דה ווקמן. צילום: ארנו פרולייה

להקת "דה ווקמן", שתופיע לראשונה בישראל ב 14 בחודש במועדון "בארבי" בתל אביב, נחשבת לאחת הנציגות הבולטות של האינדי הניו-יורקי. האלבום האחרון שלה, "Heaven" שיצא במארס, קצר ביקורות מפרגנות משלל מגזינים ואתרים הנחשבים לקובעי דעת קהל, דוגמת "פיצ'פורק מדיה" ו"סטריאוגאם". בניגוד לרוב הלהקות שפעלו בסביבתה בתחילת העשור הקודם, "דה ווקמן" עדיין פעילה ואף משביחה.

הלהקה הוקמה בשנת 2000 על ידי שלושת יוצאי להקת האינדי והפוסט פאנק "Jonathan Fire Eater"; פול מארון (גיטרה ופסנתר), וולטר מרטין (סינתיסייזרים, בס) ומאט באריק (תופים). אליהם הצטרפו שניים מחברי להקת האינדי "The Recoys": פיטר באוור (בס, אורגן) והמילטון לייטהאוזר (סולן, גיטרות).

עד כה הוציאה "דה ווקמן" שבעה אלבומי אולפן. אלבום הבכורה שלה, "Everyone Who Pretended to Like Me is Gone", יצא ב2002 ועמו פרצה לתודעת חובב האינדי והרוק האלטרנטיבי. אך הלהיט הגדול ביותר שלה, "The Rat", נכלל דווקא באלבומה השני "Bows + Arrows" מ2004. גם בישראל הלהקה זכתה להשמעות, בעיקר בתוכניות אלטרנטיביות כמו "הקצה" ששודרה אז בגלגל"צ. "The Rat", שיר השנה של "הקצה", אף זכה לגרסת כיסוי מוצלחת בביצוע הזמרת רותם אור.

לא דומים

לאחרונה אמר סולן הלהקה, המילטון לייטהאוזר, שההישג הגדול ביותר של להקתו טמון בכך שהיא עדיין פועלת ומשפיעה. בראיון לכבוד הופעה בתל אביב הוא והמתופף מאט באריק מפרטים את האמירה.

"כשהתחלנו, הייתי בטוח שנישאר בשטח זמן רב, כי הרגשנו שעלינו על משהו גדול", מסביר לייטהאוזר. "אבל מאז היו כל כך הרבה עליות ומורדות – חברי להקה הקימו משפחות והמשך הפעילות נעשה לא פשוט".

באריק: "קשה להתפרנס ממוסיקה, אבל עוד יותר קשה להמשיך לייצר חומרים מקוריים שנוכל להתגאות בהם. אני שמח להגיד שהגענו עד כאן, ולא רואה אותנו נעלמים בקרוב".

אתם כותבים יחד את השירים?

לייטהאוזר: "לא בדיוק. אנחנו גרים בערים שונות ולכן כותבים לבד. כשגרנו באותו אזור, כתבנו יחד".

באריק: "זה השתנה לאורך השנים. בפועל אנחנו שולחים זה לזה דמואים של שירים".

זה לא מסובך לכתוב שירים בהתכתבות?

לייטהאוזר: "למען האמת, להיפך. זה יותר פשוט. כשהיינו נפגשים היינו מבזבזים זה לזה את הזמן. אנחנו הרבה יותר יעילים לחוד".

בתקופת הפריצה של "דה ווקמן" היה גל של להקות אינדי ניו-יורקיות מצליחות שהוציאו אלבומי בכורה, כולל "הסטרוקס" ו"אינטרפול". "דה ווקמן" ניסתה, ללא הצלחה רבה, שלא להיות משוייכת לאותה סצינה.

באריק: "אני מניח שבתחילת הדרך היינו מתוסכלים מעיתונאים שגרמו לכל הלהקות שפעלו בעיר להיראות כאילו הן מייצרות סאונד דומה. עם זאת, היום אנחנו כבר חברים של המון חברי להקות מניו יורק. אין לנו שום בעיה להיות מקושרים אתם".

לייטהאוזר: "כמוסיקאים, רצינו להאמין שאנחנו עושים משהו ייחודי, אבל אני מסכים עם מאט, כבר מזמן אין לנו בעיה עם ההגדרה הזאת".

בפסטיבל "קרוסינג ברוקלין פרי", שנערך במאי האחרון בברוקלין, נבחרתם למובילי הפסטיבל. זה נותן לכם את חותמת "הלהקה הניו-יורקית"?

באריק: "מכל הלהקות שהופיעו בפסטיבל, אנחנו היינו היחידה שזוהתה עם ה'סצינה הניו-יורקית' שעליה אתה מדבר, זו שעליה עיתונות המוסיקה כתבה בעשור הקודם. הפסטיבל רק מוכיח שניו יורק היא מרכז יצירתי שמושך אליו מוסיקאים מכל עבר, ושבכל זמן נתון נעשתה בה מוסיקה נפלאה".