גיאגיא

מצאתי את עצמי עומד מול מישהו שנשמע כמו הכלאה חידתית בין סטיבן מלקמוס, קילו בורקס ומארק אי. סמית'. לא ממש הבנתי מאיפה הדבר הזה נחת עלי, אבל כל כך שמחתי שלקחתי את המלצתו נטולת ההסברים של חבר שאמר – לך לראות הלילה את ההופעה של גיאגיא בפסטיבל סולואו. בדיעבד, זאת הייתה הפתעת הערב.

גיאגיא (גיא בנעמי, 24, מראשון לציון) הוא קצת ווירדו לא ברור, מיספיט אינטליגנטי לא פחות משהוא מחופף, שהוציא במהלך 2018 לא פחות מעשרים ריליסים במרווחים קצובים של עשרים יום זה מזה. כן, זה אומר שכל עשרים יום "לא אלבום" חדש עלה לרשת – וכמות החומרים המעניינים, הטובים והלעיתים מבריקים מתוך העומס הזה היא לא פחות ממדהימה.

"היו לי מלא סקיצות על המחשב ואף פעם לא סיימתי שום דבר", הוא מספר בריאיון עמו סביב שולחן פיקניק כשבינינו שרוע חתול זר, "הרגשתי שאני באיזו נקודת שפל ושאני חייב לעשות משהו – אז הלכתי על זה".

ברובם המוחלט של שיריו בנעמי מנגן על כל הכלים, אך הוא בראש ובראשונה מתופף. בין המוזיקאים איתם תופף בעבר או מתופף עדיין שרי ורנו, רגל סברס, Bubble Wrap Trap ותמר רדה. "עשיתי את הדדליינים האלה", הוא ממשיך, "כדי להכריח את עצמי. כך יצא שבמהלך השנה גם פיטרו אותי מאיזה גיג כי הוא לא היה בסדר העדיפויות שלי, הברזתי מסאונדצ'קים לפעמים… זאת הייתה המטרה".

גיאגיא מבטא ביקורת עצמית רצחנית בלא מעט מהחומרים שלו, שופט את עצמו לחומרה ומביע מחשבות שאצל אחרים עלולות היו לגרום לסירוס עצמי, לשיתוק. כשאני מעמת אותו עם המחשבה הזאת הוא עוצר, מגמגם ואומר "זה… זה מה שיש לי… זה מי שאני. אולי זה עוזר לי כשאני מנסה לאמץ את החולשות שלי, את הדברים שאני לא אוהב בי".

שרירותיות היא אלמנט נוסף שתופס מקום מרכזי ביצירה שלו, שכן הכתיבה של בנעמי היא בעיניי לפעמים זרם תודעה שקיבל דרור. העניין עם סגנון כתיבה שכזה הוא שהתודעה של רוב האנשים פשוט לא כזאת מעניינת כפי שהם היו רוצים לחשוב. אבל אצל גיאגיא משהו באופן ההבעה כל כך אקסצנטרי, שגם כשזה לא מובן זה עדיין מעניין וחשוב מכך – זה מרגש.

בין התמות או המוטיבים החוזרים נמצאים ההרגשה "שאתה פשוט לא יודע" (אם להשתמש במילותיו), מצוקה בלתי מוסברת וניכור שמלווה, כמעט תמיד, בהרגשה שזה בסדר.

המילה קיא על הטיותיה השונות היא עוד מוטיב חוזר בשירים שלך.

"אני נורא אוהב הומור עגום. הסטאנדאפיסטים שאני הכי אוהב לא ממש מצחיקים לפי הספר. דאג סטאנהופ לדוגמה, הבנאדם פאקין חווה התמוטטות עצבים על הבמה, לא מנסה לייפייף דברים, אומר את האמת שלו, לפעמם דברים נוראיים".

וזה קורע לב וקורע מצחוק.

"נראה לי שאני יותר רואה סטנדאפ משומע מוזיקה בזמן האחרון. בטוח שזה משפיע עלי", הוא אומר. מוזיקלית, על אף שבאותה הופעה נהדרת בפסטיבל סולואו גיאגיא הזכיר לי יוצרי אינדי ופוסט-פאנק מהמאה שעברה, הוא דווקא מציין בעיקר היפ הופ חדש בחומרים שהוא אוהב במיוחד, בדגש על ראפרים מקולקטיב Odd Future דוגמת טיילר דה קריאטור וארל סווטשירט.

מחקת את כל 20 ומשהו האלבומים מעמוד הבנדקאמפ שלך. באיזה קטע?!

"למה מחקתי? נראה שזה קצת הצחיק אותי. אבל הכל זמין ביוטיוב ויש שם גם לינקים להורדה. מי שרוצה משיג את זה. יש אנשים שאמרו לי שהורידו את השירים לטלפון. לא יודע, אולי זה נותן לזה קצת ערך".

כשהוא נשאל על תגובות שקיבל על המוזיקה שלו הוא אומר שיש אנשים שאמרו שנורא התחברו, שזה עשה להם משהו טוב, אבל שיש גם כאלה שאמרו שהיא עשתה להם משהו רע, "שהם ראו בעצמם משהו שהם לא רצו לראות".

אתה מבין שזאת מחמאה מטורפת, כן?

"כן, כן – זה הכי טוב".

בשיר "האפי טוטס" (מחשבות שמחות) אתה שר את המילים "אינטלקט משעמם / תן לי להרגיש חופשי".

"כן, ככל שאתה מתבגר אתה יותר מנסה לעמוד בסטנדרטים של אנשים, להיות חכם, להיות עמוק. עזוב אותי מזה, לא רוצה לכתוב מהמקום הזה".

אהבתי שאמרת בפודקאסט שהתראיינת בו: "אני רוצה שייגמר לי מה להגיד ואז יצוצו הפרחים".

"כן, כי אז אתה מחויב לחפור עמוק יותר, להיות יצירתי מעבר לקלישאות ה'היא שברה לי ת'לב' או אני כזה ואני כזה. בכלל, כל הווייב הזה של שנאה עצמית, כאילו סתום ת'פה לאף אחד לא אכפת. אני מעדיף להיות שמח. חוץ מזה, כשנגמרות המלים זה גם דורש ממך לחפש זוויות חדשות על דברים שכבר כתבת עליהם, מכריח אותך להוריד מהלקסיקון מילים שאולי השתמשת בהן יותר מדי".

כמו קיא, נגיד?

"לא, לא. תמיד יש מקום לקיא".

גיאגיא, 13 באוגוסט (13.8), לבונטין 7. הכתבה התפרסמה לראשונה במגזין טיים אאוט תל אביב