"היה לי רעיון לעשות אלבום על עולם ישן, על ציוויליזציה שהולכת מתוך שינה. היא יודעת שהיא נרדמה והיא חולמת על אהבה גדולה שלה שהיתה ואיננה. איזו אהבה זאת? אולי אהבה מהסיקסטיז, אולי מבית שני ואולי ממרוקו, השד יודע". כך מתאר יוסי בבליקי את הרעיון ל"רמז לעתיד", אלבום האולפן החדש, החמישי במספר, של להקת "פונץ'". "ויש גם איזו תקווה שהציוויליזציה הזאת מחזיקה", הוא ממשיך, "שכל השטויות שהיא עושה עוד יתבהרו בעתיד".
האלבום החדש יוצא שלוש שנים אחרי אלבום ההופעה הכפול "חור בשמים כחולים" ושלושה אלבומי סולו של חברי הלהקה. "פונץ'", בהנהגת הסולן וכותב השירים הראשי יוסי בבליקי, קיימת כבר 28 שנה. היא ידועה בשירי מחאה, שמבחינה מוסיקלית לאו דווקא בועטים או משתמשים בדיסטורשן גיטרות מכסח, אלא מעבירים מסרים חברתיים, לעתים קשים. הנשק שלה הוא עדינות וכך היא גם הצליחה להיכנס לרדיו עם להיטים כמו "נדמה שישוב" ו"אני מאוהב בבחורה מבת ים".
בלהקה חברים כיום, פרט לבבליקי, הזמרת דנה בקר (שהצטרפה לפני הקלטת אלבום האולפן הקודם "פינוקיו"), בועז כהן בפסנתר (שהעריץ את הלהקה מאז הקמתה וצורף אליה לקראת סיום ההקלטות של האלבום השלישי "דנה ראתה עב"מ"), המתופף שימי בן לולו, הגיטריסט אלי שאולי והבסיסט איתי מאור.
אף שאין בו שמות של פוליטיקאים או מפלגות, "רמז לעתיד" הוא אלבומה הפוליטי והמחאתי ביותר של פונץ'. הוא נכתב בתוך הדממה ששררה אחרי פינוי האוהלים וגוויעת המחאה החברתית. בבליקי מסביר שהשירים בו מאוד אישיים ופרטיים, אבל מתארים מצב חברתי רחב יותר, מצב כללי שאינו בהכרה מלאה, של חברה שמתהלכת מתוך שינה.
כהן, עיתונאי מוסיקה ושדרן רדיו, מוסיף שהאלבום "לא מדבר על שמאל או ימין או על חילונים או דתיים, אלא על פוליטיקה במובן הכי בסיסי של המלה. פוליטיקה שרוצה לשנות רעיון מקולקל דרך עיסוק במושגים ערכיים שתקפים לכל חברה אנושית מקולקלת כמו חוסר צדק וחמלה, שפיות וענווה".להבדיל מ"אלבום המצעדים" של בבליקי, שיצא מעט אחרי רצח רבין, על "רמז לעתיד" אומר בבליקי שהוא מגיע מתוך חוויה אישית יותר, "ממקום לגמרי אחר, אינדיווידואליסטי. המחאה בשדרות רוטשילד היתה מחאה של אינדיווידואליסטים, החוויה של עם, של חברה, נראתה לנו פתאום אחרת. כל אחד מהאנשים שם היה עם, חברה, הוויה שלמה".
הוא מת הוא מת
בזמן מחאת האוהלים בא בבליקי ערב ערב לשדרות רוטשילד עם בנו ובתו הקטנים. אחד הדברים ששם לב אליהם שם ושצריכים תיקון לדעתו הוא הלחן של מה שנצעק שם. "אני עומד עם הילדים שלי ותמה, מה, בין כל הגיטריסטים בשדרה אין מלחין אחד שיודע לעשות איזה לחן יפה לזה?". הוא מתכוון למנגינה המכוערת שמתלווה ל"העם, דורש, צדק חברתי!" ושואל "מה? שוב פעם 'בדם, באש, נשחרר את…', ואילו לכהן המנגינה של הסיסמה יותר מזכירה את "הוא מת, הוא מת, הוא מת הוא מת הוא מת".
למה זה כזה חשוב?
"זה הכי חשוב", אומר בבליקי. "זה מאוד הפריע לי שבמשך חודש-חודשיים אף אחד לא השכיל לכתוב איזה שיר יפה מה – 'אני חושב ככה' הזה. 'אני חושב ככה' זה מוות". בשיר "בלילה ההוא התעוררנו", שבבליקי כתב בחופזה בדרך להופעת תמיכה בבעלי המכולות הקטנות בשנה שעברה, מוזכרים נושאים מגוונים שדרושים תיקון; החל ביחס לניצולי השואה, דרך מצבם הכלכלי של צעירי המדינה וכלה בשלומם של עובדי הרכבת. השיר בעיקר מציג את השאלות שלפי מלותיו אנשים חיכו כל כך הרבה זמן ושרק כעת התחילו לשאול.
"אז מה אם השיר מדבר על המון נושאים", אומר כהן, "יש שם משהו לא נכון? האם יש שם משהו שהוא כן טוב ומוצג בשיר כלא טוב? אפשר היה להוסיף לו גם עוד ארבעה בתים של דוגמאות כאלה. השיר מעלה שאלות ומדבר על מצב כללי שמאוד מקולקל. על חברה שבה המנכ"ל מרוויח לא פי ארבעה או חמישה מהמזכירה, אלא פי 5,000. על מדינה שבה עיתונים וגופי תקשורת אחרים קורסים אל תוך עצמם". בבליקי אומר ש"עצם שאילת השאלות הוא עיקר העומק בשיר הזה. עצם שאילת השאלות הוא דבר שיש להילחם עליו. בית הספר שעליו אני חולם הוא כזה ששואלים בו שאלות".
