אינדי-א-ניגר

האלבום החדש של סול וויליאמס נמצא אצלי בהרדיסק כבר יותר משבוע. לא סגור עליו עדיין, אבל ככה זה תמיד עם האלבומים שלו. אפילו את אלבום הבכורה, Amethyst Rock Star, לא ממש אהבתי בהתחלה ואפילו החזרתי לחנות שבה עבדתי ושממנה קיבלתיו במתנה. כמובן שהעניינים אחר כך גדלו עלי והפכתי לסוג של מיסיונר של האיש הזה. גם כשיצא האלבום השני שלו, שהתרחק מעט מההיפ הופ לטובת Pאנקיות מסויימת הייתי זקוק לתקופת הסתגלות, אבל במהלכה התאהבתי טוטאלית ואני חושב שמדובר באלבום גדול.

עם האלבום השלישי והקודם, Niggy Tardust, כבר פחות זרמתי ועכשיו, עם צאת הרביעי – יש לי הרגשה שמגמת ההתעניינות שלי ביצירה של וויליאמס פוחתת לה עם כל אלבום חדש שהוא מוציא (לא מאמין שכתבתי את זה). הסינגל הראשון מתוך Volcanic Sunlight, שנקרא Explain My Heart, יצא כבר לפני כחודשיים ולא הצליח לרגש אותי במיוחד, לא החזיר אותי להאזנות דחופות. עכשיו עם Dance, הסינגל השני מתוכו והקליפ החדש שלו, אני מתחיל לחשוש שאני צריך להתחיל להנמיך ציפיות. לא שהשירים לא טובים, ואת Dance אני אפילו יותר אוהב מהסינגל הראשון, אבל משהו ברוחניות שהיתה כה נוכחת בשירה של וויליאמס בשני אלבומיו הראשונים, חסרה לי מאוד באלבום הקודם ובשני הסינגלים מתוך החדש.

אולי זה גם קשור לכך שהאיש כמעט וכבר לא עושה ראפ באלבומיו והרבה יותר שר, ועם כל הכבוד – האיש לא זמר גדול. חבל, הבנאדם התחיל מספוקן וורד והתרחק ממנו לכיוון הרבה יותר אופנתי ועכשווי של ביטים אלקטרו-אינדיים כאלה שלא מחדשים לי שום דבר. שאול, קיפ איט ריל, אל תהפוך לי גם אתה להיפסטר עכשיו, טוב?