הגיטריסט הניז'רי, בומבינו, יגיע זו הפעם השלישית להופיע בישראל, ב-22 בנובמבר במסגרת פסטיבל סאנביט שיתקיים בחאן ספינת המדבר שבנגב. לקראת הגעתו הראשונה הנה יצא שראיינתי אותו (באמצעות מתורגמן). מאז הספיק להוציא אלבום נוסף, את Nomad שהופק ע"י דן אורבך מהבלאק קיז, ולמרות שלטעמי הוא לא מגניב כמו קודמו, בומבינו עדיין שווה לאללה בהופעה חיה. מה גם שאליו יצטרף הבסיסט והמפיק יוסי פיין על הבמה לשמחה כפולה. לפיכך, נראה לי שזה זמן טוב לפרסם את אותו הראיון שלראשונה פורסם במוסף התרבות גלריה של עיתון "הארץ".
"בומבינו" הוא כינויו של אומרה מוכתאר, זמר ווירטואוז גיטרה חשמלית, בן שבטי הטוארג הנודדים במדינת ניז'ר באפריקה. בזכות סגנון הנגינה המיוחד שלו, שמערב מסורת מוסיקלית עתיקה עם השפעות בלוז חשמלי ופסיכדליה מערבית, זוכה אלבום הבכורה המשובח שלו, "Agadez", לחשיפה בעולם. בעקבות האלבום הוגדר בומבינו כ"הנדריקס של המדבר" והושווה לגיטריסט הבלוז הגדול ג'ון לי הוקר ולאמנים צפון אפריקאים כמו להקת "טינאריוון" ועלי פרקה טורה.
בומבינו פרץ את גבולות המדבר גם בזכות הסרט התיעודי של המפיק והבמאי רון וימן "Agadez, the Music and the Rebellion". הסרט, שהוקרן בשבוע שעבר בסינמטק תל אביב, עוסק בעיר אגדז, במרידות של בני שבט הטוארג בממשל הניז'רי ובסיפורו האישי של בומבינו, שקרא לאלבום הבכורה שלו על שמה של העיר.
הוא למד לנגן על גיטרה מקרובי משפחה שברחו אתו מניז'ר ומחברים שהחלו לנגן על כלים מודרניים יותר מכלי הנגינה השבטיים. הראיון עם בומבינו, דובר שפת הטמאשק, מתקיים בתיווכו של מוחמד סרג', הפרקשניסט של הלהקה, שלאחרונה משמש גם כמתורגמן שלה.
"סגנון הנגינה שלי בנוי על שירי הטוארג. אנחנו מעדכנים אותו באמצעות כלי נגינה חדשים, והוא מכיל השפעות שונות, אבל זו עדיין מוסיקה מסורתית, ואנחנו שרים במקצב תופי הדנדי של הטוארג ובשפת הטמאשק", אומר בומבינו.
לדבריו, בני השבט החלו להשתמש בגיטרות החשמליות מאז סוף שנות ה-70. "אינטיידן, שמת ב-1991, היה מוסיקאי הטוארג הראשון שיצר מוסיקת מחאה עם גיטרה חשמלית", מספר בומבינו, "קדאפי השתמש בו כחייל במלחמה שכלל לא היתה קשורה אליו. הוא ההשפעה המוסיקלית המרכזית בחיי, סגנון הפריטה שלי התפתח מהקשבה אליו".
בסרט התיעודי של וימן יש סצינה שבה חברי הלהקה יושבים בחוץ, מנגנים ושרים. אחד החברים מנגן על כלי נגינה מאוד מוזר: מין אבן גדולה ועגולה המונחת בתוך גיגית מלאה מים. המוסיקאי תופף על האבן עם קבקב.
"אה כן, זה הקלאבש", אומר סרג', המתורגמן, ולא טורח לתרגם את התיאור לבומבינו, "זה אני שמנגן על זה", הוא מוסיף, "וזו בכלל לא אבן גדולה, אלא פרי. אנחנו מביאים אותו אתנו להופעות בעולם".
משמעות השם טוארג בערבית היא "מורדים". כלומר, אלו שמסרבים לקבל על עצמם את האיסלאם. אף שהטוארג התאסלמו בשלב מסוים (באופן שונה מהמקובל), שמו ומעמדו הנחות של השבט לא השתנו.
בומבינו ולהקתו משתמשים במוסיקה כדי לספר את סיפורה של העיר אגדז, שעל שמה נקרא אלבומם, ורואים בכך שליחות. "אנחנו אנשי שלום ובהופעות בחו"ל נוהגים לספר קצת על עצמנו ועל המקום שממנו באנו. כל חברי הלהקה גרים בעיר. "אנחנו חיים בין הנוודים לאנשי העיר, כי לכולנו יש משפחה בבוש (באזור פראי) וגם בטאון".
כאדם שחווה מדיניות של חוסר צדק, וכמוסלמי, איך אתה מרגיש בנוגע להופעה בישראל?
"אין קשר בין הבעיה של ישראל, פלסטין והמדינות המוסלמיות לבין המוסיקה שלנו. הוזמנו לישראל כדי לנגן לאנשים שאוהבים מוסיקה. אנחנו לא מוטרדים מהבעיות הפוליטיות שלכם, הרי יש לנו מספיק משלנו. חוץ מזה, אין לי מספיק ידע בשביל לגבש עמדה בסוגיה שלכם. ובעניין המוסלמיות שלנו, אנחנו סופים וסופים הם שוחרי שלום".
על מה אתם שרים?
"כשהייתי בבורקינה פאסו, בזמן המרד השני, כתבתי שיר לאחיי וחבריי שנשארו בניז'ר ונרדפו על ידי הממשלה והצבא. זה שיר שבו לבי יוצא אליהם, ואני קורא להם להחזיק מעמד, כדי שיום אחד נילחם ללא אלימות להשגת זכויותנו. בשיר הזה אני מודה למשפחות הטוארג, שהצליחו לגדל אותנו, הילדים, בתנאי מלחמה קשים."
האם גם המוסיקאים של הטוארג החזיקו רובים בזמן המרד?
"המוסיקאים לקחו חלק במרד, אבל לפעמים לוחמי הטוארג העדיפו שהמוסיקאים לא יצאו לקרב, כי תפקידם להעביר את מסר השלום".
אבל האלבום של בומבינו לא עוסק רק במלחמות. לדבריו, שלושה מהשירים באלבום הם שירי אהבה ושניים מדברים על קשיי החיים במדבר, ועל יופיו.
האם תחזור אי פעם לחיות כנווד?
"כן. זו הדרך המועדפת עלי לחיות את החיים. לשתות את החלב ולאכול את הבשר של החיות שלי. קשה לחיות בעיר, צריך לשלם שכירות ויש המון רעש. אני מעדיף את השלווה של החיים באזור פראי".
