרית של בריטניה. בתכל'ס זו בעצם הנקמה התרבותית של הגרמנים בבריטים. בשנות השבעים, הגרמנים המציאו מין חיידק אלקטרוני כזה והדביקו בו את האנגלים, החיידק דגר בבריטים, עבר כמה מוטציות אפלות עם הזמן עד שהתפרץ כמחלה איומה הנקראת "אייטיז". אבל אנחנו מתים על מוזיקה של מחלות לא ככה?
From early electronic pioneers like Wendy/Walter Carlos, Kraftwerk and Giorgio Moroder to mainstream mega-stars Depeche Mode, the new BBC Four documentary, Synth Britannia, surveys the origins and escalation of British electronic music and what is now considered “modern dance pop”.
The Film of Warp20 – סרט התעודה הנוסף הוא על Warp, חברת התקליטים הבריטית ואחד הלייבלים האהובים עלי שחוגג יום הולדת עשרים. המון אמנים שיצאו תחת השם וורפ, נטחנו אצלי במערכת לאורך השנים. חרשתי על הפיוז'ן של רד סנאפר, על הפסיכוזות של אפקס טווין, על ההיפ הופ הטכנואידי של Anti-Pop Consortium וגם על הפאנק המסונתז של ג'ימי טנור והסול הרטרו-אלקטרוני של ג'יימי לידל… אני יוכל להמשיך עוד ועוד על הלייבל הנפלא הזה אבל בדיוק מתחיל סרט:
מלחמת העולם השנייה הותירה את צעירי גרמניה עם אשמה איומה, שתיקה גדולה והגרוע מכל – כוכבני שלאגר-פופ מטופשים ששרו מילים טיפשיות ולבשו בגדים מטופשים. לא פלא שההיפים הגרמניים, מוכי ההיסטוריה אשר נשארו ללא מילים בפיהם מצאו את עצמם נשאבים אל תוך האבסטרקט.
זוהי תוכנית תעודה מבריקה על הרוק הגרמני, מלאה באנשים מוזרים שמדברים דברי חכמה באופן קצת מפחיד. זוהי תכנית ההסטוריה של פסקול הולדתה מחדש של גרמניה. ה-BBC פשוט יודעים לעשות תעודה.
תעשיית המוזיקה מעולם לא עברה כאלו זעזועים כמו שהיא עוברת בשנים האחרונות. הפודקאסט הבא, הלקוח מ- OnTheMedia, מגולל ב-10 דקות – עשור שלם של שינויים ותמורות בעולם המוזיקה הדיגיטאלי:
מצאתי את המצגת המרתקת הזו בבלוג של חברת דייס מרקטינג. דייס הציגו את המצב (המעפן) של תעשיית המוזיקה הישראלית במסגרת כנס המוזיקה RegiOn שהתקיים לפני כמה שבועות בעיר בודפשט.
השיר הפותח את Red, האלבום החדש של Datarock הנורווגים, פשוט העיף אותי על ההאזנה הראשונה – התחלה של סינתיסייזרים מאוד אייטיזית ולפני שאתה שאתה בכלל קולט כל העסק מתהפך לו לקטע אלקטרו -רוק בועט. שימו לב לקול שמדבר על מהפכת המידע.
אני לא מסוגל להאזין למוזיקה ולקרוא ספר באותו הזמן. תשומת הלב שלי נוטה באופן אינסטינקטיבי לכיוון משמע אוזניי ופחות למילים שאני קורא. מצד שני, אם ישנו קשר בין מה שאני שומע למה שאני קורא אז לא רק שלא קשה לי להתרכז אלא שגם יש לי שלושה מימדים שונים שעוזרים לי לחוות את אותו הדבר. כמו לקרוא מהספר בבית הכנסת ותוך כדי להאזין לחזן, זה סוג שונה של התעמקות בתוכן, חוויה שמשודרגת בחוש אחד נוסף. הרי אתם בטח יודעים כמה שזה כיף להאזין בפעם הראשונה לדיסק שהרגע קניתם ותוך כדי לקרוא את המילים של השירים מהחוברת המצורפת. אני עושה את זה מאז שאני יודע לקרוא, מאז פיץ העכבר.
פיץ במלחמת השחרור מסתנן לכנופייה הנוראה של קאוקג'י
לחצו על הפליי להאזנה ללקט מתוך פיץ העכבר!!! (תודה יובל, איפה בכלל מצאת את זה?)
פעם היה את ערוץ 7 בכבלים – Mtv, ההוא עם הקליפים המטופשים. אני מתגעגע לזה. לא שהיתה שם כל הזמן מוזיקה טובה (בלשון המעטה) אלא שפשוט היה כיף לשבת עם חברים ולהעיר הערות מטופשות על הקליפים הדפוקים שאיתם העברנו את הזמן. שני מפגרים בשם Beavis ו- Butthead עשו מזה קריירה. אבל עכשיו בעידן הזהב של הטיפשות המקוונת נולד לו ז'אנר חובבני חדש של הסתלבטות על קליפים. זה נקרא Literal versions כלומר לוקחים הקליפ, משתיקים אותו על מיוט, מחליפים לו את המילים במה שבא ושרים איתו כאילו היה קריוקי. קבלו את מצעד חמשת הענקים:
1. במקום הראשון והבלתי מעורער, יצירת המופת – לב לקוי לאללה של בוני טיילר
נוסע עם חברי הטוב, עמרם500, חזרה הביתה אחרי עוד הופעה מוצלחת של קרוסלה. עמרם מכניס דיסק של פיית' נו מור למערכת – King For A Day Fool For A Lifetime, פייבוריט משותף של שנינו. תוך כדי מתפתחת בינינו שיחה על הופעות, על פיית' נו מור ועל איך שהיינו משתוללים כמו בני חמש עשרה אם רק היינו זוכים להיות באחת מהופעות האיחוד שלהם. יומיים אחרי אני מרים טלפון ל-500 וצועק עליו: "עמרם, שת'לא מאמין! עמרם אתה בוכה חמוצים עמרם, פיית' נו מור מגיעים, התחילה מכירת הכרטיסים!" כמובן שקנינו מיד, הרי אחרי הכל גדלנו וחונכנו על האלבום המושלם הזה.
פסטיבל המוזיקה של הייניקן היה ללא ספק פסגת עונת ההזעה של 2009. איזה שבוע טירוף עבר עלינו, כל כך הרבה מוזיקה הייתה לנו לחוות – FNM, MGMT, Dinosaur Jr, Monotonix, וסט של LCD Sound System ושם זה רק התחיל – גם Jazzsteppa ו- Allen Ellien הגיעו ארצה מברלין כדי לוודא הריגה… בשבת, כבר נראיתי כמו גופה. גופה עם חיוך מטופש (של ילד בן חמש עשרה).
עמי שליו ממונוטוניקס מזיע על איזה מישהו שנראה די מבסוט מזה / צילום: דימה וזינוביץ'
מאותה סדרת סרטי תעודה מעולים של ה- BBC4 אליה שייך הסרט על ה
