אי שם באמצע שנות ה־90 הגיע אל מלכת סאדו ניו יורקית קליינט עם פנטזיה ספציפית מאוד: הוא מעוניין לגלם סוחר פאות שמסרב לעזוב את דירתה וצריך להיענש על כך. הגברת הבינה שדרוש לה סיוע והזמינה לצורך העניין את בן זוגה הסדיסט, מאסטר בובי, להשתתף בחוויה. בזמן שמלכת הסאדו הצליפה בעכוזו החשוף של סוחר הפאות המדומה, מאסטר בובי צרח עלבונות על האיש (שלבש בשלב הזה רק לנז'רי בצבע פוקסיה), רק שמאסטר בובי לא באמת היה סדיסט וגם לא באמת בן זוגה של הדומינטריקס, אלא מובי. כן, הקירח החמוד, הטבעוני עם המשקפיים, הנוצרי הטאואיסט האגנוסטי (כהגדרתו), שהוכתר מאז לכוכב הרוק הראשון של הטכנו, עם לפחות ידידה אחת טובה שהיא במקרה גם מלכת סאדו.
הסיפור הקטן הזה, על מאסטר בובי ומלכת הסאדו, הוא רק סיפור אחד ויש לציין שבין הפחות מופרעים מבין הזיכרונות הרבים שמתוארים בממואר החדש של מובי, "פורצלן", שראה אור לפני כמה חודשים ומכסה בעיקר את חייו הפרועים בניו יורק של הניינטיז. מתברר שהנוצרי החמוד ניהל חיים פסיכיים לגמרי, שכוללים המון סקס, התנחלות במחסנים נטושים, הטפת מוסר על שימוש בסמים מפי לא אחר מאשר צ'רלי שין ועוד שלל משברים. כל זאת בניגוד מוחלט לפרסונה החביבה שמובי שידר באותן שנים.
כיום מובי בן 51. הוא חוגג שמונה שנים של פיכחות ומחזיק במסעדה טבעונית בלוס אנג'לס, העיר שבה הוא חי בצניעות, לפחות יחסית למולטי מיליונר. הוא מסרב בתוקף לצאת לסיבובי הופעות אך לאחרונה הוא הפציע בתקלוט נדיר בפסטיבל טבעוני שהפיק בעיר מגוריו. ואם זה לא מספיק כדי לתאר עד כמה האיש עסוק – בחודש שעבר ראה אור אלבום הסטודיו ה־13 שלו, והוא לא נשמע כמו שהייתם חושבים.
דווקא כשהרוק נחשב לחצי מת, מובי, שהתפרסם בזכות מוזיקה אלקטרונית, פונה לעשות באלבום החדש "These Systems Are Failing" פוסט פאנק וניו ווייב. מובי עשה מעשה תמוה דומה, מבחינה מסחרית לפחות, לפני 20 שנה: בדיוק כאשר מהפכת המוזיקה האלקטרונית שמובי עזר כל כך לקדם הגיעה לרתיחה עם כניסתם למיינסטרים של אמנים דוגמת הכימיקל בראד'רס ופאטבוי סלים – הוא הוציא אלבום פאנק.
"Animal Rights" (שכלל קאבר נהדר לקלאסיקת הז'אנר "That's When I Reach for My Revolver" של להקת מישן אוף בורמה) היה, כצפוי, כישלון חרוץ, אך שלוש שנים אחריו, ב־1999, יצא "Play", והוא הפך לאלבום האלקטרוניקה הנמכר ביותר בהיסטוריה, 12 מיליון עותקים. אין שיר אחד באלבום שלא נכלל בסדרה, בסרט או בפרסומת, מה שהפך אותו להצלחה גדולה עוד יותר וממשיך להזרים לכיסו של מובי תמלוגים. ב"Play" מובי השתמש בסימפולים משירי בלוז ישנים (שליקט מארכיון אלן לומאקס) על גבי מקצבי ברייקביט ודאון טמפו, וגם באלבום הבא שלו, "18", הוא המשיך את אותו קו מוזיקלי והפך להצלחה מסחררת (5 מיליון עותקים).
עם זאת, בריאיון טלפוני עמו מובי פוסק חד משמעית: הוא ממש לא מתגעגע אל אותם ימים של ניצחון ולא מעוניין בשום אופן להפוך שוב למרכז העניינים. "הדבר הטוב היחיד שיכול לקרות מסיטואציה כזאת הוא שהייתי מצליח למשוך יותר תשומת לב לנושאים הפוליטיים והאתיים שמעסיקים אותי", אומר מובי. "תראה, להיות בצד המקבל של יותר מדי תשומת לב מרגיש מוזר מאוד. קשה לא להפוך לנרקיסיסט".
והפכת לנרקיסיסט?