"כשהאהבה תחזור/ כשהאהבה תחזור/ ובטח עוד אנשים יצאו לרחובות /ויאמרו שהיא איננה/ כשהאהבה תחזור/ כשהאהבה תחזור/ הרי שתקנו המון ולקחנו בחשבון/ שיש מי ששומע", מלות השיר "כשהאהבה תחזור" שנדמה כי מדבר, שוב, על מצב חברתי-פוליטי. בבליקי אומר שאנשים מפרשים לפעמים אוטומטית את האהבה שהוא שר עליה לרומנטית אבל "הם מפספסים את העניין. אהבה זה בעצם כל מה שחסר לך. כל מה שרצית שיהיה וכבר אין".
כחלק מהביטוי של החברה שבה הוא חי, בחר בבליקי לשבת במשך תקופה בבתי קפה ולכתוב מה שאנשים אומרים, שירים ממלים שנקלטות באוזניו מתוך שיחות של אחרים. בשיר "פיל", למשל, הוא שר "מה יהיה ז'ניה, מה יהיה איתי/ מתי יהיה לי חופש תגידי" וממשיך ב"אני ארכב על פיל/ אני ארכב על פיל / אני ארכב על פיל בכל יבשת אסיה". אותה רכיבה על פיל, הפנטסיה של חיים (של) אחרים חוזרת על עצמה גם ב"שיר הספסל", שעליו בבליקי כביכול שוכב ומודד מרחקים.
"המרחק בין ערב גרוע ללילה גדול/ המרחק בין שיר אהבה לבין מלחמה מקוללת/ המרחק שרמטכ"ל השלום עובר לפני שבאים ומראים לו את הדלת/ המרחק שצריך לעבור/ האנשים שצריך להכיר/ הניירות שצריך להסדיר/ ההעדפות שצריך להפיל לפני שאפשר לעלות על הפיל/ לפני שניתן לעלות על הפיל/ אני ארכב על פיל בכל יבשת אסיה". אותו ספסל שעליו הוא מודד, אומר בבליקי, יוצר קונצפט ולא ספסל ספציפי, "יותר כמו שחקן ספסל שמחכה ושואל מתי הוא".
שאולי מוסיף שהיו עוד המון סיפורים קטנים בחומר הגלם הראשוני ורק מהם אפשר היה להקליט אלבום כפול נוסף. "ישנו ריף שחוזר בהרבה מהשירים באלבום וגם הסיפורים השונים נשזרים בשירים השונים".
כמו שהקליטו פעם
פרט לאלבום ההופעה הכפול שיצא ב-2010 הוציא באותה שנה בבליקי את "האגרוף", שבהפקתו היו מעורבים כהן ושאולי; דנה בקר הוציאה את אלבום הבכורה שלה "זיכרונות שקורים עכשיו" שבו גם משתתפים חברי הלהקה, ואילו כהן ובבליקי הוציאו את "דצמבר 2" (השני מחמישה פסקולים לסרטים שהוציאו). לפיכך, הלהקה מעולם לא לקחה פסק זמן מאז, שכן תמיד חבריה היו מלוכדים ומעורבים זה ביצירתו של זה. "לא עצרנו", אומרת בקר, "מפאת היותנו חברים טובים וגם בשיתוף הפעולה זה עם זה בהפקות ובהופעות החיות".
למה לא לקחת את הרעיון הקונצפטואלי של הצויווילזציה הישנונית שהיה לך לאלבום סולו שימשיך את "האגרוף"?
"כי המוסיקה התחילה מאלי (שאולי), העבודה עליה היתה משותפת. ובעיקר כי הדבר הזה הרגיש לי כמו הצעד הבא שאליו 'פונץ" צריכה לצעוד, פינה בחדר שבו היא עדיין לא היתה". בקר מוסיפה שרגש לא מספיק בשביל יצירה, שצריך לעבוד עליו. בבליקי מסכים וכהן מעיר מהצד ששאולי הוא האיש הפרקטי, "הסורי החכם מתחת לעץ הזית שיודע שיבוא חורף, יבוא קיץ והכל יהיה בסדר".
אחרי אלבום ההופעה בבליקי הרגיש פער מסוים בין האופן שבו הוא הופק לשיטה האולפנית שאליה היו רגילים מהאלבומים הקודמים של הלהקה. "כל מי שמתעסק ברוק יודע שיש הרגשה אחרת לדברים שקורים בזמן אחד, אבל לא רצינו להקליט עוד אלבום הופעה חיה". אז, בעצת כהן, באה הלהקה לאולפן הקלטות במושב ניר צבי. כהן, מספר בבליקי, אמר להם "בואו ננסה להקליט כמו בפיפטיז ונראה איזה צבע יצא לזה".
באותו סוף שבוע באולפן בניר צבי הקליטו את "הנרדמים" ואת הסינגל הראשון מתוך "רמז לעתיד", "סופשבוע בעיר המורעלת". בבליקי טוען ש"לבוא לאולפן בשש בערב ולצאת ממנו בחצות עם שני שירים חדשים שאתה בקושי זוכר את המלים שלהם זה דבר נפלא. להפתיע את עצמך לכשעצמו זה דבר נהדר, אני ממליץ עליו מאוד".
הכתבה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"
