אל וועידת המוזיקה של היינקן השנה הגעתי בתחבורה ציבורית, את האוטו השארתי בחניה, פשוט נזכרתי שבשנה שעברה חילקו לנו שם בירה חינם והרי, חוץ מדיוני מוזיקה – אני באתי לעשות פאן. שמחתי לראות שוב את הכוסיות שמסתובבות בשמלות ירוקות עם המגשים מלאי הכוסות, מחפשות להרוות את צמאונם של חובבי המוזיקה, האמנים ואנשי התעשייה שהסתובבו שם בלובי. רק איפה היו הקראסונים איפה?

הגעתי לשלושה פאנלים ביום הראשון שדמו יותר להרצאות מאשר לדיונים בין במה לקהל. הראשון, בהנחיית עידית התפו"דית פרנקל, התעסק ב-"פיתוחים בעולם הניו מדיה". התבאסתי עליו קצת. זה פשוט הרגיש לי מיושן, לא חידש כלום ולא בגלל שאני כזה גיק, אלא שפשוט החידושים לא היו כאלה חדשים. כל הקהל שישב באולם היה שייך בצורה כזאת או אחרת לתעשיית המוזיקה ולדעתי צריך היה לקחת בחשבון שאנחנו דווקא די מעודכנים בעניינים מסוג זה. עידית הכינה מצגת שסקרה את כל האתרים והשירותים המובילים של תוכן מוזיקלי ברשת, אתם יודעים: סאונדקלאוד, בנדקמפ וכדומה. נחמד, קצר ולעניין – מין סקירה עכשווית.

מה שהיה רע היתה המיני הרצאה של הבחורצ'יק מחברת פלאפון, גיא באומן (הפאנל היה בנוי מ 5 מרצים, כל אחד 10 דק'), שהחליט לנצל את הבמה בשביל לדפוק פרסומת ארוכה מדי לאיזה שירות מעפעפן של החברה בה הוא עובד, תוך שהוא משתדל לדחוס כמה שיותר מילים לתוך עשר הדקות שניתנו לו. והמוצר? הממ… זו סוג של חנות מוזיקה אונליין למכשיר הנייד או משהו כזה, בעלת מגוון מוזיקלי שלא יכול לספק שום חובב מוזיקה אמיתי בעידן החדש, בטח שלא את הצרכן שיודע לחפש ולמצוא לעצמו את המוזיקה שהוא אוהב בתוך המבחר האינסופי שזמין באינטרנט. אני ממליץ להם ללכת וללמוד איך עושים פילוח שוק. גם אם השוק בישראל נראה להם אולי קטן – תאמינו לי שזה אפשרי לפלח לו ת'תחת מאלף כיוונים שונים וזה בדיוק מה שפלאפון מוכרחים לעשות אם הם רוצים לקרוא לעצמם מקצוענים. כן. ומספיק לעוף עליהם עכשיו. הרצאונת נוספת היתה של חברה שבעצם באה ללהקות/זמרים ומציעה להם להטמיע את השירים שלהם במשחקי קונסולה סטייל 'גיטר הירו'. רעיון מגניב לאללה. היו עוד שתי מיני הרצאות אבל הן לא היו מעניינות. פאסט פורוורד לפאנל הבא:

"אמנות עיצוב המוזיקה" בהנחיית איתי מאוטנר ובהשתתפות המעצבים דורון עדות (המיינסטרימי), JewBoy (האקצנטרי), להב הלוי (המיתוגיסט) ודויד טרטקובר (הגדול מכולם). באמת רציתי לראות כבר את הטרטקובר הזה, אחד מהמעצבים הגדולים של ישראל, שבין השאר עיצב מלא עטיפות יפות לתקליטים:

ככה נשמע הזמר, ככה מרגישות המילים, זה מה שעושים כשמחכים
וגם עבודות פוליטיות
Free Hand Design
וגם את הפוסטר שנקרע לי כשעזבתי את הבית

מעניין היה לראות על אותה הבמה מצד אחד את דורון עדות, מעצב מסחרי רוב עטיפות הדיסקים שהוא מעצב נראות בדיוק אותו הדבר (להוציא את 'נקודה טובה' של שולי רנד ואת 'חומר מקומי' של הדג נחש), אתם יודעים, כמו כל עטיפות אלבומי המזרחית-פופ העכשויים שמציגות את הזמר בתלבושת מליון דולר ומבט שמיושר אל תוך המצלמה. ולעומתו את Jewboy, שהציג מצידו גישה הפוכה לחלוטין ברמת המסחריות שכמעט לא קיימת בעבודותיו שנעשות ידנית אחת אחת, כל דיסק קצת שונה, D.I.Y סטייל. האמת היא שגם הוא, למרות שעבודותיו יפות, קצת לוקח את העניין לצד מחתרתי מדי לטעמי, אתם יודעים, כדי להיות מחתרתי.

