חיפוש

ביקורת הופעה: אולי באמת הגיע הזמן שאירוסמית' תפרוש

האם להחליק לסולן סטיבן טיילר על שקולו כבר לא מה שהיה או להתבאס מזה? אחרי הכל, 69 הוא אמנם גיל צעיר למדינה אבל לא כל כך לכוכב רוק, וזה רק הגיוני שעשרות סיבובי הופעות צרחניים עשו את שלהן על גרונו של סחבק של בר רפאלי. תנאים מקלים או לא, השירה שיצאה מהפה הכי גדול בעולם לא הצליחה לספק את הסחורה בכל אחד ואחד מהשירים שבוצעו אמש (ד') בהופעה בפארק הירקון – בעיקר בטווח הצלילים הבינוני-גבוה. אך הפרפורמנס היה אנרגטי, כמצופה מחיות הבמה האלה, והוא כנראה הספיק כדי לשכנע את מעריצי הלהקה שמזל גדול נפל בחלקם להיות נוכחים בסיבוב ההופעות האחרון בקריירה המפוארת של ענקית ההארד רוק מבוסטון.

ובאמת מדובר בקריירה מפוארת. מעטות הלהקות שהצליחו להגיע לפסגה, להתרסק לחלוטין ואז להצליח לטפס בחזרה ולכבוש אותה מחדש. אירוסמית עשתה זאת. אחרי שבשנות השבעים הייתה ללהקת הרוק האמריקאית המצליחה בעולם, הסמים והמריבות החריבו אותה כליל והיא התפרקה. ואז, קרוב לעשור מאוחר יותר, לא רק שהיא חזרה לגדולתה, אלא זכתה לקהל מעריצים חדש וצעיר שאפילו לא הכיר אותה קודם לכן עם החידוש לשיר הישן שלה, “Walk This Way” – בשיתוף הרכב ראפ צעיר דאז בשם Run DMC. לא רק שהיה זה שילוב מהפכני בין ז'אנרים יריבים, הראפ השחור והרוק הלבן, אלא שאז גם הגיעו ימי הקליפים האיקוניים שלה ב־MTV, והנה לכם עוף החול גרסת הרוקנ'רול.

עדיין יש לו את ה־moves. אבל לא את כולם. סטיבן טיילר. צילום: ליאור כתר

ובחזרה לאתמול. ההופעה התחילה באיחור מעצבן של 45 דקות. הלהקה עלתה לבמה אחרי מצגת וידאו שכללה צילומים מתוך קליפים והופעות, לוגו תלת ממדי שהזכיר את זה מ"הנוקמים" של מרבל לצד דימויים של תקליטים, קלטות, דיסקים ומיני-דיסקים – כאילו כדי להזכיר לנו שהלהקה שלפנינו היא עתיקת יומין. בשני השירים הראשונים לא נרשמה התלהבות גדולה בקהל, אך אז הגיע “Cryin’” שהפך בין רגע את פארק הירקון למפגש שירה בציבור של 50 אלף איש. בשביל זה האנשים שילמו כסף ולזה חיכו. לטעמי הביצוע לא היה טוב מאוד בעיקר בגלל קולו של טיילר, אך בשלב הזה לא נראה היה שזה מפריע לקהל לאבד את זה לגמרי.

באופן אישי נהניתי במיוחד מהביצועים המפתיעים לשירים “Dude Looks like a Lady” ו־”Rag Doll” שלא חשבתי שאזכה לשמוע, על סמך הצצה בסטליסטים של הופעות קודמות. באחרון ג'ו פרי ניגן על לאפ סטיל אדומה. לאורך ההופעה הוא החליף משהו כמו 15 גיטרות ועל אחת מהן הייתה תמונה של בייב בלונדינית תואמת פמלה אנדרסון עם מחשוף נדיב שהזכיר לי כי מדובר בלהקה בעלת פן טראשי לא מבוטל כלל. כאילו כדי לחזק את הטענה, על לשונית הבמה שיצאה אל תוך הקהל טיילר דאג שיוצב מאוורר חזק שיבדר את שערו ברוח ה־Hair Metal – ז'אנר טראשי בפני עצמו שחב רבות לאירוסמית.

פעם טיילר נהג לעשות פליק פלאקים אחוריים על הבמה (באמת, האיש היה אתלט לא נורמלי) וישנה השמועה שגורסת שבתוך הצעיף שמלופף סביב סטנד המיקרופון היו תפורים כיסים קטנים שבהם היה מחביא אבקת פיות. ובכן, פליק פלאקים הוא כבר לא עושה, אבל כן רוקד, מעיף את הסטנד לכל עבר ועף על עצמו כמה שרק ניתן. גם הצעיף עדיין שם, אבל סמים כבר אין בו.

"השיר הבא מוקדש לבר רפאלי", הוא מודיע ואז אומר “Come Here Baby”. בהלה אוחזת בי. האם בכל זאת, למרות המחאה על ההודעה כי הדוגמנית הישראלית צפויה לעלות ולשיר איתו את הלהיט, הוא בכל זאת הולך על זה? הרי ההפקה הטילה וטו על הרעיון המטופש הזה. למזלנו לא מדובר היה בהזמנה אלא פשוט במילים שמתחילות את להיט הענק "Crazy". הקהל שוב בעננים והביצוע אכן הרבה יותר טוב מזה של “Cryin’”. גם הבלדה הקיטצ'ית והאפקטיבית "I Don't Want to Miss a Thing" מפסקול הסרט "ארמגדון" לגמרי עשתה את שלה.

"המתופף נראה כמו גרסה סובלת של השחקן אנתוני הופקינס", אומר לחברה שלו מישהו שעומד לצידי בזמן שטיילר צועק "תל אביב, איים מייקינג עליה!" ועל המסך ממשיכות לרוץ אנימציות תלת ממד שגורמות למישהו נוסף, מצידי השני, לקרוא קריאת מוות לגרפיקאי של הלהקה. בסך הכל אווירה טובה. אחרי כמה פילרים לא נחוצים, קאבר לשיר של פליטווד מק ושיר בלוז ששר פרי – השעמום מתחיל לתפוס את מקומו אך הוא נעלם כלא היה למשמע “Sweet Emotion”. אך אבוי, אז שוב חוזרים לבלוז ולמפוחית של טיילר. נו די כבר עם זה.

וכשחשבתי שההופעה הולכת ומאבדת גובה לפתע בר רפאלי מופיעה על מסכי הענק ואני כבר באמת מתחיל לאבד סבלנות. היא מצולמת עושה סלפי עם סבא טיילר. אחלה. מזל שפיק הנאה נרשם מיד אחרי עם ביצוע נהדר ל”Janie’s Got a Gun”, קאבר ל”Come Together” של הביטלס וסיום טוב מאוד עם “Love in an Elevator”.

סובל בשיר "Crazy". עושה רושם שאחותי דווקא נהנית

להדרן עלה טיילר לבוש בטישרט עם הכיתוב “Guns ‘N Moses” כשברקע מוקרנים רגעים של הלהקה מטיול בשוק מחנה יהודה. הניחוש על מקור רכישת החולצה מרגיש לי די מושכל. בקצה לשונית הבמה ניצב לו כעת פסנתר לבן מרשים שעליו טיילר מתחיל לנגן את מה שלטעמי הוא השיר הטוב של הלהקה וללא ספק אחד הביצועים המוצלחים בהופעה – “Dream On” מאלבום הבכורה. אחריו, ואני לא בטוח אם הם חשבו על הסימבוליות שבבחירתו, הם מסיימים עם “Walk This Way” שבגרסתו השניה מ-1986 העניק חיים חדשים ללהקה. כעת גם הם מגיעים לקיצם. אריבדרצ'י אירוסמית.

הביקורת פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב

Uri Zer Aviv

עיתונאי, בלוגר, עורך ומגיש ברדיו הקצה ובכאן 88

1 Comment
  1. […] החלפנו קצת חוויות מהופעתה של אירוסמית בה שנינו נכחנו (לביקורת שלי על ההופעה באתר טיים אאוט), וכאילו כדי להציל את האינדי קרד שלנו אחרי פתיחה כל כך […]

אולי תגיד את זה כבר?