התפרצויות של חכמה, רגישות ויופי בהכי קשוח שאתם בכלל מסוגלים לדמיין לעצמכם. ההופעה של סול וויליאמס במועדון הסקאלה בלונדון, 2005. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לתאר לכם את המגדלים שנפלו שם מהשמיים, כל מילה קומה וכל פסיק באבן, הוא לתת לכם לראות לבד:

קטע ענק מתוך השיר Coded Language, בפעם הראשונה שלי בהופעה של סול וויליאמס

ההופעה (השלישית שלי) הולכת להתקיים ביום שישי 27/11, כלומר מחר בלילה, בקומפורט 13 בתל אביב

מייד אחרי הקטע הזה נגמרה ההופעה. הקהל עדיין עומד במצב של הלם. אני מנצל את המצב והולך במהירות אל הבאונסר, שהוא השומר השחור עצום המימדים שחוסם את הדרך אל חדר האמנים, ופולט לו את המשפט הבא:

"Please go and tell Saul that there's a recently dismissed Israeli soldier in the crowd waiting to see you"

לא עוברת חצי דקה ואני מוצא את עצמי בתוך חדר קטן, מול ניגר מיוזע שיושב על כסא ומסתכל עלי בעיניים מנתחות. רציתי להגיד לו… היה לי כל כך חשוב להסביר את עצמי.. התכוונתי להתחיל ב… שכחתי אנגלית. שכחתי עברית. טוטאל בלקאאוט. תמונות של נערות מתבגרות עם קרה שחור שמתעלפות באמצע הופעה של החיפושיות החלו לשטוף לי את המוח. אכזבה הייתה בהיכון להשתלט לי על הפרצוף כשלפתע פתאום משהו פתר את הכל. הוא פשוט קם, חיבק אותי ארוכות ואמר:

"I hear you, son"

לא יאומן כמה אינפורמציה חיבוק אחד יכול להעביר בין שתי יישויות של צליל. זה בדיוק מה שהייתי צריך כדי להעביר לסול את מה שהיה לי בבטן. אני יודע שאני נשמע כמו איזה גרופי-היפי בן חמש עשרה אבל, בדיעבד, לא הצלחתי להוציא הגה מהפה ובכל זאת הבנאדם השתמש בביטוי – I hear you – האיש גאון.

משחזרנו לדירתנו במערב העיר, התחילה לחלחל בי הרגשה של אשמה, הרי כדי לפגוש את האיש השתמשתי בתירוץ – "יש חייל ישראלי בקהל בלה בלה מחכה לראות אותך" אבל לבסוף לא אמרתי שום דבר שקשור לתקופת שירותי בצבא והקשר שלה לשירה שלו. אולי זה יצא מניפולטיבי. אולי אני סתם חופר לעצמי בורות בראש אבל רק בשביל להיות בצד הבטוח של הכבוד שלי, כתבתי לסול וויליאמס את המכתב הבא ושלחתי אותו לבחורצ'יק שמנהל את האתר שלו. ביקשתי ממנו שיעביר את המכתב לסול:

Saul,

First of all, I wanted to feedback u on your most AMAZING gig at the Scala, London. To me, being there listening to you was making a 4 year old dream come true. I still sound in my words like a stupid groupie and believe me the 3rd of May was the first time I actually felt like it too.

Anyway, I told the bouncer after the gig was over that I wish to see you in person and asked him to ask you whether you would accept talking with a recently dismissed Israeli soldier. You agreed and I had no doubt you would.

Shaking the hand of the only artist in my world of music that I have a real something to say to and not the usual stuff artists probably get from fans – like "let's take a picture" or "u kick ass, I'm your biggest fan" kind of shit – I found myself not only lost for words but also lost for English… I wasn't able to get my thoughts to stop running into each other in amok within my mind. My purpose was not only to blah blah you about how I admire your work, but It turned out sounding (at least to me) like I used a lame excuse of being an Ex Israeli soldier in order to trigger an honest man to talk and see me in person. I feel bad about it although I know that u saw how excited I was but I had to write this to you. You are the most honest writer I know and I'm obligated to the same level of honesty when talking to you face to face or writing to you.
I wish to say no more.
If you're interested – this is my E mail Address – hmmm@ירקות.com

All my respect,
Uri
P.S. – I wasn't much of a soldier either… I was a weather man in the Israeli army writing Hebrew poems influenced very much by your English twists…

מחר עומדת להתקיים ההופעה הראשונה של סול וויליאמס בישראל. אני מתרגש לפחות כמו בפעם הראשונה. כי זה קורה כאן. עכשיו כל מה שחסר לי כדי להשלים את הסיפור הלא פתור הזה הוא לפגוש שוב את סול וויליאמס ולשאול אותו שאלה אחת של כן או לא – האם קיבלת את המכתב ששלחתי לך? כי אם לא… אז ממש במקרה יש לי אותו עלי, הנה תראה.

עטיפת אלבום הבכורה Amethyst Rock Star

עוד על סול וויליאמס: