"עיר הרפאים עולה באש / ראיתי את זה שוב בחלומות שלי / עיר הרפאים עולה באש / ורק הזמן יהיה לה כמים", מלחששת דיין ג'ו על רקע המהום נמוך ומאיים בפתיחת השיר "Fever Dreams". אם השירים שלה היו נבחרים לפסקול סרט, כנראה היה זה סרט אימה על טבעי. אתם יודעים, סרטים שאין בהם איזה רוצח מטורף שרודף אחרי חבורה של צעירים אמריקאים, אלא יותר תופעות מסתוריות שלא משאירות יותר מדי ניצולים.
דיין ג'ו הוא שם הבמה של המוזיקאית עדי קום (29) – ירושלמית בוגרת בית הספר לאמנות מוסררה שחיה בברלין ושעומדת להשיק את אי.פי הבכורה שלה, "Detoxification", במסגרת אירועי "החזית" של עונת התרבות בירושלים. אפשר לתאר את המוזיקה שלה כאמביינט־פופ אלקטרוני אפל ומעוות, או בתואר שהוצמד לה לא אחת – מוזיקה של מכשפות.
"כנערה חשבתי קצת שאני מכשפה", היא מודה בריאיון לקראת ההופעה הקרבה, "אבל ניסיתי לעשות דברים וכלום לא קרה, אז כנראה אני לא מכשפה". ואכן, כשהיא שרה אי אפשר לא לשים לב למתיקות שבקולה.
לפני שהחלה לפעול תחת השם דיין ג'ו, הייתה קום חברה בהרכב הרוק האלטרנטיבי Dirty Hands on a Trash Like You שבו ניגנה בגיטרה ושרה, וגם הייתה חצי מהצמד "Subjunk" עם המוזיקאי אמיר בולצמן והוציאה אלבום רוק־קברט לו־פיי. לאחר תקופה של שיתופי פעולה – רבים מהם עם חברי הלייבל הירושלמי No Coast – החליטה קום להתחיל לעבוד על חומרים לבדה. "כשהתחלתי לנגן לבד רציתי שזה יהיה משהו שהוא יותר תמצית שלי. בלהקות הקודמות שלי השירה הייתה נורא צווחנית והנגינה חזקה. התחשק לי משהו יותר מרוכך ואפל, פחות Pאנק אגרסיבי", היא מסבירה.
כשהתחילה לנגן בגיטרה בגיל 14 חלמה להיות כמו גיטריסטים וירטואוזים ידועים, היא אומרת וצוחקת כשהיא מזכירה את שמו של סטיב ויי שאותו אהבה בצעירותה (גיטריסט שידוע בעיקר בשל טכניקה מטורפת ונגינה ראוותנית אך חסרת עומק), אך ככל שהתבגרה הבינה שהיא לא מהטיפוסים שיתאמנו יום ולילה בגיטרה.
אם יש שם שלא הייתי מעלה בדעתי בהקשר למוזיקה שלך, הרי זה סטיב ויי.
"ברור, עכשיו זה הכי לא. למדתי לנגן מכוער קצת. רציתי לנגן טוב, אבל מתישהו הפסקתי לרצות לנגן טוב טכנית. נראה לי מגניב יותר לדעת לנגן טוב ולנגן מכוער, מאשר לנגן מכוער כברירת מחדל. אני לא מתיימרת להגיד שהייתי וירטואוזית, אבל זה כיף לשבור את החוקים אחרי שאתה קצת יודע אותם".
במוסררה למדה קום לעבוד עם מחשבים וליצור מוזיקה אלקטרונית. כשעזבה לברלין לא ממש הצליחה להקים הרכב, אבל בכל מקרה התחשק לה יותר על אלקטרוניקה, ולדעתה "יותר נוח לעשות את זה לבד".
השנה תהיה השלישית ברציפות שבה קום מופיעה במסגרת אירועי החזית בירושלים, אך רוב ההופעות שלה מתקיימות באירופה, בעיקר בגרמניה ובפולין. "לאחרונה הייתי פעמיים בטורון שבפולין", היא מספרת בהתלהבות של גילוי מקום חדש ומוסיפה: "זו העיר הכי יפה בעולם בערך. היא כמו פראג, רק שאף אחד לא יודע עליה, ויש שם סצנה קטנה וממש חמודה".
לאחרונה פרסמה דיין ג'ו קליפ משותף ויפהפה לשני שירים. הראשון פרי עטה, "Minor Panic Attack", והשני הוא גרסת כיסוי לשיר "Open Heart Surgery" של בריאן ג'ונסטאון מסקר. "ניסיתי לחשוב על זה כשבחרתי את השירים, והנושא שלי היה בעיקר אובססיות", אומרת קום על השירים שמרכיבים את האי.פי החדש. "ניסיתי להבין איך יש דברים שאני אובססיבית לגביהם בקטע רע, וכאלה שאני רוצה להיות אובססיבית לגביהם אבל אני לא".
את "Minor Panic Attack" כתבה קום בעקבות התקף חרדה שחטפה במהלך ריאיון עבודה קבוצתי לתפקיד בחנות הבגדים אורבן אאוטפיטרז. בשיחה עם האתר Noisey מבית Vice סיפרה: "חיפשתי עבודה, הייתי מיואשת, והעובדה שהייתי צריכה להתחרות בכמה בנות 20 שלבושות מושלם, עם תיקי המעצבים המיניאטוריים האלה שלהן, על תפקיד שגם ככה בטח הייתי מזעזעת בו – לא ממש תרמה".
מה זה הסימפול של הגבר דובר הרוסית בתחילת השיר "Kamni" ("אבנים" ברוסית)?
"זה הסופר אלכסנדר סולז'ניצין, מקסטה שקניתי פעם באלנבי באיזו חנות רוסית. סתם נכנסתי לשם ובחרתי לפי העטיפה. מתברר שכשאנשים דוברי רוסית שומעים את זה, לפעמים הם מגיבים ממש רע, כי הרבה אנשים לא אוהבים אותו – הוא היה אנטי קומוניסט מהסוג המעצבן".
ספרי קצת על שיטת העבודה שלך.
"אני תמיד מסתובבת עם מחברת בתיק, ואם יש איזה משפט שאהבתי אני מפתחת אותו, ואני מנסה להקליט הרבה רעשים בחוץ. באי.פי (שיוצא בלייבל העצמאי רעש האואר – אז"א), לדוגמה, יש קטע אחד שכל הבסיס שלו הוא סימפול של מערה".
איזה קול עושה מערה?
"זאת הייתה מערה שהייתי בה בהולנד והקלטתי צעדים ואנשים מדברים, אבל זה נשמע כמו הד של הד, ובעיקר הרבה תחבורה. אני אוהבת סאונדים של תחבורה ושל מכונות כביסה".
את מרגישה שאת חלק מאיזו קבוצה של יוצרים ישראלים שפועלת בברלין?
"לא, אני מרגישה שאני עדיין משתייכת יותר לסביבה שהשתייכתי אליה בארץ, שזה אחד הדברים המתסכלים בעיר גדולה. יכול להיות שקיימת סצנה כזאת, אבל מכיוון שיש כל כך הרבה סגנונות זה נורא מחולק. יש סצנה מובהקת של נויז ושל Pאנק. הם נורא לא פתוחים לדברים אחרים, וזה משהו שאני נורא מתגעגעת אליו".
לשכונתיות בירושלים?
"לא רק בירושלים. זה קיים גם בתל אביב, בצימר למשל".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב