הייתי הולך אז הרבה לסינמטק והיו שם את המרדנים, שהיו באים עם המעיל השחור והמניפסט של קארל מארקס ביד. זו היתה מחאה שתמיד כיבדתי, אבל המחאה שלנו היתה מין טיסה מתחת לראדאר. כמו ב-'דה קיד', הסרט של צ'רלי צ'פלין שבו השוטרים עושים איזה פעילות משטרתית כלשהי ואז הילד מתגנב מעבר לפינה, בועט לאחד השוטרים בתחת ובורח
"על חורבות האביב" מפגיש אלמנטים של נויז עם מלודיות פסנתר עדינות אך מעוותות, מין רוק בובות מרוטות עם אווירה איטית ומאיימת של חלום על ערש דווי. מי שיעמיק לחפור מתחת לחורבות האביב של קטב מרירי ימצא מתחתיהן אוצר גדול בדמוי אחד האלבומים המקוריים והמרגשים ביותר שיצאו משולי מוזיקת השוליים התל אביבית של האלף החדש.
"שמתי לב שמעט השירים שלו שנכנסו לרדיו בארה"ב, הם בדיוק אותם השירים שמערבים הרבה מחוש ההומור המפורסם שלו, כך שהוא עלול בסוף להיתפס כאיזה אקט קומי. אבל במציאות הוא הוציא כל כך הרבה אלבומים שברובם המוחץ לא היה שום דבר מצחיק. אני לא רוצה שיחשבו עליו כאל איזשהו סוג של ווירד אל ינקוביץ'."
הסול המשוכלל והרוקיסטי יותר שב-"Compass" נשמע כמו הכלאה בין הFאנק הישן של פרינס וסליי סטון לבין המורכבות האלקטרונית של אפקס טווין וסקוורפושר.
ראיון שעשיתי עם דיויד יוג'ין אדוארדס, מנהיג להקת וובן הנד וסיקסטין הורספאוור, לטיים אאוט תל אביב.
שיריו צומחים מתוך מאבקי הכוח התמידיים, שמתחוללים בין דחפיה של החיה לבין מחשבתה הנאורה. ישנם אלמנטים של חוכמה אקזיסטנציאליסטית, ביקורת עצמית רבה וגם לא מעט הומור שעוזר להקצין את עולם המזמוזים השירי של קיצ'לס. ראו הוזהרתם: אלבום בכורה סקסי ומטריד להחריד.
יום לפני שאירחתי את הטיוי בודהאס ברדיו, ראיינתי את יובל הרינג ואורי טריאסט מהלהקה בשביל טיים אאוט. פגשתי אותם בחומוסיה, שכן הם רק חזרו עכשיו מברלין והם מפרקים כל מאכל עממי שנקרה בדרכם (גם באמצע תוכנית הרדיו הם התחילו לפנטז על סביח).
שמעתם כבר את הנשיונל החדש? לא? טוב, אז הנה הביקורת שלי עליו מטיים אאוט, ומתחתיה תמצאו את השירים שהזכרתי בטקסט, להאזנה וחידוד הבנת הנקרא. שלוש שנים של ציפייה מאז The Boxer והנה זה בא: