בועז כהן בתקליטיה שלו
בועז כהן

בתחילת החודש הגיע לחנויות “סיפורים קטנים, תקליטים גדולים", ספר הביכורים של בועז כהן. אני מודה שניגשתי אל הספר בחוסר חשק. לא היה לי כוח לסיפורים דביקים על איך הביטלס שינו לכהן את החיים. חומת הציניות מנעה ממני לצפות לספר שיכול להיות מהנה לצעיר פוחז כמוני. טעיתי. מצאתי את עצמי נשאב לשכונת ג'סי כהן בחולון של שנות ה־60 וה־70, לתיאורים הציוריים ולכתיבה מלאת תשוקה, כמעט ארוטית, על מוזיקה ועל החוויות שכהן עבר איתה.

כהן (50) הוא שדרן ברדיו FM88, עורך ומגיש את תוכנית הבוקר של התחנה, “רוקר טוב", ואת “פרוגרסיב וחיות אחרות" השבועית. כמו כן, הוא מרצה לתרבות בת זמננו, עיתונאי בדימוס ב"ידיעות אחרונות" וחבר לשעבר בלהקות פונץ' והחשמליות. הוא מתגורר בתל אביב, נשוי בשלישית ואב לשתיים, בנות 14 ו־18.

“הייתי מלא תשוקה למוזיקה מגיל מאוד צעיר ורציתי בעיקר לעבוד ברדיו" הוא נזכר, “ב־1981 ניסיתי להתקבל לגלי צה"ל ולא הצלחתי. אחר כך נבחנתי לעיתון ‘במחנה' – וגם אליו לא התקבלתי. בסוף שירתּי בחיל האוויר. הכל קרה אצלי נורא מאוחר ביחס לאלה שהתחילו לעסוק בתחום כבר בצבא".

בתום השירות הצבאי עבד בשלל עבודות מזדמנות: שטיפת מכוניות, ניסוח קומוניקטים לאגודה למלחמה בסרטן, מלצרות, כתיבת זיכרונות של ניצולי שואה (כהן: “זה היה טרנד באייטיז") והגהה בעיתון “העיר". בהמשך נדד ברחבי אירופה ועבד בהובלות וכמוסכניק. כשחזר למד קולנוע באוניברסיטת תל אביב במחזור של דורון צברי וארי פולמן. “מעולם לא עסקתי בקולנוע כי לא חשבתי שאני מספיק טוב בזה", הוא מסביר. בהמשך ניסה את מזלו בתחום הסאונד. “היה לי אולפן לפוסט פרודקשן ופסקול עם יוסי בבליקי, אבל כמה שלא התאמצתי והשקעתי, לא הצלחתי להיות אפילו טכנאי סאונד בינוני. פשוט אין לי את זה".

כתבתו הראשונה של כהן התפרסמה ב"כותרת ראשית" לפני 25 שנה. “זה קרה ממש במקרה. מישהי שלמדה איתי שאלה אותי למה אני לא פונה אליהם. אמרתי לה ‘מי יקבל אותי? עובדים שם אנשים רציניים: דב אלפון, עירית לינור, גבי ניצן', אבל היא אמרה ‘תנסה'. בדיוק נסעתי לפריז ויצא לי להיות באזכרה של ג'ים מוריסון. היה טקס נורא יפה. כתבתי את חוויותיי ממנו בכתב יד ושלחתי לעיתון מבית הפקס בפריז. כשחזרתי לארץ קניתי בשדה התעופה את העיתון וגיליתי שהם פרסמו את זה, תחת השם ‘גלויה מפריז'. הייתי בהלם".

יונה ונער

הספר החדש, שיצא בהוצאת "מרום תרבות ישראלית", מומן על ידי קמפיין הדסטארט שבו גויסו 80,000 ש"ח תוך שלושה שבועות בלבד. ממש כמו כהן עצמו, הספר שטוף נוסטלגיה וגעגוע. חוץ ממוזיקה, שאיתה הוא מנהל רומן ממושך, הוא סובב סביב נושאים כמו ילדות והיחס בין פריפריה למרכז. "הרגשתי את זה מאוד חזק באופן שבו גדלתי, במקום שממנו באתי, אם זה המשפחה או חולון. המרחק בין דרום חולון לצפון תל אביב גדול יותר מהמרחק בין תל אביב לניו יורק. קשה להסביר את זה למי שלא גדל בפריפריה", אומר כהן.

כהן הוא בן לאב חשמלאי ולאם שעבדה ככתבת של הטלוויזיה בערבית עד שהוכרעה על ידי מחלה נדירה בשנות ה־30 לחייה. היא מוזכרת רבות בספר, שנפתח ונחתם בצילומי מכתבים שכתבה לו. הוא גם נוטה לפרסם לא מעט תמונות שלה ברשת, חלקן כמובן עשו את דרכן אל דפי הספר.

“אני לא קול. אף פעם לא הייתי בחור מגניב", הוא מעיד על עצמו ומוסיף שהוא בז לאופנה. הדבר ניכר הן בכתיבה שלו, שנעדרת התחכמויות וניסיונות להישמע חדשני, והן בחומרים שהוא בוחר להשמיע ברדיו, שלאו דווקא נחשבים למה שחם באותו רגע, ולפעמים אפילו להפך – חומרים שנתפסים בעיני אחרים כמיושנים. אפשר אולי להבין אותו: לשמוע את הלהקה הכי מגניבה וחדשה מאנגליה לא היה משהו שמקנה נקודות זכות בג'סי כהן של שנות ה־70.

“זה נכון שאני שופט הרבה דברים באותו אופן שבו הייתי שופט אותם פעם, כלומר, בצורה מאוד פשוטה וישירה. אבל אז אתה יוצא לעולם, לעיר הגדולה, ומגלה שהכל עובד הפוך. בעיתונות של שנות ה־90 כולם ניסו להיות נורא מתוחכמים, מגניבים ופוסט מודרניים. אבל אני לא כזה שנון, אני לא סרקסטי. חברי יוסי בבליקי תמיד היה אומר לי ‘אתה פלסטיני, אתה. ייתנו לך עץ, לחם ועגבנייה ואתה תהיה מבסוט".

בועז כהן צילום: גוני ריסקין
בועז כהן צילום: גוני ריסקין

אתה כותב בספר בכזאת ערגה לימים ההם, הסיפורים שלך כל כך ציוריים. אתה לא מרגיש שמפרספקטיבת הזמן שחלף אתה קצת מייפה את הדברים או מעצים באופן סלקטיבי את הטוב?

"לא. הגעתי משכונת מצוקה, הבית הוא המקום הבטוח שתמיד ברחתי אליו, ולכן על הדברים האלה כתבתי. אהבתי להישאר בבית עם התקליטים והספרים. לא כתבתי על כך שהיה קשה או שלא היה כסף כי אלו מבחינתי לא הדברים החשובים באמת שאני זוכר מאז".

ומה לגבי פרטי הפרטים שבהם אתה מעטר את הסיפורים? הזיכרון הכל כך צלול וחד שלך אמנם משרת יפה מאוד את הסיפורים, אבל מעלה תהייה כיצד לעזאזל בן אדם זוכר כל מהלך במשחק כדורגל שכונתי שהיה הרבה לפני שהתחיל לצמוח לו השפם.

"תשמע, זה היה משחק דרמטי מאוד", צוחק כהן אך מתכוון לכך בשיא הרצינות. "יש דברים מסוימים שיש לי יכולת לזכור לפרטי פרטים".

הזיכרון הזה בטח שימושי כשאתה צריך לדעת מי ניגן באיזה תקליט ומתי הוא יצא.

"כן. כשהיו אצלי מערוץ 2 למשל, לצלם איזו כתבה, הכתב שאל אותי אם אני יודע איך למצוא כל דיסק או תקליט (יש לו כ־5,000 דיסקים ו־1,000 תקליטים – אז"א). אמרתי לו שלא רק שאני יודע על כל תקליט ודיסק שיש לי, אלא שאני גם זוכר, בקירוב מניח את הדעת, את תאריכי ההוצאות של כולם. הוא לא האמין לי. אמרתי לו 'בוא ננסה'. אחרי התקליט העשירי הוא כבר היה בהלם. אני תמיד אזכור איפה הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אלבום מסוים, מי השמיע לי אותו. אבל יש המון דברים אחרים שאני שוכח".

כמו איפה הנחת את המפתחות?

"למשל".

לספר, שערוך בצורה כרונולוגית, סגנון מאוד מסוים (מתרפק, כאמור); יש בו נושאים שחוזרים על עצמם בסיפורים השונים וריחות וטעמים שמאפשרים לסיפורים להתכתב זה עם זה. וכשאני כותב 'ריחות וטעמים' זו לא רק בחירה סגנונית. "כן, מסתבר שכתבתי בספר המון על אוכל. בכלל לא שמתי לב לכך עד שהפנו את תשומת לבי לזה", מודה כהן. אחד התיאורים הקולינריים שלו יגרום גם מי שלא אוהב תאנים לסור אל מדף הפירות היבשים בסופר: "כל יום. כל יום. בדיוק בשעה חמש. היא הייתה הולכת למטבח, בוצעת תאנים יבשות, חורצת בסכין ודוחסת אגוז לתוך התאנה, סנדוויץ' אגוזים היא קראה לזה. על המגש הירוק מפלסטיק הייתה מניחה שתי כוסות שקופות ונמוכות, פחוסות, עגולות, וגם קנקן תה כהה שעליו בושלו על הגז, תה שהפיץ ריחו בכל רחבי הדירה הזעירה".

גם בכתיבה ארוטית מפגין כהן יכולות מרשימות. כבר בפתיחת הספר, כשהוא מתאר את הבריון השכונתי שנטפל אל חברו ואיים עליו להוריד את התחתונים, התיאור המילולי מכניס אי נוחות נוספת לסיפור: “הוא אחז בשתי אצבעות את הארטיק־שני־צבעים, מלקק אותו בחמדה מופגנת. בידו השנייה ליטף, הלוך ושוב, את תבליט הפלסטיק של פופאי עם המקטרת שעיטר את חולצת הטריקו הקצרה". בסיפור אחר, שבו מתאר כהן חוויית הצצה בבריכת גורדון, הוא כותב: “נשימתי נעצרה. נעתקה. נאלמתי דום. שפע של נשים, צעירות ובשלות, רזות ודשנות, הסירו את בגדי הים, שטפו את מי המלח מגופן, שלחו ידיים אל משולש השיער הכהה והמטולל שבין רגליהן, חפנו את שדיהן, כשסיבנו את עצמן, וגם ייבשו בקפידה את חריץ הישבן אחר כך. לשוני דבקה לחכי".

אחד הסיפורים בספר נקרא “יונה ונער". היונה בו היא לא אחרת מאשר המשוררת יונה וולך וכהן הוא כמובן הנער. וולך הייתה ידידה של המשפחה שהעריצה משוררים. היא הייתה מגיעה לעתים תכופות וללא כל התראה לבית משפחת כהן. “היא הייתה בשבילי תחליף לאחות גדולה שמעולם לא הייתה לי. מדריכה רוחנית בגיל קריטי, גיל מעצב: מבר מצווה עד 18. היא השאילה לי ספרי מדע בדיוני וגם ספרי זימה. בבית שלה ראיתי לראשונה בחיי ויברטור. הוא היה מונח נונשלנטית, חשוף לעין כל, על המדף בסלון". כששאל אותה כהן הצעיר על סמים ויצירה, ענתה לו שייזהר כי “רק לאנשים בעלי נפש אמנותית מותר לקחת את זה. לי מותר, כי אני גאון".

לפי הסיפור היפה על החברות ביניכם, וולך הייתה זאת שחשפה אותך לספרות ארוטית כשהיית בן 15.

"כן, אבל לא היה בינינו שום דבר ארוטי".

טוב, היא הייתה מבוגרת ממך בכמעט 20 שנה.

“זה לא מה שהיה עוצר אותה. פשוט הייתי ילד מאוד תמים ונבוך".

אוקיי, אבל בעצם התכוונתי לשאול למה שלא תנסה את כוחך בספרות ארוטית?

“אתה מדבר על הספר הבא שלי. אני כבר כותב אותו".

דיסקו שביל החלב

הסיפורים בספר, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מוזיקלית, מתחילים בימי גן חובה אבל מסתיימים איפשהו כשכהן רק בן 30. עולה התהייה אם החיים הפסיקו לספק לו סיפורים לכתוב עליהם ב־20 השנים האחרונות. "כמובן שיש המון סיפורים אבל הם לא התאימו ולא התכתבו עם יתר הסיפורים בו. תבין, נבחרו לספר 60 סיפורים מתוך 400", הוא מסביר. כך ויתר כהן על הסיפורים שלו מפגישות עם ליאם גלאגר, אלכס טרנר, ניק קייב ופי.ג'יי הארווי ("שהלכה להביא לנו קפה וסיגריות בזמן שאנחנו יושבים בבית של ניק"), פגישה מקרית עם בילי קורגן מסמאשינג פאמפקינז בימי אלבום הבכורה שלהם, ראיון נדיר עם ברי סחרוף מ־1991, חוויות מחדר החזרות עם החברים של נטאשה רגע לפני צאת "רדיו בלה בלה" ועוד המון אחרים. את הסיפורים הללו שחווה בימיו כעיתונאי, הוא מפנטז לאגד יום אחד בספר נפרד, שיכלול גם סיפורים קטנים שקרו סביב אותם מפגשים מוזיקליים.

"פי.ג'יי הארווי הלכה להביא לנו קפה וסיגריות בזמן שאנחנו יושבים בבית של ניק""
"פי.ג'יי הארווי הלכה להביא לנו קפה וסיגריות בזמן שאנחנו יושבים בבית של ניק"

בסיפור "דיסקו שביל החלב", כהן כותב על הזעזוע שחווה כנער מהדיסקו שהיה מושמע בשנות ה־70 במילק בר בכיכר אתרים – אותה גלידרייה אופנתית שהיו נפגשים בה כל היפים והיפות. כהן מספר על השתוממותו מהאנשים שבאו רק לרקוד ולשמוח והתייחסו למוזיקה בקלילות. "החיים שלהם היו מלאי סקס, אז זה עורר את השאלה מי פה בעצם המטומטם? הרי מצד אחד הייתי מתנשא מעליהם עם המוזיקה האיכותית שאהבתי, אבל מצד שני חשבתי לעצמי שמי שחוגג את החיים זה הם ולא אני".

ושינית את דעתך מאז לגבי דיסקו. האם אתה כבר יכול לראות בז'אנר לגיטימי או אפילו, רחמנא ליצלן, איכותי?

"כן, יש דברים שהזמן הכשיר. היום יש מוזיקה שהושמעה במילק בר שאני אוהב. אני גם יודע היום להעריך כל מיני עיבודי מיתרים שנעשו באופן מושלם ללא שימוש במחשב. הרי פעם הייתי יכול להקיא רק מלשמוע את השם 'בי.ג'יז'. היום אני מבין את הגאונות. זה פופ מושלם. תראה, יותר מאוחר גם הלכתי למסיבות בריף הדולפינים באילת, ולחוות היען, ולא בתור איזה משקיף ציני מבחוץ. באתי כמו כולם, לדפוק ת'ראש".

אתה מאוד תחוּם בנישה שלך, שהיא בעיקר שנות ה־60, 70 וקצת 80, לא? אתה כן נזרק פה ושם לג'אז, בלוז, פולק וקלאסית, אבל מעמיק בעיקר בספקטרום הרחב מאוד של רוק מהתקופות האלו. בוא נגיד שכדי להכיר את הלהקה ההיפסטרית התורנית, או את תת הז'אנר האלקטרוני העכשווי, לא השם שלך יהיה זה שיעלה כמענה לכך. אתה לא ממש מכסה את כל מה שחם וחדש.

"זה נורא תלוי איך אתה מסתכל על זה. בשבילי חדש זה הרבה פעמים פשוט משהו שמעולם לא הושמע למאזינים. נגיד, שידרתי יצירה של מיטלוף, 14 דקות, קטע שקיבלתי אחרי השידור שלו 50 טלפונים ועוד איזה 30 מיילים לגביו. אמנם זה קטע ישן מאוד, אבל אני בספק אם הוא שודר ב־20 השנה האחרונות באיזושהי תחנת רדיו בישראל".

מה עם היפ הופ?

"לא מחובר לזה".

טכנו?

"גם לא. הגזרה שלי מתפתחת על פני העשורים אבל יש דברים שאני לא אוהב. לא היפ הופ, לא טכנו, לא מוזיקה מזרחית וגם לטראנס לא התחברתי. ניסיתי. זה לא אני".

אתה מקשיב לתחנות רדיו אחרות?

"תתפלא, ל־FM106. מאוד הצטערתי לשמוע שהמכללה למינהל פיטרה את מנהל התחנה ליאור רחמני ואת העורכת הראשית, עדי מור. הזדעזעתי מכך שהמכללה אינה מתכוונת למנות אנשים אחרים לתפקידים האלה. מדובר בפסק דין מוות לתחנת רדיו מצוינת, אחרת, שמשמשת בעשור האחרון כבמה המרכזית של המוזיקה העצמאית והאלטרנטיבית שנוצרת בישראל ובעולם. כמי שבעצמו משדר שנים רבות בתחנה שכל הזמן חרב מתנופפת מעל ראשה, אני חושב שצריך לעשות הכל כדי לשמור על קול הקמפוס. אישית, למדתי המון מהתחנה הזו ומשדרניה הצעירים. חשוב בעיניי שיהיה מענה גם לציבור הלא קטן שמחפש דברים לא שגרתיים".

הראיון פורסם בטיים אאוט תל אביב