אזור הספרי: ראיון עם הרכב האלקטרו-רוק המחתרתי WC

שבע שנים אחרי הכישלון של מה שאז העזנו לכנות "מחאה", מגיח צמד האלקטרו־רוק WC והוא נשמע כמו סטירת לחי מצלצלת לדור מנומנם, כמו שעון מעורר שגורם לך לקפוץ בבהלה מהמיטה, אגרופים מונפים באוויר – מוכן שוב לצאת למהפכה.

We Are Not War Criminals, אי.פי הבכורה של הצמד, הוא תזכורת לכמה שחסרה לנו כאן מוזיקה עם להט שכזה, עם תנופה. "איפה האנשים שעצרו בגוף שלהם את הצעדות של הרב כהנא? / איפה האנשים שיצאו לרחובות אחרי סברה ושתילה? / יקומו וירימו את היד / יקומו וירימו, ירימו את היד / יקומו ויראו את עצמם", דורש אריה הספרי (31) בשיר "סטיריקנים", משירי המחאה היותר בועטים שנכתבו פה לאחרונה.

אלה לא רק הטקסטים שמשדרים את תחושת הדחיפות שכל כך נחוצה לשירי מחאה, אלא גם המוזיקה עצמה שעשויה לעילא, עם ביטים מלוכלכים וסאונד מהוקצע. לא עוד שיר אינדי־פולק נחמד, אלא בעיטה. אחראי לה אבשלום הספרי (26), אחיו הצעיר של אריה, ובכוונתו להזיז לכם ת'תחת. או במילותיו של הצמד: "להשתמש באגן כ'מידלמן' לטקסטים בדרכם אל המוח". בימים אלה עובד הצמד על הופעה חיה שתתקיים ב-7 באפריל במועדון הברקפסט בתל אביב.

לא אחת נשמעת התלונה על מחסור במוזיקת מחאה ישראלית צעירה, ובאותה נשימה גם עולה לעתים קרובות שמה של להקת החצר האחורית כמי שנושאת את לפיד המחאה המוזיקלית. אבל, מעולה ככל שתהיה, ללהקה שמורכבת משלושה זמרים כבני 40 ששרים את מילותיו של יענקל'ה רוטבליט, אי אפשר לקרוא להקה צעירה. WC מוחים באופן שונה לחלוטין ממנה ובכך משלימים את מה שהחצר האחורית עושה בתוך ואקום ההתנגדות. הם מעודכנים במה שקורה בעולמות האינדי, הטכנו והקלאב הבינלאומיים לא פחות משהם מחוברים לפוליטיקה הישראלית. השפה שלהם, להבדיל מהירושלמית המבריקה של רוטבליט, היא העברית המדוברת של תל אביב.

"ופתאום יש תחושת אחדות בינינו / וואיי מה הולך לבוא פה / וואיי מה הולך לבוא פה… יש לי סליק מתחת לבית / יש לי סליק מתחת לבית / בשכונת פלורנטין / יש לי סליק מתחת לבית / אין לי אלוהים", שר אריה ב"סליק", עם סוואג מקומי שנשמע כמו פנטזיה על שמאל לוחמני. אין בכוונתו לקרוא לפעולה אלימה, אך במציאות של אקטיביזם חברתי רופס, אפשר להבין מאיפה הוא בא ומדוע מבקש מהשמאל להרים עצמו מהקרשים, להוריד כפפות ולהתחיל להילחם על החיים. "החרב תלויה מעל הצוואר שלנו", הוא אומר בריאיון, "אנחנו רגע לפני מלחמת אחים, מלחמה בפשיסטים". לכן, הוא טוען, חשוב לכתוב שירים שמדברים "אנחנו", ולא רק ליצור אמנות שמתעלת את נבכי נפש האינדיבידואל. ובכן, אישי וציבורי, הצמד WC מצליח לעשות את שניהם בו בזמן.

אריה ואבשלום, בניהם של המחזאי והבמאי שמואל הספרי והשחקנית והיוצרת חנה אזולאי הספרי, גדלו בבית ליברלי בתל אביב שתמיד רחש כבוד למסורת היהודית. כן, הם הלכו בחגים לבית הכנסת. הביקורת שלהם היא לא רק נגד גל הלאומנות האלים מצד ימין, אלא גם כלפי השמאל שפוזל לחו"ל ושמנותק מערכיו המקומיים. קחו לדוגמה את השיר "ניימדרופינג" – הם מתארים בו בחורה תל אביבית משכילה, שיודעת לנקוב בכל השמות הנכונים, מעיתונאים ליברליים דרך פעילים חברתיים וכלה במוזיקאים נחשבים, אך משתמשת בשמות כמעטפת ריקנית, נטולת ערכים, לובשת אותם כאילו היו הקולקציה האחרונה. בשירים אחרים יש התייחסות ביקורתית להגירה המאסיבית של ישראלים לברלין ולפערי התרבות והבדלי תפיסת הלאומיות בין צעירים ישראלים לצעירים גרמנים.

בתחילה, האחים הספרי תכננו בכלל לכתוב מוזיקה באנגלית, עם עין לחו"ל. "אבל אז הקלטנו את 'סליק' וויתרנו על הרעיון. הבנו שהדיבור שלנו הוא פנימה, לכאן, ושאנחנו לא הולכים להגר בקרוב", הם אומרים. באופן יחסי להרכב לא מוכר, השיר והקליפ של "סליק" זכו להצלחה. WC הוא ההרכב הכי מסעיר שפועל כרגע מתחת לרדאר בתל אביב, וכעת הוא עובר מפה לאוזן בין חובבי מוזיקה אלטרנטיבית. מגיב בעמוד הבנדקמפ של הלהקה, שחטף את המוזיקה שלהם כמו בעיטה למוח, סיכם את העניין בדיוק מופלא: "המוזיקה הזו עושה את ההפך ממה שקנאביס עושה לדור שלנו".

הכתבה התפרסמה במגזין בלייזר