פוסטר קטן על חלון הראווה של חנות המוזיקה האוזן השלישית, בישר בשנת 1989 על יציאתה של 'חיה ומתה בארון' – קלטת של להקה חדשה בשם פוליאנה פרנק. עד לאותה שנה, היחידים ששמעו עליה היו רק אלו שנכחו שנתיים קודם לכן בהופעת הבכורה של נושאי המגבעת, בה גם פוליאנה פרנק הופיעה לראשונה.
ללא כל פרסום מסחרי או עזרה מאמצעי תקשורת, הפכה אותה קלטת לדוגמא מופתית של הפצה ויראלית מוצלחת מהסוג הישן. לפחות אלף וחמש מאות עותקים שלה נמכרו אך ורק בחנות אחת. שנה מאוחר יותר, פוליאנה פרנק שחררה תחת חברת התקליטים של האוזן השלישית, נכון לאז – לייבל האינדי היחידי שפעל בישראל, את אלבומה המלא הראשון – 'אין לבחור'.
פוליאנה פרנק נתפסה תמיד כלהקה קיצונית. כזו שמצד אחד שחררה שיר שמאלני שנאסר לשידור (גיבור צבא ההגנה), ומצד שני הצליחה להשחיל לתחנות הרדיו להיט היסטרי (זיוה). להקה ששילבה באותו האלבום שירי משוררים (חלמתי של אסתר ראב) עם הקלטות של תעמולה מצרית שחורה (קול הרעם מקהיר). להקה שהוציאה אלבום קאלט אחד, הופיעה איתו מספר פעמים זעום ומאז נעלמה כמעט לחלוטין.
עשרים שנה מאוחר יותר, חוזרת פוליאנה פרנק בהרכב מלא להופעת איחוד חד פעמית. נפגשתי עם האחים רזי ושרון בן עזר, הידועה יותר בכינויה אליוט לקראת האירוע ההיסטורי המרגש.
לא תבטלו ברגע האחרון בגלל המשט, נכון?
אליוט: [צוחקת] "לא, אנחנו יותר ג'ון ליידון מאשר פיקסיז בעניינים האלה. כשליידון שמע שקוסטלו ביטל הוא בטח אמר לעצמו, הא! אני בכוונה אעשה הפוך."
זה נכון שהטריגר להופעת האיחוד הגיע בעקבות מייל שאת קיבלת?
אליוט: "כן, מנועם חמיאל שמנגן עם אביחי פרטוק בליין ק.א.נ.ט."
וזה הספיק בשביל לגרום לכם לעשות את ההופעה, אחרי כל כך הרבה שנים שלא ניגנתם יחד?
אליוט: "באיזשהו שלב כתבתי מייל לרזי ואמרתי לו 'קיבלתי צילום של כרטיס מההופעה שלנו בקולנוע אלנבי. יואו! אנשים פשוט לא שכחו. עברו עשרים שנה ואנשים עדיין בעניין.' זה הדליק אותנו ומשם זה התחיל להתגלגל."
מה לדעתכם הפך את "אין לבחור" לאלבום קאלט ישראלי שכל כך רלוונטי גם היום?
אליוט: "יותר מהכל הצגנו שאלות בשירים שלנו. לא טענו שיש לנו פתרונות לשום דבר. בוא נראה על מה דיברנו; פלשתינאים, ישראלים, דתיים, התחרדות, התקרנפות, מרחב מחייה מצטמצם, גלות נגד השארות במקום אחד, מלחמה, דם, אהבה ושנאה. למה שזה לא יהיה רלוונטי היום?"
רזי: "וגם על לא לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות"
אתם מדברים על נושאים כבדים וציניים באמת עם המון הומור
אליוט: "אנחנו שטותניקים."
רזי: "תמיד היינו."
אילו עוד להקות עשו את זה מאז, את השילוב של התעסקות בנושאים טעונים דרך הומור?
רזי: "ללא ספק הבילויים, הם בהחלט הבאסטרדס של פוליאנה פרנק"
אליוט: "בדיוק, הם הממזרים שלנו והם הראשונים שאומרים את זה. ממש כמונו, גם הם היו מאוד שונים מהסביבה שלהם כשהם פרצו לתודעה."
הייתי אומר שגם המכשפות היו סוג של ממזרות שלכם
אליוט: "אני חושבת שכן, כלומר, אני לא פגשתי את ענבל אף פעם אבל אני יודעת מחברים משותפים שהיא היתה באה להופעות שלנו וגם שומעת שירים שלנו באוטו. תראה, אנחנו בעטנו אז באיזו דלת. אני מקווה."
אז בעצם לא היתה לכם אג'נדה מתוכננת מראש, או מסרים מובהקים שרציתם להגיד דרך השירים?
אליוט: "No master plan."
רזי: "לדעתי כשיש 'מאסטר פלאן' אז התוצאה יוצאת מחורבנת בדרך כלל. לא אמרנו לעצמנו למשל שאנחנו צריכים עכשיו להכניס שלושה שירים שמדברים על נושא מסוים."
הרגשתם מרדנים אז?
אליוט: "רק אחרי ששחררנו את האלבום."
רזי: "יש מרד ויש מרד. אני הייתי הולך אז הרבה לסינמטק והיו שם את המרדנים, שהיו באים עם המעיל השחור והמניפסט של קארל מארקס ביד. זו היתה מחאה שתמיד כיבדתי, אבל המחאה שלנו היתה מין טיסה מתחת לראדאר. כמו ב-'דה קיד', הסרט של צ'רלי צ'פלין שבו השוטרים עושים איזה פעילות משטרתית כלשהי ואז הילד מתגנב מעבר לפינה, בועט לאחד השוטרים בתחת ובורח. כזאת היתה המחאה שלנו. יש את הלהקות האלה שכל הזמן אומרות 'לא היינו חלק מהממסד'. הלהקות האלו גם היו ממסד קטן בפני עצמו. אפילו לזה לא היינו שייכים."
אליוט: לא היינו בברנז'ה.
בכל זאת עברו עשרים שנה מאז שכתבתם את השירים שתשירו בהופעה. האם אתם מרגישים שהיה בהם אז משהו לא בוגר או אפילו ילדותי?
רזי: "כן, אבל במובן הכי חיובי שאפשר. ילד בן עשרים צריך לכתוב כמו שהוא מרגיש. זה לא ילדותי, אלא מתאים לגיל שבו הוא נכתב, לא מנסה להישמע בוגר. ילד בן עשרים שכותב על 'השנים שעברתי וזקנתי' פשוט נשמע מאולץ."
וזה ירגיש לכם טבעי לבצע את השירים עכשיו, עשרים שנה אחרי שנכתבו?
רזי: "זה קשור למה שאליוט אמרה, שהתכנים הם לא התרסות אלא שאלות. נגיד בשיר 'הנצורים והצודקים' יש בעיה סבוכה, אבל את לא מציגה פתרון אלא בעיה וזה משהו שהוא בלי גיל."
אליוט: "אנחנו כותבים הערות על המצב."
אליוט, זאת לא שאלה בשבילך. רזי, האם זה הפריע לחברי הלהקה, שהעיתונות כל הזמן התעסקה במקום במוזיקה, באליוט ובהעדפות המיניות שלה, או במילים אחרות – התעסקה בחרטא?
אליוט: [צחוק מתגלגל]
רזי: "לא, זה משהו שיותר מכל דבר אחר התייחסתי אליו בסלחנות מחויכת כי ידעתי שהתקשורת צריכה את הסיפורים שלה. זה אותו דבר כמו העניין עם ה-'ישבו במרתפים אפלים ושתו קוקאין'. הכתיבה צריכה נרטיב ולכן הם אמרו, אה! זאת הזמרת הלסבית הראשונה שיצאה מהארו אז בואו נחבר את כל הנרטיב לזה."
אבל לך, אליוט, זה כן הביא ת'קריזה
אליוט: "כן, אני זו שהייתה צריכה לענות על כל אותן שאלות מטופשת, כמו בפעם המיליון על השאלה – ומה אמא שלך אמרה?"
רזי: "אני תמיד חשבתי, מעבר לכל החרא הסנסציוני, שאולי יש איזה נער או נערה באיזה פרבר שמרגישים בזכותנו שיש דבר כזה, שהם לא לבד לגמרי, שיש מישהו שמדבר בשפה שלי."
יומיים אחרי ההופעה, אתם הולכים לענות למעריצים על שאלות בתיאטרון תמונע, כחלק מסדרת ערבי "סיפורים במונו". האם ישנן שאלות שאתם כבר יכולים לנחש שישאלו אתכם. משהו צפוי?
אליוט: "למרות שענינו על זה כבר תשעים מיליון פעם, אין לי ספק שתהיה שאלה על השם של הלהקה והשם של האלבום, יש הרבה אנשים שאוהבים להמציא תאוריות על מה זה 'אין לבחור' הידוע גם בכינויו 'אין לה בחור' ועוד כל מיני וריאציות מצחיקות. 'אין לבחור' זו בכלל בדיחת ילדות שלנו שקשורה לקייטנות – אין לבחור; או פירה או קציצה"
רזי: "המילה הזאת, מעריצים, מזכירה לי שאמרו עלינו פעם באיזו כתבה, שהגינו את כל השירים שלנו אחרי לילות ארוכים של הלוסינציות וסמים במרתפים אפלים ודברים כאלה. זה כל כך הצחיק אותנו תמיד."
אז מה, לא עשיתם סמים?
אליוט: "אנחנו לא מדברים על דברים כאלה. אבל בעיקרון אנחנו להקה סחית להחריד."
