ראיון עם סולן להקת השוגייז המיתולוגית סלואודייב

ניל האלסטד, שיופיע בתל אביב ביום שישי (6.11), עבר מטמורפוזה מאז תחילת שנות ה־90. הוא היה המוח מאחורי החלום הכחול והנוזלי של להקת השוגייז האיקונית Slowdive וגם מאחורי המדבר הצהוב וההזייתי של Mojave 3, החליף את השפעות האינדי המחתרתי והרוק הגותי באמריקנה, פולק וקאנטרי, אבל נשאר חולמני ואינטימי לכל אורך הדרך.

סלואודייב הוקמה ברדינג, אנגליה, ב־1989, על ידי האלסטד שהיה אז ילד אינדי בן 17, וחברתו בעלת הקול השמימי, רייצ'ל גוסוול, שנשאבה למוזיקה הגותית של התקופה. באלבומי הסולו שהוא מוציא בשנים האחרונות קשה לשמוע את הקשר לסצנת האינדי הבריטית שהוא גדל על ברכיה – הוא מושפע יותר מיוצרים משנות ה־60 כמו טאונס ואן זנדט וברט יאנש – אבל אהבות ילדות לא עוזבות בכזו קלות, גם כשהנפש גודלת ופולשת לטריטוריות מרוחקות.

"אני מניח שאני עדיין ילד אינדי!", הוא צוחק, "ואני בטוח שלפעמים הגותית הפנימית ברייצ'ל עדיין מייללת לירח". אם להניח לרגע בצד את העיסוק בסלואודייב, חומרי הסולו של האלסטד לרוב מעולים אף הם. אלבומו האחרון, "Palindrome Hunches" מ־2012 מציג אותו בגרסתו המוזיקלית העירומה ביותר עד כה. באלבומיו האישיים הוא מוכיח שגם ללא ההפקה שופעת האפקטים שאפיינו את סלואודייב ומוהבי 3 האהובות, הוא מצליח לרגש בלי להזדקק להרבה יותר מקולו היפה וליווי של גיטרה אקוסטית, קונטרבס ולפעמים פסנתר וכינור.

האלסטד נמצא בסביבה מספיק שנים כדי לדעת שתהילה היא דבר בר חלוף. בשנות ה־90 המוקדמות החלו להקות שוגייז להיקרע לגזרים על ידי אותם מבקרים שרק כמה שנים קודם לכן הכתירו אותן לדבר החם הבא. עיתונות הרוק הבריטית עברה להלל את הגראנג' האמריקאי ואת הבריטפופ. בתקופה זו עשתה סלואודייב את המהלך הכי לא מסחרי שיכלה, והוציאה את אלבומה השלישי והאחרון – "Pygmalion" – שהיה ניסיוני כל כך (בעזרתו של בריאן אינו), עד שהלהקה נזנחה על ידי חברת התקליטים שלה. לא עזרה העובדה שקומץ מאזינים טוען עד היום כי מדובר באלבום הטוב ביותר שלה.

"תמיד היה לי עניין במוזיקה ניסיונית ואבסטרקטית", אמר האלסטד בעבר, "משם התחלתי עם סלואודייב, וככל שהתפתחנו המוזיקה רק הפכה לעוד יותר מופשטת. אך במסע המוזיקלי האישי שלי, בשנים האחרונות לפחות, יש לי יותר עניין בשירים מאשר בלחקור את הקצוות". בפעם שעברה שהאלסטד ואני שוחחנו, לפני קרוב לחמש שנים, לא שאלתיו האם קיים סיכוי שסלואודייב האגדית תתאחד. כשעל הפרק הייתה הגעתה לארץ של להקתו האחרת, הרגיש לי לא מתאים ליפול עליו עם משאלות לב של מי שסלואודייב ליוותה את נעוריו לתוך מערבולות של מלנכוליה רומנטית מסוממת. כעת השאלה שאז לא נשאלה הפכה מיותרת, שכן סלואודייב לא רק שהתאחדה ויצאה לסיבוב הופעות אינטנסיבי בשנה שעברה, היא אף הודיעה כי אלבום חדש כבר נמצא בעבודה.

בסלואודייב נשבו רוח נעורים, מלנכוליה, כעס, שלרוב נותרו לא מוסברים. עכשיו, כשאתם כבר לא נערים, האם אתה לא חושש שמשהו ממהות הלהקה יהיה בלתי אפשרי לשחזור באלבום החדש?
"תמיד יש את החשש הזה כשלהקה מתאחדת ומחליטה להוציא אלבום. אתה יודע, דברים שאבדו באש… אז אולי זה באמת יהיה שונה כעת, כשאנחנו מבוגרים"

אתה יכול לתאר כיצד יישמע האלבום החדש?
"עדיין לא בדיוק, העבודה עליו בעיצומה. ממש עכשיו יצאנו שוב מהאולפן והחומרים עדיין בתנור. עוד לא בטוח איך הם ייצאו ממנו".

כאשר סלואודייב התאחדה לסיבוב הופעות ב־2014 היא זכתה להיות המופע המרכזי בפסטיבלי ענק ובהם פסטיבל פרימוורה סאונד – מעמד שהיא לא הייתה יכולה לזכות לו גם בשיא תהילתה בשנות ה־90. "הייתה לנו אז קבוצה קטנה של מעריצים אדוקים", אומר האלסטד. "למעשה ההופעה שלנו בפרימוורה הייתה הפעם הראשונה שסלואודייב בכלל הוזמנה להופיע בספרד. די מדהים לפגוש היום את כל הצעירים האלה ולהרגיש כאילו גדלנו איתם. מגניב שיש לנו קהל אחר עכשיו".

נכתב רבות על כך שסלואודייב הייתה אחת הנפגעות העיקריות ממנטליות ה"בנה אותן ופרק אותן" של עיתונות המוזיקה הבריטית הישנה. האם הרגשתם נבגדים על ידה?
"זה היה מתסכל מאוד להיות חלק מסצנה של להקות שהפכה תוך זמן קצר ללא רלוונטית. תמיד נותרה התחושה המציקה הזאת שהמוזיקה שלנו לא באמת מגיעה למאזינים, לא היה קל להתמודד עם זה".

ועכשיו נדמה שהמצב משתנה. לא רק ששוגייז זוכה למעין תחייה מחודשת, עיתונות המוזיקה המודרנית מחבקת שוב את סלואודייב, שעם השנים הפכה ללהקה מיתולוגית.
"ובכן, אני מניח שהזמן מרפא הכל, לא? לא בטוח. לפחות אני יודע עכשיו שהאלבומים שלנו זוכים להאזנה. זה היה הדבר הכי חשוב לנו לכל אורך הדרך".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב