כשחושבים על אנדרגראונד בתל אביב של ימינו השם הראשון שקופץ לראש הוא הצימר. נכון שלהקות משולי תעשיית המוזיקה מופיעות גם בהמון מועדונים אחרים בעיר, אך אינדי הוא לא שם נרדף למוזיקה מחתרתית. עצם היותן של להקות קטנות או אלטרנטיביות לא הופך אותן בהכרח למשהו אנטי ממסדי או חתרני. אז מה בכל זאת יש בצימר, החלל המחורע הזה ברחוב הגדוד העברי שגורם לו להיות כמעט היחיד שקופץ לראש כאסוציאציה למילה אנדרגראונד? וכיצד מקום שגובה עשרה ש"ח בכניסה מצליח לשרוד זה שש שנים (וגם זה לא חובה. אם אין לכם כסף עדיין תיכנסו והבירה בפנים תעלה רק חמישה ש"ח)?
האמנים רון קציר וגיא דוביוס, המקימים והמנהלים של הצימר, לא מתלהבים להסביר מה הופך את המקום שלהם לחריג בנוף, או לקשור לעצמם כתרים אידיאולוגיים. בכלל, לא מדובר בטיפוסים שמתלהבים במיוחד. השניים אמנם הסכימו להתראיין אך דאגו להבהיר כי אין להם שום אינטרס בכתבה. “כבר כשהתחלנו את הדבר הזה הייתה לנו רשת של אנשים שמוצאים עניין בצימר, וזה בעצם מה שרצינו. מדובר באנשים שלא מקבלים את המידע שלהם מ־Time Out או מ'הארץ', אלא ניזונים ממקורות אחרים", מסביר דוביוס בנימוס ובלי שמץ התרסה. קציר מסכים ומוסיף ש"זה לא מקום מסחרי, לכן פרסום עודף יביא לכאן יותר אנשים והתוצאה היא שפשוט תהיה לנו יותר עבודה. יש דברים שאנחנו רוצים בשבילם יותר קהל ואותם אנחנו מפרסמים יותר, אבל זה לא ממש קורה בעיתונים. ומצד אחר, יש גם להקות אצלנו שבסדר להן לגמרי מול שני אנשים בקהל".
זה נשמע כמו איזה אידיאל Pאנק או רומנטיקת אלטרנטיב, להופיע מול מקום כמעט ריק, אבל קציר מסביר שזה ממש לא הכיוון. “כשיש דבר שאתה מאמין בו אז אתה עושה אותו. יאהבו או לא יאהבו – אתה עושה אותו בכל זאת. העניין הוא להיות שלם עם העשייה, וכשזה המצב אז יש לך פחות צורך בחיזוק מהסביבה החיצונית. ברור שהצטברות של קהל יוצרת דינמיקה שונה וכשיש לנו עניין בדינמיקה הזאת, אנחנו דואגים שהיא תתקיים גם בלי אמצעי תקשורת מסחריים".
גם קציר וגם דוביוס מתנגדים לקביעה שמדובר באיזשהו מוסד אנדרגראונד תל אביבי. “אין יותר דבר כזה. ההגדרה הזאת כבר לא רלוונטית היום. כשלכל אחד יש פייסבוק הכל הוא אוברגראונד, מעל לפני השטח". לדעתם מדובר בהגדרות מהאייטיז. “היו לך אז לייבלים עצמאיים ורשימות תפוצה בדואר לאנשים מסוימים, ובאמת הייתה תנועה גדולה שהייתה מתחת לרדאר. לא היית רואה אותה בעיתונים או בערוצים המרכזיים. היום הכל נמצא בכל מקום כל הזמן. גם אדם זר שמגיע לעיר פשוט עושה היום גוגל ומוצא מה שבא לו. מטאל? ספידקור? הכל שם. לא צריך ללכת כבר לחפש דברים בסמטאות חשוכות".
גם התואר “מחתרתי" מעורר אי נוחות מסויימת מצד הצימרמנים. “אנחנו לא חותרים נגד שום דבר, אלא מקיימים את מה שאנחנו חושבים שצריך להתקיים ומשתדלים לעשות אותו נכון", אומר קציר.
עושה רושם שאתם מנסים להימנע מהזוהר או המגניבות המזויפת שאולי שמתלווה למילה אנדרגראונד.
קציר: "נכון, זה ביטוי ריק מתוכן. אנחנו רק עושים את מה שמעניין אותנו ונראה לנו שראוי לעשות. אתה יכול להגדיר את הצימר כמחתרתי או כאנדרגראונד, אבל לנו אין שאיפה כזאת".
כשפתחתם את הצימר, הכוונה לא הייתה להוסיף לנוף המקומי משהו תרבותי שחסר בו?
קציר: "המחשבה לא הייתה לשנות את הנוף המקומי, אלא להמשיך לעשות את מה שממילא עשינו קודם לכן בדירה שלי בפלורנטין. היינו יושבים אז, אני וגיא בדירה, ומנגנים את המוזיקה שלנו (הרכב הנויז פגועי מוח על קטמין – אז"א) ומזמינים עוד מוזיקאים לנגן איתנו. את החלל של הצימר שכרנו כסטודיו שיאפשר לנו להזמין עוד אנשים ויאפשר לעשות יותר, להזמין עוד אנשים".
עם זאת עדיין קורה בצימר משהו שונה מאוד מיתר מועדוני ההופעות בעיר, שוליים ככל שיהיו. מה השוני לדעתכם בין הרעיון שמאחורי הצימר למקומות דוגמת הקורו או הריאליטי ריהאב סנטר ז"ל, שמארחים להקות שמופיעות גם אצלכם?
אלי טרוינין, אמן שפועל בצימר ונמצא איתנו בזמן הראיון, מעיר: "הקורו הוא כבר לא כזה שוליים, אין להם איזו אידיאולוגיה קיצונית כמו שהייתה למועדון הרוגטקה בזמנו". קציר מסכים: "נכון, מבחינה חברתית־פוליטית הקורו לא רדיקלי כמו הרוגטקה, אבל גם מבחינה אמנותית אין להם איזו אג'נדה פרט לכך שמתמקדים שם בהארדקור".
לצימר דווקא יש אוריינטציה מוזיקלית. בערב שלפני הראיון נערכה שם הופעת גראז'־סרף Pאנקית של טריו נטולי חולצות מיוזעים (האוריונז). זה לגמרי היה המקום ההגיוני לראות כזאת הופעה. גם הופעות של להקות נויז או מסיבות אסיד טכנו כמו ליין דיסקוצימר מזוהות מאוד עם המקום. טרוינין מסביר שאמנם יש ז'אנרים שמתקבלים כאן יותר מאשר אחרים, אבל הרעיון המנחה הוא ריבוי האפשרויות האמנותיות. קציר מוסיף: “הגיוון של האנשים סביבנו רחב מאוד. הצימר הרבה יותר הטרוגני מהמועדונים שהזכרת, גם מבחינת סוגי האוכלוסייה וגם בטווח הגילים".
למה אתה מתכוון ב"הטרוגני"? גייז, ערבים?
קציר: "הכל".
אני מקשה, ובכוונה שואל מה לגבי ימנים קיצוניים. קציר לא מתרגש. "הקהל הוא לא מכל הבא ליד, אלא רק אוכלוסיות שאנחנו מעניינים אותן, ואנחנו מצדנו מעודדים ומטפחים עם משאבים כדי שיתממשו אמנותית ויוכלו לבוא לכאן ולהתנסות. זוהי בעצם הרשת החברתית שלנו".
אתם מרגישים שיש משהו מתרבות הPאנק שקורה כאן?
קציר: "ברור, בעיקר בגישת ה־DIY, של לעשות בעצמנו את מה שאנחנו רוצים ולא לחכות שהוא יקרה מעצמו או מעזרה ממסדית מבחוץ".
צימר משלהם
במהלך השנה האחרונה הפעיל הצימר פעמיים בשבוע מועדונית מכספי תרומות ל־19 ילדי פליטים מדרום תל אביב. לכל אחד מהילדים, בעיקר אריתריאים וסודנים, הוצמד מדריך קבוע שסייע לו בשיעורי בית. צוות המדריכים מורכב מהקהילה שנבנתה סביב הצימר, מתנדבים שנמצאים בקשר עם המשפחות ודואגים לנעשה איתן גם מחוץ לשעות הפעילות.
“התנסות אמנותית יוצרת תודעה, מרחיבה גבולות ופוטנציאלית הופכת אנשים לסובלניים יותר", מסביר קציר ומוסיף ש"הצימר עוסק בהתנהלות חברתית שונה ממה שמקובל מסביב, ממה שהציבור התרגל להאמין שהיא דרך יחידה. אנחנו חותרים כאן לרווחה מנטלית. החתירה לרווחה חומרית מבחינתנו הסתכמה בהשגת המשאבים לשלם שכר דירה ולאפשר כאן הופעות, מיצגי וידיאו, סדנאות והקרנת סרטים". כעת אנשי הצימר דואגים גם לשתי קייטנות קיץ עבור ילדי הפליטים, שממומנות דרך אתר הדסטארט.
כלפי חוץ הצימר יכול להיראות מנוכר או מרתיע למי שאינו מעורב בו או מכיר אותו, אבל הוא חם ומקבל מאוד ברגע שמעִזים להתקרב אליו. אלחנדרה לוי, שעובדת בצימר, אומרת: “הרבה יותר כיף להכיר לעומק את הלהקות, והלהקות מכירות זו את זו ואת האיש בכניסה ואת הבעלים. זה יוצר חברה מאוד נעימה ומשפחתית".
ההתנהלות הזאת בהחלט יכולה לפתור את חידת הייחוד של המקום מיתר מועדוני ההופעות בעיר, הגם שכבר ברור שהוא לא מתפקד רק כחלל להופעות. הצצה חטופה לנעשה שם בחודשים האחרונים מעלה השקת ספר שירה, אירוע “ליל מכשפות #11", ערב קעקועים, גלריית עבודות מסוגי מדיה שונים בנושא בדידות נשית וערב להקות שכל הכנסותיו תרומה לקבוצת ריצה חובבנית של ילדי שכונת שפירא והשכונות הסמוכות. ויש גם פסטיבלים. אחד הבולטים שבהם הוא פסטיבל “לא כלים" המזמין את הציבור להשתתף בערב המיועד למוזיקה הנוצרת באמצעים שאינם כלי נגינה סטנדרטיים (וגם לא טייפים, לזה יש פסטיבל נפרד).
לצימר יש בן דוד בברלין (איך לא). “קוראים לו סנייפר, והוא פעל בעיקר בשנות ה־90. היום הוא פתוח רק יום בשבוע ומקרין סרטים, אבל גם הוא היה מאוד שונה מהצימר, בכל זאת", מציין קציר. דוביוס מצדו טוען שאין מקבילה לצימר וזאת “בזכות הקשר המאוד מיוחד לקהילה שקיימת רק פה". התהליך שעבר הצימר מאז שנדד מהדירה של קציר לסטודיו בגדוד העברי (ובהמשך לחלל גדול יותר באותו הרחוב) מכונה על ידי קציר “הפרטה הפוכה". “זאת בטח לא הלאמה", הוא צוחק, “גיא ואני לקחנו את הסטודיו הפרטי שלנו והפכנו אותו למקום ציבורי־שיתופי".
