Jeffrey Lewis בלבונטין 7

עצוב ומצחיק, חכם ואינפנטיל

הוא כל כך צנוע שבא לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהוא ענק אפילו שהוא עמוק בפנים יודע את זה טוב מאוד. אחרי חימום בעיקר מגניב של לייל ארד, אך לא מרגש במיוחד עלו ג'פרי לואיס ואחיו הלץ ג'ק, ונתנו הופעה מצויינת. לפרקים היא היתה עצובה, לפרקים ממש מצחיקה וכל הזמן מעניינת. היה משעשע במיוחד לשמוע אנשים מהקהל יוצאים מהבונקר של הלבונטין 7 בסוף ההופעה, תוך כדי שהם שרים לעצמם creeping brain, creeping brain, creeping brain. למי שלא היה שם, מדובר בשיר שלואיס ביצע בסוף ההופעה בליווי הקרנת ציורי קומיקס (שהוא צייר), שמתארים את השיר בדיוק לפי המילים שהוא שר. השיר דיבר על מוח. כזה שנראה כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שרוצח אזרחים, ובסוף משתלט על העולם. אם אני זוכר נכון, השיר הסתיים בכך שהמוח המגעיל והמרשע הופך למוח היפי ענקי שכולם מחבקים ואוהבים. creeping brain.

זו גם הייתה חוויה חינוכית. קיבלנו שם את ההרצאה המפורסמת של לואיס, על התפתחות ה-pאנק רוק האמריקאי בין השנים 1950 ל-1975. אני יודע שהמילה מאבדת מכוחה כשמשתמשים בה יתר על המידה, אבל כאן היא פשוט מתבקשת; גאון.

"כזה גדול"

Secret Chiefs 3 בבארבי

אמאל'ה החבר'ה האלה יודעים לנגן! הסיקרט צ'יפס בונים לאט לאט ובאינטסיביות מתח שנשבר לך בסוף על הראש בעוצמה. "When it hits you feel no pain". התהפכתי שם קלות עם כמה בירות והצילום איבד את שיווי המשקל, אבל אתם חייבים לשמוע איך שהם ניגנו. כל הלהקה עלתה עם גלימות/ברדסים סטייל קו קלוקס קלאן בנגטיב, וחוץ מהכנר, נשארו עם הקפוצ'ונים השחורים והמחודדים על ראשם כל ההופעה. חברה שהייתה איתי שם אמרה לי, שהיה לה כיף לגלות תחת המעטה המפחיד שלהם פרצופים מחויכים למראה הקהל המרוצה, בייחוד את הכנר הוירטואוז עם הלוק הנערי שמנגן גם באסטרדספיר.

ואם כבר מדברים על קהל מרוצה, בחור אחד מתוכו היה ללא ספק הכי מרוצה מכל מי שנכח בהופעה. הוא הוזמן לעלות לבמה ולנגן איתם. לבחור הזה קוראים ארז קריאל והוא מנגן עם נדב לזר ב-גיליאם וגם חבר ב-לא דובים. מסתבר שהוא חולה על הלהקה ברמות קשות עד כדי כך, שהוא שלח להם מייל עם בקשה לנגן איתם. אולי המוזיקה של הסיקרט צ'יפס קשוחה, אבל איזה אנשים חמודים. הבנאדם הוזמן פעמיים לבמה והתרגש שם על הבוזוקי שלו בטירוף. הופעה מרשימה ביותר.