"הו כן. נדיר למצוא אדם שמופיע על שערי מגזינים וכולם שמים לב אליו ולא הופך לנרקיסיסט שמתעסק רק בעצמו. אם אתה מסתכל על ההיסטוריה של מוזיקאים מפורסמים, יש רושם שזה מסוכן מאוד. כולם רוצים להיות כוכבים עד שהם נעשים כוכבים והופכים לאומללים ובודדים. בדרך כלל הם גם מאבדים 20 שנה מתוחלת החיים, אבל אני אוהב את החיים שלי עכשיו. אני יוצא לטיולים רגליים, יש לי מספיק קהל בשביל להוציא אלבומים ואני גם לא רוצה יותר לעולם לצאת לסיבוב הופעות. לא מתאימה לי שוב התהילה הזאת".
באמת קורה המון בחיים שלך כרגע. ספר חדש, אלבום חדש, פסטיבל שאתה מפיק, אקטיביזם, מסעדה. אפילו הופעת בתפקיד עצמך בסדרה "Blunt Talk".
"אפשר להגיד שכן, אבל הכל דברים קטנים. זה לא שמצאתי תרופה לצהבת או שהקמתי חברה שתוכל לקחת את האנושות למאדים. רוב מה שאני עושה עדיין נשאר בגבולות עולם הבידור. אני בן 51 , רווק, בלי ילדים וכבר לא על סמים, וחושב על החברים שלי שנשואים עם ילדים ועובדים במשרה מלאה או על חברים שיוצאים לבלות, לשתות ולעשות טונות של סמים. לאף אחד מהם אין המון זמן פנוי. אבל לי יש המון זמן לעשות את כל הדברים המוזרים האלה שאני עושה".
האלבום החדש שלך אמור היה להיות אלבום שבכל השירים בו תהיה מקהלה ולכן קראת לו Moby & The Void Pacific Choir . זה לא קרה בסוף, אבל בכל זאת השארת את השם.
"גנזתי את האלבום, הוא פשוט לא היה מספיק טוב. באותו זמן מצאתי את עצמי מאזין למוזיקה סופר אנרגטית – הרבה פאנק ופוסט פאנק, כגון קילינג ג'וק, The Damned, באזקוקס וג'וי דיוויז'ן, ותהיתי: אם אני כל כך אוהב מוזיקה אנרגטית, למה אני לא עושה אותה בעצמי? ופשוט אהבתי את השם אז נשארתי איתו אפילו שאין באלבום מקהלה".
מסחי נוצרי לעובד אלילים שיכור
שמו האמיתי של מובי הוא ריצ'רד מלוויל הול (כן, הוא מכנה עצמו מובי על שם "מובי דיק", כי לדבריו הוא נצר למשפחתו של המחבר, הרמן מלוויל). הוא גדל במשפחה ענייה בפרבר נידח של קונטיקט. אביו מת כשהיה בן שנתיים ואמו, שהייתה אחות במקצועה, גידלה אותו בקושי רב. אבל כשיצא להיט הדיסקו "Love Hangover" של דיאנה רוס ב־1976 החל הגורל של מובי להשתנות.
"דיאנה רוס הבטיחה לי שיש שם בחוץ עולם שאינו מוכתם בעצבות ובוויתור. אי שם יש עולם חושני, רובוטי, היפנוטי ונקי", כותב מובי בספרו "פורצלן". השיר הפיח בו תקווה שגרמה לו לצאת להרפתקה שתתחיל במעבר לסקווט בבניין נטוש שהיה במאה ה־19 מפעל למנעולים, בשכונת קראק עם מספר הרציחות הגבוה ביותר באזור ניו אינגלנד. כשהשכנים שלו הם לופט של אמן וסטודיו לפורנו הומוסקסואלי הוא החל ליצור, תחילה בלהקות פאנק מקומיות עם חלומות להיות די.ג'יי בניו יורק. החלום שלו התגשם ומובי הפך לדי.ג'יי טבעוני שלא שותה אלכוהול בלב הסצנה הנהנתנית של מנהטן, אבל אחרי כל כך הרבה תקלוטים – ממסיבות סווינגרס ומשם למועדונים נחשבים – הסכר לא החזיק מעמד ומובי חזר לשתות, התחרפן ועל הדרך הפך לכוכב ענקי שסלל, כאמור, את הדרך של המוזיקה האלקטרונית אל המיינסטרים.
עד שקוראים את "פורצלן" לא ממש יודעים עד כמה מובי היה פרוע וחסר מעצורים בשנות ה־90. אבל למה דווקא עכשיו, כשהוא סחי טבעוני ומיושב, חשוב היה לו לכתוב את דברי הימים של התקופה ההיא? לדבריו חלק מזה הוא פשוט צורה מסוימת של תרפיה. "לשבת לחשוב על העבר ולהגיע לכמעט אובייקטיביות לגבי החיים שלי – זו הייתה המטרה העיקרית", הוא אומר, "וחלק מזה הוא המחשבה שהסיפור שלי בניו יורק מ־1989 עד 1999 הוא משונה ומעניין. זה לא רק הסיפור שלי, אלא הסיפור של ניו יורק והאבולוציה של סצנת הרייב והעבר המוזר שלי, מסחי נוצרי לעובד אלילים שיכור. אני גם ממש אוהב את הרעיון של לנסות לתקשר באופן הכי כן שאפשר. אני יודע שזה מובן מאליו לומר זאת, אבל אנחנו חיים בעולם שבו הרבה אנשים מנסים להציג עצמם כמשהו שהם לא, וזה מעייף אותי. נמאס לי מכוכבי פופ, שחקנים, פוליטיקאים ואפילו מאנשים שאני מכיר שמעמידים פני משהו שהם לא".
אבל במקרה שלך המצב שונה. כוכבים אוהבים להציג את עצמם כפרועים, זה סקסי, אבל בזמן שאתה אשכרה היית כזה, ממש לא נתפסת כך וגם לא חיפשת לעשות רושם כזה. דווקא עכשיו, כשאתה רחוק מאותם חיים משוגעים, אתה בוחר לחשוף את הסודות שלך מאז.
הוא מהסס. "אני לא רוצה להיתפס כדבר חוץ ממי שאני באמת. גם אם זה לא כל כך נוח, לא קוּל, לא קשוח. העולם צריך יותר כנות". הוא עוצר עוד רגע לחשוב ומסייג: "אלא אם זה ממש תיאטרלי, כמו דיוויד בואי או פרדי מרקורי – אז זה סיפור אחר, אבל זה כל כך משעמם כשראפר מעמיד פני קשוח (האם זה רפרנס לאמינם שהסתלבט על מובי בשירו 'Without Me' ואחר כך שוב בטקס של MTV? אין לדעת – אז"א) או אינדי רוקר שמשחק אותה קוּל. זה לא משרת את האנושות".
למה בחרת בספר לכתוב רק על השנים 1989־1999?
"ברוב המקרים כשאנשים בוחרים לכתוב אוטוביוגרפיות הם מנסים לכתוב על כל החיים שלהם. זה ממש קשה להכניס חיים שלמים לספר אחד. לכן חשבתי שהעשור הזה, שהיה כל כך משונה, יתאים לספר אחד".
להיות שם
מובי הוא סרבן הופעות כרוני ולא מוכן בשום אופן לקבל שום הצעה לצאת לטור. "אני שונא שדות תעופה ומלונות ואני לא אוהב להיות רחוק מהבית. להישאר בבית זה נהדר – להיפגש עם חברים, ליצור, לטייל. מה גם שכמו שציינתי קודם, אני פיכח כך שאני לא ממש מתכוון לצאת למסיבות משוגעות בזמן סיבובי הופעות, וזה הופך את כל העניין לקצת פחות מעניין. החיים קצרים, אני לא רוצה לעשות את אותם הדברים שוב ושוב אם אני לא חייב. אני מעדיף ליצור מוזיקה חדשה בבית גם אם מעטים ישמעו אותה מאשר להיות המזדקן הזה שהולך לשיר לאנשים שירים שלו מפעם".
אתה אומר שאתה עדיין פיכח. האם אתה מגדיר את עצמך "מכור נקי", כפי שקוראים לזה בפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים?
"בדיוק, אני עדיין אלכוהוליסט אבל לא שותה. אני הולך לפגישות באופן קבוע. בשבוע הבא אחגוג שמונה שנים. כל אחד שונה, אז אני לא אומר שזה נכון לכולם, אבל במקרה שלי אם אני שותה דרינק אחד, אני חייב לשתות עוד 15, וזה הורס אותי. אני ממש לא ממליץ על פיכחות לכולם, אבל לי זה עושה טוב".
"עושה רושם שיש לו היכולת לחוות אמוציות חזקות כלפי האנושות בכלל ולבעלי החיים, אבל הוא מוצא את זה קשה בהרבה באחד על אחד", כתבה כתבת "הגארדיאן" על מובי אחרי שנפגשה עמו לריאיון מוקדם יותר השנה. "כן, זאת מעין קללה של אקטיביסטים רבים, שכמעט קל יותר להיות רגיש כלפי קבוצות מאשר כלפי אינדיבידואל", מובי מסכים איתה. "האתגר האמיתי הוא להרחיב את האמפתיה שלך מקבוצות גדולות ליחידים. אני לגמרי מזדהה עם זה", הוא מוסיף, "זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו ולהבין יותר ככל שאני מתבגר".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