הצימר עדיין בבעלות פרטית, אך הוא אכן פועל כמקום ציבורי־שיתופי בעל עשרות מתנדבים שפועלים בו, מתחזקים אותו ונהנים ממה שהוא מציע להם כסטודיו וכמרכז תרבות קהילתי. “המקום לא נוסד מתוך מחשבה פרטית סגורה וקטנה, אלא מתוך חשיבה רחבה יותר מ'רק אני ומה שמעניין אותי'. המוטיבציה לכל אורך הדרך היא לשמוע ולראות אמנות של אחרים ולגרום לדברים לקרות, לייצר תנאים להפריה", מסביר דוביוס.
קציר אחראי על התוכנייה, על שיבוץ ההופעות והאירועים השונים בצימר. הרבה פעמים קורה שהוא נאלץ לסרב ללהקות או לתופעות שרוצות לפעול בחלל הסטודיו. “יש דברים שלא מתאימים, שאני אומר להם ‘אתם סבבה, אבל עדיף שתלכו ללבונטין'. אם אין בזה שום דבר שמעיף אותי מבחינה מוזיקלית, שום דבר חריג או יפה במיוחד, אני לא רואה סיבה לבזבז על זה משאבים".
אתם מחפשים להוות בית לחריג?
קציר: "גם לחריג".
דוביוס: "חריגות מתבטאת בכל מיני דרכים. תאמין לי, יש פה אוסף חריגים לא נורמלי".
ראיתי פה יותר מפעם אחת זמרת שהיא בעצם זמר, שלמיטב ידיעתי עובדת פה בפינת הרחוב.
קציר: "לא נזכיר שמות, אבל אני מופיע איתו באופן קבוע. הצימר הוא סוג של מעבדה".
מהמעבדה הזאת יוצאים כל מיני חומרים. חלקם מוצאים את דרכם למיינסטרים. אמנות שנוצרת בקצוות החברה, באוף סטרים של עולם האמנות, הולכת ומתקרבת לשדרה המרכזית עם הזמן. זה תמיד היה כך. להקות שפעם נחשבו כשוליים של השוליים זוכות היום להכרה או לגלגול מחודש דרך להקות אחרות שעליהן השפיעו ולפתע מציינות אותן כהשראה. קציר טוען שהיום יש האצה בתהליכים הללו ולגמרי ייתכן שאפילו החומרים המאוד אקסצנטריים שנוצרים בצימר יכולים להתקרב אל המיינסטרים בשלב כזה או אחר דרך סוכני הפצה. "לתהליכי העידון שלדברים שקורים בשוליים הרחוקים לוקח יותר זמן עד שהחברה יכולה לעכל ולהכיל אותם. מובן שלא לכולם זה יקרה, יש דברים שיגרו רק מעטים אבל אלה שיתגרו יוכלו ללכת ולעשות דברים בעצמם ומשם זה יחלחל למרכז" הוא אומר.
בשעות היום, כשלא מתקיימות בו הופעות, החלל של הצימר מתפקד כחדר חזרות וכסטודיו לאמנות. "משאבים שעומדים סתם הם בזבוז", מסביר קציר. "זה יכול להיות חזרות או סדנאות לבניית סינתיסייזרים, לדפוס או לילדים. כשיש אנשים בעלי ידע ואנשים שצמאים לידע כל מה שנותר הוא לזמן אותם יחד. זה קל יותר כשיש מקום לעשות בו את זה".
"הצימר הוא ראי עקום של החברה", מסכם קציר. "ההגדרה המלאה של המקום הזה קצת קשה ומורכבת, בעצם כמו החברה עצמה. אין סיבה להגדיר את הדבר הזה, אבל אפשר להתייחס להיבטים מסוימים שלו. זה לא באמת חשוב אם זה מועדון או מועדונית או מרכז תרבות. בלתי אפשרי לתאר את הצימר באמצעות רק אחת מההגדרות האלה". לא באמת צריך.
הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב