להקת דארפור סטאר. צילום: אורן זיו
להקת דארפור סטאר. צילום: אורן זיו

אני עומד ומחכה בגינת לוינסקי למרואיינים, חברי להקת דארפור סטאר. קבעתי מראש עם חבר הלהקה אדם סטאר שאעמוד בנקודה מסוימת ושהוא כבר יזהה אותי. אחרי הכל, באזור הזה של העיר אני הוא זה שבולט בזרותו. בעודי ממתין לו, אפריקאי גדול ממדים עם הליכה של ראפר, לבוש חליפת טרנינג ושני חבר'ה מאחוריו, ניגש אליי ומושיט לי יד. הוא בטח מנסה למכור לי משהו, אבל אני נותן לו כיף בכל זאת. אבל הוא נשאר לעמוד, מביט בי, מחכה שאגיד משהו. "מה?", אני שואל. "אני אדם", הוא צוחק. "מה, אתה תמיד נותן כיפים לאנשים זרים ברחוב?", הוא שואל. עניתי לו שכן, אני משתדל להיות נחמד למי שמושיט לי יד. אבל האמת היא שהרגשתי נבוך וגם קצת טמבל באותו הרגע. לא חשבתי שמי שמנגן מוזיקה אפריקאית מסורתית ממערב סודן ייראה כך. איך בעצם ציפיתי שייראה? מה אני יודע על אנשים ממערב סודן פרט למה שמספרים לי בחדשות?

בלעתי את הרוק ונתתי לו ולחבריו להוביל אותי במדרחוב נווה שאנן אל מה שהוא תיאר כ"מקום אמיתי של אפריקאים". זה היה מעין בר נרגילות מאולתר שבו שורות של כיסאות פלסטיק שפונים כולם אל ארבעה מסכי טלוויזיה שמשדרים קרבות של WWF מלפני 20 שנה. קשרתי את האופניים בפנים, אחרי שעניתי פעמיים לאנשים ברחוב שלא, אני לא מעוניין למכור. "זה אנדה סטאר והוא מנגן בתופים וגם רוקד", מספר לי אדם, שהוא קלידן הלהקה, "וזה אדוגוג' סטאר שגם מתופף". במהלך הראיון הצטרף אלינו גם הזמר הצעיר סורמה, שהגיע באופן מיוחד מבית שמש. זמרים וזמרות, רקדנים ומתופפים נוספים חברים בלהקה, המונה היום 11 חברים. דארפור סטאר בנד שרים שירים מסורתיים בשפת אמם, שנקראת פור, או פורית. "אנחנו גם שרים שירים חדשים שכתבנו פה על החיים הקשים בישראל ועל הרצון לחזור הביתה ושיהיה שם שלום", מסביר סורמה.

המוזיקה שיוצרת הלהקה היא אמנם מאוד רקידה ושמחה, אבל לעתים קרובות המילים הן בדיוק ההפך מזה. "נכון שאנחנו שרים שירים עצובים, אבל אנחנו רוצים לרומם ולא להעציב", מסביר אנדה. "אם תיקח את זה בקלות יהיה בסדר. אל תבכה".

אותו ניגוד בין מילים עצובות וכואבות לבין מוזיקה שמחה ומרוממת אינו דבר יוצא דופן בתרבויות אפריקאיות, מסביר ליאור רחמני, מנהל קול הקמפוס, תחנת הרדיו של בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל. "זה עניין מוכר גם במוזיקת הקליפסו ובסווינג למשל", אומר רחמני, שהזמין את דארפור סטאר בנד להופיע באירועי יום התקליט של התחנה והפסאז' ועסוק בין היתר בחיפוש אחר להקות נוספות של פליטים אפריקאים לטובת הקלטת אלבום בסדרת "חרקה" של קול הקמפוס.

להקת דארפור סטאר
להקת דארפור סטאר צילום: אורן זיו

חברי הגרעין הקשה של הלהקה נפגשו לראשונה לפני כשש שנים, אחרי שברחו מארצם והגיעו לישראל. כמה מהם מכירים זה את זה עוד מדארפור, שם היו גרים בכפרים שכנים. "שם כולם מכירים אחד את השני", מספר אנדה, "ניגנו בלהקות בכפרים שלנו וכשנפגשנו בישראל חזרנו לנגן ביחד ולחדש את המוזיקה שעשינו בדארפור". למקימי הלהקה, אדם, אנדה ואדוגוג', לקח שנה מאז שהגיעו לארץ להקים את הלהקה. "היינו צריכים קודם כל למצוא מקום לגור בו, למצוא עבודות (רובם עובדים במטבחים או בעבודות בניין, אז"א), וגם לא היה קל להשיג כאן את התופים שבהם ניגנו בבית", מסביר אנדה. אדוגוג', המבוגר שבחברי הלהקה ומי שהקים אותה ונחשב למנהיגה, משמש גם כבורר בסכסוכים פנימיים של הקהילה הדארפורית. "אנחנו לא יכולים ללכת למשטרה אם יש בעיות", מסביר אנדה, ומוסיף שגם בעניינים קטנים שאינם מצריכים משטרה הם פונים אל אדוגוג' כדי שיגשר ביניהם. "אנחנו מסדרים את הדברים בינינו", אומר אדוגוג', ומוסיף שהוא עוזר לחדשים שבאים מאילת או מירושלים למצוא עבודה ולהשתלב בקהילה.

למה החלטתם להקים להקה?

אנדה: "זה חשוב לנו. זה של אפריקה. משהו שאנחנו מכירים וחייבים להמשיך. המוזיקה חסרה לנו".

ואיפה אתם מנגנים?

אנדה: "יש ברחוב וולפסון בניין קהילתי גדול של דארפורים, שילדים לומדים בו, יש בו מחשבים, הופעות ואירועים משפחתיים. יש לנו שם חדר גדול שבו אנחנו מנגנים".

בכנסיות המאולתרות ברחוב לבנדה הם ניגנו כמה פעמים אך לא המשיכו בכך, מה גם שהם מוסלמים. פרט להופעה אחת לפני כשלוש שנים בקיסריה שהייתה להם, הם בקושי מנגנים מול קהל ישראלי ומחכים בקוצר רוח לנגן ביום התקליט הבינלאומי.

 

אדם, היה לך אורגן גם בדארפור?

אדם: "כן, אבל זה לא היה אורגן כמו שיש בישראל שיכול לנגן כל מיני צלילים כמו של תופים, גיטרה ובס".
אנדה: "האורגן הגיע לדארפור לפני כמה שנים וכמו שאדם אמר, הוא היה פשוט יותר. פעם היינו מנגנים שם רק על תופים. פה אנחנו מתקדמים עם הטכנולוגיה".

יש שיגידו שהשימוש במקלדות זולות ביצירת מוזיקה אפריקאית מסורתית הוא לא כל כך אותנטי, אך את חברי הלהקה זה לא ממש מעניין. הם לא מנגנים בשביל שהמוזיקה תישמע לנו אותנטית. מטרתם אינה להציע מוזיקה אקזוטית שתישמע לאוזן הישראלית כמו משהו מעולם אחר, ישן ופשוט יותר.

גם חבר'ה אפריקאים מגאנה או מניגריה שחיים בארץ באים לראות אתכם בהופעות?

אדם: "כן. גם להם יש להקות, אבל זו מוזיקה שונה מאוד והם גם זזים אחרת. אנחנו לא יודעים לזוז כמו שהם זזים והם לא יודעים לרקוד כמונו. לפעמים מוזר להם לראות אותנו מופיעים, אבל הם באים. הם לא כל כך רוקדים איתנו, רק מסתכלים מהצד. הם גם לא מבינים את השפה שבה אנחנו שרים".

אנדה: "אף פעם לא עשינו איתם מוזיקה. אולי יום אחד עוד נעשה".

יש פה צלילים מוזרים, אני שומע צקצוקים.

אדם: "עכבר גדול".

אני מביט מאחוריי ורואה עכברושים ענקיים מסתובבים מחוץ לבר הפונה לרחוב. אדם צוחק ואומר לי לא לפחד. לפתע מלצר זורק באוויר צרור מפתחות לכיווננו והחבר'ה צוחקים, "שכחת אותם במנעול של האופניים".

הכתבה פורסמה לראשונה באפריל 2014 במגזין טיים אאוט תל אביב