ויקטוריה חנה מותשת. עוד בטרם נפגשנו היא מספרת לי בטלפון מה עובר עליה בימים אלה, אחרי המפץ הגדול האישי שעברה: "בת הרב המגמגמת שכובשת את הרשת. זאת שגדלה בירושלים באיזה מקום סגור ודלוח ועכשיו פרצה. עיתונים מתעסקים בכל מיני דימויים זולים, אתה מבין? עושים ממני איזה סיפור סינדרלה. אני יודעת שאנשים אוהבים את זה, אוהבים את הדרמה. אבל זה מתיש אותי". ואפשר להבין. מאז שהקליפ לשירה "אלף בית (הושע נא)", בבימויו של אסף קורמן ובכיכובה, עלה לרשת בתחילת החודש, היא הפכה לסנסציה ויראלית משל הייתה חתול על רומבה ולא יוצרת מוערכת שפועלת כבר 15 שנה.
ואכן, מהפגישה איתה הופך ברור שויקטוריה חנה לא רגילה לכל הרעש התקשורתי סביבה. יתרה מכך, היא לא רגילה לעיסוק האובססיבי בהיסטוריה שלה – שאכן מרתקת – אך לדעתה באה על חשבון ההתייחסות ליצירה שלה, שהיא העיקר. באותה שיחת טלפון היא ביקשה שהפעם יתאפשר לה לדבר גם על המוזיקה.
כמי שסובלת מבעיית גמגום מגיל צעיר, ויקטוריה חנה נאלצה לחשוב רבות על כושר ביטוי ועל שפה, על צלילים ועל הברות, על דיקציה ועל מנגינה. ואם נחזור שוב לסיפור הסינדרלה שדיברה עליו, אז כן – הקללה שלה הפכה לברכה – לאמנות; היא שרה, עושה ראפ, עושה קולות ומחוברת מאוד לטקסטים מן המקורות. היא כבר הופיעה מול הדלאי לאמה ואלתרה לצד בובי מקפרין, זכתה בפרסים והופיעה ברחבי הגלובוס. לא רק בניו יורק, בפריז ובלונדון, אלא גם במקומות פחות ברורים מאליהם כמו מונגוליה, הודו, דרום אמריקה ואוקראינה. ועם זאת, עד הופעת הקליפ המדובר, הייתה ויקטוריה חנה מוכרת בארץ בעיקר לשוחרי אמנות וליודעי ח"ן.
בפגישה עמה היא מספרת לי על חוויה שקרתה לה כמה ימים קודם לכן, כזו שמגלמת את כל הסיפור: "בין כל האתרים האלה שמתעסקים בוויראליות, 'החור', 'הצינור', לא זוכרת איך קוראים להם, יש אחד בשם 'חורים ברשת'. המקימים שלו ערכו כנס בנושא ויראליות והזמינו אותי להופיע". כשהגיעה לכנס, לא ממש מצאה את עצמה: "כולם שם דיברו על ויראליות, הציגו מצגות, זה היה בשבילי כמו סינית".
מה גם שאמרת לי שפייסבוק ואינטרנט באופן כללי הם עניינים חדשים עבורך.
"נכון. הזמינו אותי על תקן 'זאת עם הקליפ הוויראלי', לשיר את 'אלף בית'. זה היה באולם כזה סטרילי עם כיסאות פלסטיק ורמקולים וזמזום טורדני שבקע מגופי התאורה. חשבתי לעצמי שוואלה, בא לי לעשות משהו קצת אחר. אז אמרתי לקהל, בלי מיקרופון, שאותי מעניין לחקור צלילים בחלל. אני בדרך כלל אוהבת לשיר ביערות, בטבע, במדבר, לשיר אקפלות במקומות שבהם הקול שלי רוצה להיות. אבל בחלל הזה הקול שלי לא רוצה להיות. לכן דווקא פה אני הולכת לשיר לכם שיר ערש שסבתא שלי הייתה שרה לי. בלי הגברה".
אבל הם רצו את "אלף בית".
"כן, ביצעתי אותו אחר כך, אבל הרגשתי שלא נכון לפתוח איתו. ביצוע שיר הערש נועד לחדור מבעד למיסוך. הרגשתי באולם הזה ניכור ופלסטיות, רציתי להביא את הקהל למקום אחר. יש משהו בשירה הנקייה הזאת שהיא כמו קריאה להיזכר במשהו מזוקק".
את הרעיון לקליפ המדובר, שבו היא מגלמת גם מורה וגם תלמידה, ויקטוריה חנה נושאת בראשה כבר זמן רב. "אבי רב וממקימי רשת תלמודי התורה הספרדיים בישראל, ואימא שלי הייתה מורה לכיתות א' ו־ב'. אז אתה יכול להבין מאיפה אני באה", היא אומרת. נוסף על כך, בשנים האחרונות היא החלה ללמד שיעורי קול, שפה ועבודה ווקאלית. "לא ראיתי בעצמי מורה", היא מודה, "אבל גיליתי שכשאני מלמדת, אני בעצמי חוקרת ומגלה המון על השפה".
כשאת מדקלמת את האותיות בקליפ, את מצביעה סימולטנית על חלקים שונים בגוף.
"לפי 'ספר יצירה', שזה ספר קבלה עתיק, כל איבר בגוף מיוחס לאות ספציפית. הרוב לא יבינו את זה כי הספר די אזוטרי. רוב הדתיים לא מכירים אותו בכלל".
בת המקום
קשה לפענח את ויקטוריה חנה, טיפוס מסתורי שמגלם בתוכו ניגודים שונים. היא אמנם מציגה יחס שמרני ביחס לפורנו הרך שהתרגלנו לקבל מתרבות הפופ החילונית, אך המוזיקה שלה חתרנית מעצם כך שהיא מביאה לידי ביטוי פנים שונות של החברה הישראלית־יהודית, בשילוב אלמנטים של אדם אוניברסלי, כזה שלא שייך לשום מקום ושלא צריך להבין אף שפה. כנראה שהיא גם וגם וגם.
אם תשאלו אותה, היא רואה בעצמה אמנית פרפורמנס שמקומה הוא קודם כל על הבמה, ורק אחר כך על מסך המחשב או באוזניות שלכם. בהתאם, במשך שנים לא ראתה הצדקה להקליט חומרים או להוציא אלבום. תהליך ההקלטה נתפס בעיניה כצמצום וכאריזה של החוויה והחיות של מה שהיא עושה. “תמיד הרגשתי שמשהו ילך לי לאיבוד", היא אומרת. גם את להיט הרשת שלה היא מבצעת בהופעות כבר שנים, ורק עכשיו הוא זכה לגרסה מוקלטת. אחד הגורמים העיקריים שהובילו אותה להקליט לבסוף הוא העובדה שמאז שהפכה אם לשלושה ילדים קטנים (היא נשואה לגיא בירן, המנהל האמנותי של הזירה הבינתחומית), יש לה פחות זמן להביא את הקול החי שלה למקומות שונים ברחבי העולם. לאור כך, הוכשרה הקרקע לעבודה על אלבום בהפקתו של תמיר מוסקט, שויקטוריה חנה מכירה כבר שנים רבות. האלבום, שנמצא בשלבי סיום, יורכב מתפילות וממזמורים מדיטטיביים “ששולחים את הקולות למקומות רחוקים מאוד", ומשירים קצביים עם אלמנטים שבטיים. “אלו סגנונות שונים, אבל שניהם נמצאים בי. מה שמקשר ביניהם הוא שכולם לקוחים מטקסטים עבריים עתיקים".
אופיר טובול הוא מנהלה האישי של ויקטוריה חנה ומי שמייצג אותה. הוא מוכר בעיקר כמקים האתר קפה גיברלטר, כדי.ג'יי וכמי שמתבטא רבות בנושא אפליה עדתית.
איך נוצר הקשר ביניכם?
“בשנה שעברה בחר אופיר שיר שלי למיקסטייפ ‘בת המקום' שהופיע באתר שלו. תמיד הסתכלתי עליו מרחוק וקראתי דברים שלו והיה בו משהו שהערכתי מאוד. לפני כחודשיים באתי להתייעץ איתו בעניין משפטי. נכנסתי אליו למשרד וסיפרתי לו שאני מקליטה אלבום והולכת לעשות קליפ ושאני צריכה מישהו שיעזור לי בפן המעשי, הארגוני. הוא ביקש לשמוע את החומרים ואמר לי שהוא בעצמו רוצה לעשות את זה".
הוא לא מנהל אמנים נוספים כרגע ככל הידוע לי, ומהיכרות עמו אני מניח שהוא רואה שליחות בחשיפת היצירה שלך לקהל הרחב.
"הוא מחובר מאוד למוזיקה. מה שכן, אין לי כל קשר לשאר הדברים שהוא מייצג, לכל מה שפוליטי וחברתי. אף שאנשים נוטים לחשוב שאני מתעסקת במזרחיות. ממש לא. אני לא נגד הדברים האלה, אני פשוט לא באה משם".
השימוש שלך בשפה שם דגש גדול מאוד על פונטיות, על דיקציה ועל הצלילים של המילים ועם זאת – מדובר בעברית ולעתים קרובות אף בעברית שלקוחה מן המקורות. איך זה עובד על קהלים בחו"ל?
"כשאתה מופיע מול קהל שלא מבין את השפה, אתה עדיין רוצה לתקשר איתו איכשהו. אז הדבר היחיד שאתה יכול לגייס זה אותו עצמו, כלומר לנסות לדמיין איך הדברים נשמעים באוזניו ולכוון לשם. כשאני ניגשת לקהל מונגולי ויודעת שאין מצב שהוא יבין על מה אני מדברת, כל שנותר לי הוא להשתמש בצלילים. אבל לצלילים יש כוח".
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב