לאחרונה חורך את הרשת מחקר שקובע כי נותרה לי כחצי שנה עד שאהפוך לזומבי. ליתר דיוק, על פי כתבות שהתפרסמו בעקבות אותו מחקר, מגיל 33 הטעם המוזיקלי מתקבע ואנחנו מפסיקים להאזין למוזיקה חדשה. כלומר, אנחנו נהיים גרסה עלובה ודהויה של מי שהיינו עשור קודם לכן. אני אמור להיות מודאג? הרי מוזיקה חדשה עדיין מעניינת אותי, אך לא בדיוק אותה המוזיקה שעשתה לי את זה לפני עשור.
ובכן, המחקר מטעה, בלשון המעטה. ראשית יש לציין כי אין מדובר במחקר מדעי אלא בניתוח נתונים סטטיסטי שהתפרסם בבלוג פרטי של עובד שירות הסטרימינג ספוטיפיי, בשילוב נתונים של חברת Echo Nest שמדרגת בין השאר פופולריות של זמרים ושל להקות. הכותב אכן ניתח כמויות עצומות של האזנה דרך ספוטיפיי, ומסקנותיו העיקריות הן שטעמם של בני נוער נשלט על ידי מוזיקה פופולרית חדשה, שהפרופורציה של ההאזנה לאותם מוזיקאים פופולריים יורדת באופן קבוע בשנות ה־20, ושבהגיעם לעשור השלישי אחוז המיינסטרים המוזרם בחשבונות הספוטיפיי שלהם קטן מאי פעם. "המאזין הממוצע מגיע באמצע שנות ה־30 לחייו לבגרות בכל הנוגע לטעמו המוזיקלי", נאמר במאמר. כלומר, זה נגמר בשבילו, הוא לא עומד להשתנות עוד. הוא זומבי שמאזין ל"הוטל קליפורניה".
מה שהכי מטעה הוא ההנחה כי מוזיקה פופולרית היא בהכרח חדשה. הנתונים שבחן הכותב אינם מבדילים בין מוזיקה ישנה למוזיקה חדשה. צר לי לאכזב את הכותב, אבל "פופולרית" לא שווה תמיד "חדשה". אתם יכולים להיות בטוחים שהביטלס עדיין זוכים לאחוזי האזנה גבוהים בשירות הסטרימינג הנפוץ בעולם.
כמו כן, אי הימצאותה של להקה באלף ההלהקות המושמעות ביותר בספוטיפיי לא הופכת את המוזיקה שלה לעתיקה. יתרה מכך, ייתכן מאוד שמה שקורה בגבול האלף הוא תחילתה של תופעה מוזיקלית מהפכנית. אולי מדובר בלהקת קאלט שאת סגנונה יביאו יוצרים אחרים לצמרת הטבלה בשנים הבאות. מאזין בן 33 שמגלה את אותה להקה יכול בהחלט להרגיש שהוא עם היד על הדופק, יותר מהצעירים שיגלו את הלהקה הזאת בעוד שנתיים בזכות להקות אחרות שיציינו אותה כמקור להשפעה.
מלבד זאת הכותב עושה שימוש במילה "ממוצע" הרבה מעבר לממוצע. האם אתם מחשיבים עצמכם למאזין "ממוצע"? אם בגיל 33 אתם עדיין מאזינים למוזיקה חדשה, כנראה שלא תפסיקו לעשות את זה בשנה הבאה או בזו שאחריה. ומה העניין עם ההיטפלות לגיל הספציפי – 33? בשום מקום במאמר הגיל הזה לא מוזכר. מדובר על שנות ה־30 המוקדמות שהן הגיל הממוצע שבו הטעם המוזיקלי מתייצב. ומה אם אנשים באמצע שנות ה־30 ואילך מאזינים למוזיקה בדרכים אחרות ולאו דווקא דרך ספוטיפיי? הרי הם לא גדלו עם פס רחב כמו בני העשרה של היום. מה גם שאחרי שנות הנעורים אנשים נוטים להאזין למוזיקה שאינה בהכרח בשיא הפופולריות.
אל לנו לשכוח שרוב מוזיקת הפופ כוללת מוצרים מהונדסים מאוד שמוכוונים באופן תעשייתי לקהל צעיר. הגיוני מאוד שמי שכבר לא כלול בקהל היעד של קייטי פרי או טיילור סוויפט, יתחבר פחות לחומרים שלהן בגיל 27. המאמר גם מציין שככל שאנשים מתקרבים לאמצע שנות ה־30 לחייהם, הם נוטים יותר ויותר לחזור למוזיקה שהייתה פופולרית בשנות ההתבגרות שלהם. ובכן, מובן שהם חוזרים אליה, כי הם יכולים. לנער בן 16 עוד אין לאן לחזור, והעובדה שאדם בן 30 אוהב לשמוע להיטים מהניינטיז לא הופכת אותו למקובע. למען האמת, במקרים רבים מאוד ההפך הוא הנכון, שכן חובבי מוזיקה בעלי רצינות תהומית ביחס לתחביב שלהם נוטים להיפתח רק בגילאים מאוחרים למוזיקה שהייתה פופולרית בצעירותם – אותה מוזיקה שממנה התנערו כשהייתה בראשי המצעדים – כי אז הם היו בגיל שהיה להם חשוב מאוד להרגיש מיוחדים, שונים, אחרים, מבינים. ייתכן שעכשיו הם כבר פיתחו אופי יציב דיו ולא מפחדים שהאזנה למיינסטרים תערער אותו, ואולי הם כבר יודעים אילו אלמנטים במוזיקה עושים להם את זה ולפיכך הם יכולים להיפתח למוזיקה שתדבר אליהם אישית, בין שהיא חדשה רק להם ובין שהיא חדשה בכלל.
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב
