בתור ילד קטן, תמיד נראה היה לי שהקיץ האחרון של שפיות זמנית הוא לא כמו כל אותם שירי יום הזיכרון של המבוגרים. ממש לא. לי הוא הרגיש כמו מסתנן מתוך "תרבות הרוק" שלא נוגעת לרוב קהל ההורים בטקס. השיר הזה, שנכתב על ידי ילד בן 15, עדיין שופך אותי. יש משהו בעיניים שלה. משהו שאין בלתת את הנשמה ואת הלב לתת כשאתה אוהב.

אני אפילו לא בטוח ש"הקיץ האחרון" נכתב בהקשר לאיזה חבר שנפל, אבל אצלי השיר נצרב בזיכרון ונקשר אסוציאטיבית עם הפעם הראשונה שחזיתי באבא שלי בוכה (והוא אלג'יראי קשוח אל תראו אותו ככה). זה היה בטקס במגרש הכדורסל של היסודי שבו השומע השיר, הרבה אחרי הצפירה וקצת לפני שהתחלתי להשתעמם מהנאומים.