מבט ישר לעיניים. מוטיב חוזר בעטיפות הדיסקים של המעצב דורון עדות

וקבלו קטע מוזר, אושיק לוי מוציא עכשיו אלבום חדש, שממש בא לי כבר לשמוע, אבל תראו את העטיפה שלו – נראית קצת כמו דיסק מזרחית מהסוג שהזכרתי, לא ככה?

אמרו לי לעשות פרצוף של קשוח ולהסתכל לכם ישר לעיניים

שוב, לא היה ממש דיון עמוק על עתיד העטיפות בעולם הדיגיטלי או וואטאבר, אלא סוג של שיווק עצמי של המשתתפים בפאנל. דבר אחד אבל אהבתי שטרטקובר אמר שם, נדמה לי שבתגובה לשאלה מה הופך עטיפת אלבום כלשהי למשהו בלתי נשכח כמו מעבר החצייה של אבי רואד או הבננה של הוולוט אנדרגראונד. הוא אמר שלא היתה עד היום עטיפה של אלבום שנזכרה לדורות, אם המוזיקה שאותה היא עטפה לא היתה שווה את זה.

הפאנל השלישי היה ההצגה האמיתית: ג'וני רוטן (הזקן הרוטן) שהחליט לעשות קרקס מהפאנל, שנקרא "שולץ האיום Vs ג'וני ליידון", תוך כדי שהוא מתעלם לכל אורכו של ה-Q&A מהמנחה המיועד של הדיון – מר שולץ הנבוך. “Nobody Shares A Stage with Johnny Rotten” אמר בסוף כשקלט ששולץ יוצא בהפגנתיות איומה מהאולם. בת'כלס, מה שהכי שמחתי לראות בג'וני ליידון זה שיש לו המון חוש הומור בנוגע לבולשיט שמרכיב את הפרסונה שלו, אותה פרסונה שהתקשורת אחראית לה לא פחות ממנו. הוא זורם בתוך התפקיד שקיבל על עצמו אי שם בשנות השבעים, הוא מחרבן על המבקרים, הוא יוצא על אמנים, מתלכלך על אחרים, דופק גרעפסים של ילד בחטיבה אל תוך המיקרופון ומסתלבט על כל שואלי השאלות בקהל בכל פעם שאין לו באמת תשובה לענין בשבילם. ה-Punk לא מת, ומאיפה שאני ישבתי, אני יכול להגיד לכם שהוא אפילו לא התבגר עדיין לגמרי. ככה צריך. לא יצא עדיין שום דבר טוב מאמן שכועס כל הזמן.

תקציר הליידוניזם של הפאנל: טען שמייקל ג'קסון הוא מלך הפופ, שפטי סמית' מסריחה, שהעיתונאי ששאל על הבושם החדש של הסקס פיסטולז גם ("אני יכול להריח את הבית שחי שלך מכאן, אולי תשים קצת מהבושם שלנו"), על הטי שירט המיתולוגית שלו עם הכיתוב I Hate Pink Floyd – "הייתה סתם כדי לעצבן ולהשתעשע על חשבון המעריצים שלהם, אני דווקא אוהב את החומרים המוקדמים שלהם עם סיד בארט", על השינוי בסגנון השירה שלו בין הסקס פיסטולז לתקופה עם P.IL. – "עם הפיסטולז בכלל לא ידעתי איך אני נשמע כי לא השתמשנו במוניטורים, אחר כך הבנתי שאני פשוט נורא ולמדתי לשיר". על הספונסרים של הכנס הוא טרח לציין: "היינקן, פרובבלי נוט דה בסט ביר אין דה וורלד" והדבר שהכי אהבתי מכל השטויות שהוא ירה שם היתה היציאה על ג'וני קאש: "ג'וני דוגמא לרוח Punk אמיתית, האיש ידע לכתוב שירים עם משמעות".

Johhny Cash25 Minutes To go (live @ Folsom Prison 1968)

[podcast]http://www.lightbaz.com/wp-content/uploads/2010/09/06-25-Minutes-To-Go.mp3[/podcast]

עוד על הוועידה: