שאול
שאול וויליאמס, ב-27 בנובמבר במועדון הקומפורט 13

בעקבות ה-מיקסטייפ של סול וויליאמס קיבלתי מייל מעיתון הארץ ששואל אותי אם מתאים לי לכתוב על סול למדור התרבות "גלריה". הלכתי למרוח מעט אלוורה על הנפיחות שנהיתה לי באיזור האגו. הכתבה התפרסמה לצד מספר כתבות נוספות אשר יחד הרכיבו ספיישל 30 שנה להיפ הופ. הנה הכתבה כפי שהתפרסמה לראשונה בעיתון של סוף השבוע שעבר:

הייתי בדרכי להופעה של ליאונרד כהן, צועד בין עשרות אלפי אנשים, כשלפתע שמעתי מוסיקה לא שייכת. בטח לא מוסיקה של ליאונרד כהן. זה היפ הופ. מיד זיהיתי את קולו של טופאק. הפניתי ראשי לאחור, לכיוון מקור המוסיקה, וראיתי אותם; כמעט ילדים. אחד לבש גופיית אן-בי-אי שמגיעה לו עד הברכיים והשני אחז פלאפון משוכלל עם רמקול, על ראשו כובע מוטה לצד, המצחייה ישרה כמו דיקט.

הם לא הלכו להופעה, הם חלק מעדר אחר לגמרי. חייכתי אל שניהם: "את מי אתם שומעים שם בפלאפון, טופאק?" הם נראו מופתעים ומרוצים. "כן אחי", אמר אחד מהם "טופאק המלך, אתה מכיר אותו?" "הוא גדול, בטח שאני מכיר", עניתי. "אז מה, אתם אוהבים היפ הופ, הא? תגידו, אתם אוהבים גם ראפרים מה-Eastside או רק ראפרים מה-Westside?" "רק Westside", ענה לי בנחרצות הגמד בגופייה. שניהם מיד הצליבו אצבעות אל החזה בתנועה שמזוהה עם תרבות הגנגסטר-ראפ של ה-Westside וזייפו פרצוף קשוח. התאכזבתי. קיוויתי שהם יצליחו לראות מעבר. שאלתי אותם בייאוש "ומה עם סול ויליאמס, אותו אתם מכירים?". הם אמרו שלא ושאלו אם הוא ראפר.

סול (סטייסי) ויליאמס – המשורר, הראפר, הפילוסוף, הפציפיסט, הפאנקיסט, האקטיביסט, השחקן, המרצה, המטיף, נביא הזעם –יבוא ב-27 בחודש להופעה אחת במועדון הקומפורט 13 בתל אביב. הלוואי שהילדים שפגשתי היו מקשיבים לו, אפילו מעט. אולי זה היה עוזר להם קצת לראות מעבר לאלימות ולאביזרים הנלווים שיש להיפ הופ להציע למכירה לכל דורש, בעיקר מאז אמצע שנות ה-90.

טופאק שאקור, הראפר שהם כל כך מעריצים, היה צעיר שחור שגדל בשכונת פשע, מנהיג כנופיית בריונים שנרצח בעודו בן 25. בדרך אל מותו הספיק להגיד כמה דברים חשובים; הוא ניסה בכל כוחו להראות לאמריקה את האמת הקשוחה של השחורים בשכונות שהלבנים מכנים "פרויקטים" והשחורים מכנים "גטו". טופאק רצה שאנשים יבינו מאיפה הוא בא, מהיכן מגיעה כל האלימות הזאת שמבוטאת בשיריו. באותה התקופה שלטו הכנופיות בתרבות הרחוב השחורה באופן כמעט אבסולוטי. קשה מאוד היה למצוא רגישות כלשהי בתוך סצינה שעניינה כנופיות, סמים, כסף וזונות.

אבל בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, הראפ וההיפ הופ כבר נהפכו לז'אנרים הרווחיים ביותר בתעשיית המוסיקה האמריקאית. ההשפעה הגלובלית של תרבות הרחוב האמריקאית היא עצומה. המוני ילדים יוצאי אתיופיה בישראל מחקים את כוכבי הענק של אם-טי-וי – אולי גם הם חווים "איך מרגיש מיעוט שחור". המוסיקה הזאת מעוררת בהם תקווה מזויפת. מה הם כבר יכולים ללמוד מראפר פופולרי דוגמת 50 סנט, אני אגיד לכם מה – בעיקר שצלקות של קליעים בחזה זה מגניב, ושהוליווד זה הדבר האמיתי.

"Niggas used to buy their families out of slavery
now we buy chains and links, smokes and drinks
they're paying me to record this, even more if you hear it
somebody tell me what you think I should do with the money
yes, friend tell me what you think I should do with the money
"

אמנים ותיקים כמו להקת "פאבליק אנמי", שפילסו דרך לשחורים והמדוכאים של אמריקה באמצעות מחאה נוקבת, שימוש בשפת רחוב אותנטית, שחורה ובלתי מתנצלת – התפוגגו להם כמעט לחלוטין מהתודעה הצעירה. הראפ מיסחר את עצמו לדעת בזמן שהעבדות, כמעט ונשכחה מעיניה העצומות של החברה האפרו-אמריקאית.


ויליאמס, שגדל והתחנך על ברכי האבות המייסדים של ההיפ הופ של שנות ה-80 המוקדמות, פיתח כעס גדול כלפי התרבות שהניקה אותו, על מה שנהפכה להיות. הוא נשאב אל מועדוני הערב של ה"ספוקן וורד", האלטרנטיבה התרבותית החדשה שנולדה בניו יורק לצד מוסיקת הראפ האלימה, עם עליית הגנגסטא-ראפ. אמנם ישנו קשר הדוק בין סגנון החריזה של הראפ לשירת "ספוקן וורד", אבל ב"ספוקן וורד" לא נדרש ליווי מוסיקלי. הקצב או ה"ביט" מופקים באמצעות הפה והמלים בלבד. ויליאמס סחף אחריו את הסצינה בשירתו, בשפתו העשירה, ובמטאפורות הסוריאליסטיות שהשתמש בהן כדי לחלץ את השחורים מפרסונת הבריונים שמאחוריה הם כולאים את עצמם. הוא קורא להם לא לעצור את עצמם כשהם בוכים, מגלה להם שגם על זה אפשר לכתוב שירים, ושזה לא יהפוך אותם לפחות קשוחים. אפילו במעט.

"While you rhyme about being hardcore
be heartcore. what is it that we do art for?"

הוא קורא לאחיו השחורים להתפכח ולחזור אל שורשי ההיפ הופ האמיתיים. שורשים הנעוצים עמוק בתוך רעיונות של צדק חברתי, התנגדות לגזענות ממשלתית ולתרבות של דיכוי. הוא קורא לעמו לשחרר את עצמו מעול הממסד הלבן ולא לחכות שישחררו אותו. לקום, וללכת לבנות בשכונה ספרייה. סול ויליאמס הוא מודל חיובי לחיקוי; מחנך קשוח במיוחד השואב את כוחו וסמכותו מתוך המודעות הרדיקלית שלו לכמה שהוא יכול להיות פגיע. הוא מעוניין לפתוח לאנשים את הראש, לפקוח להם את העין השלישית. להראות להם – שזה גדול מהיפ הופ.

“Cause we represent a truth, son
That changes by the hour

And when you open to it
Vulnerability is power

"Niggas used to buy their families out of slavery now we buy chains and links, smokes and drinks they're paying me to record this, even more if you hear it somebody tell me what you think I should do with the money yes, friend tell me what you think I should do with the money"