DJ Ipek. איפק איפקציוגלו. צילום: קרולינה זפולסקה
DJ Ipek. איפק איפקציוגלו. צילום: קרולינה זפולסקה

בפעם הראשונה שאיפק איפקציוגלו תיקלטה במועדון ברלינאי, היא באה עטויה בורקה והתחילה לנגן מוסיקה טורקית. האירוע הזה, בשנות ה-90 במועדון SO36, מסמן במידה רבה את כניסתה של מוסיקה טורקית, בלקנית ומזרחית למועדונים באירופה.

איפקציוגלו, הידועה בשם DJ Ipek, היא אחת מהמוסיקאיות והאקטיביסטיות המשפיעות בברלין. הערב היא תשתתף באירוע "ימי ספרות ישראלית-גרמנית 2011" בתל אביב ביוזמת מכון גתה וקרן היינריך בל, בפאנל "עולמות מקבילים: חוויות אלטרנטיביות".

היא נולדה ב-1972 במינכן למשפחת מהגרים טורקית ובגיל צעיר עברה לגור עם משפחתה באיסטנבול. "אמי שלחה אותנו לבתי ספר בטורקיה שמלמדים גרמנית", היא מספרת, "וב-1982 חזרנו סופית לגרמניה". לימים למדה עבודה סוציאלית. השנים שבילתה בארץ הולדתם של הוריה עיצבו במידה רבה את אופיה ועתידה של איפקציוגלו, שהחל בסוף שנות ה-90 תרמה רבות להחדרת מוסיקה מזרחית למסיבות הטכנו של הקהילה הגאה בברלין.

למרות כל התארים שאפשר להצמיד לה ופעליה הרבים, איפקציוגלו רואה בעצמה לפני הכל אקטיביסטית. "בגיל 20, כשיצאתי מהארון, התחלתי להיכנס קצת לפוליטיקה של הנושא", היא מספרת. "באותה תקופה הבנתי שלא רק שאני לסבית, אלא שאני גם מהגרת מטורקיה, ומכיוון שלהיות מהגרת מטורקיה זה לא כמו להיות מהגרת מאנגליה או צרפת, התחלתי להיות מודעת יותר לגזענות ולפטריארכליות הגרמנית".

לא באותו סגנון

איך נהפכה האקטיביסטית הצעירה לדי-ג'יי? "עמדתי במועדון עם חברה לסבית", היא מספרת, "וניגש אלי מישהו מהמועדון ושאל: ‘את לסבית?' כן, עניתי. ‘את טורקייה?' כן, עניתי. ‘מה דעתך לנגן פה בשבת בערב הקווירי האוריינטלי שאנחנו מתכננים?' עניתי לו שאף פעם לא תיקלטתי בעבר והוא אמר – ‘אה, לא נורא, את תלמדי'. הרזידנט במקום, שניגן עד אותו שלב של הערב רק מוסיקת האוס, פשוט הראה לי כמה דברים על הקונסולה והשאיר אותי שם להסתדר לבדי".

האם המוסיקה הטורקית לא נשמעה לקהל מוזרה בהתחלה במועדון? גם אם מדובר בקהל של בליינים מהגרים מדור שני?
"כנראה שלא, כי אנשים רקדו עד עשר בבוקר. זו היתה מסיבת המוסיקה המזרחית הראשונה במועדון לילה בגרמניה. אני מדברת על לפני כמעט 20 שנה. הייתי אז הדי-ג'יי היחידה בברלין שניגנה במועדונים מוסיקה כזאת. משם התחלתי לקבל המון הזמנות לבוא ולנגן במסיבות של טורקים ושל לסביות".

במועדון SO36, שבימיו הראשונים, לפני יותר מ-30 שנה, היה בית לתנועת הפאנק והניו וייב ואירח דרך קבע את דייוויד בואי ואיגי פופ – הריצה די-ג'יי איפק את ליין המסיבות Gayhane. היא גיבשה סגנון חוצה גבולות, ששילב מוסיקה מזרח-תיכונית, פולק טורקי וצועני, אלקטרו וטכנו גרמני. היא מכנה אותו Eklektic Berlinistan. במשך השנים תיקלטה באינספור פסטיבלים חשובים בעולם, בערי המערב הגדולות וגם במאלי שבצפון אפריקה, בשנחאי בסין ובסלוואדור דה באהייה בברזיל.

את מכנה את הז'אנר "אקלקטיק ברליניסטן". למה את מתכוונת?
"הרעיון במלה אקלקטי הוא המעבר בין ז'אנרים. אני משתנה ולכן גם משנה סגנונות. אני אף פעם לא מנגנת סגנון אחד לאורך ערב שלם, זה משעמם אותי אחרי שלושה שירים. בברלין יש כל כך הרבה תת-תרבויות ואני חושבת שהיא מאוד מיוחדת".

אשר להשוואות בין ברלין לתל אביב הנשמעות בשנים האחרונות אומרת איפקציוגלו, שזה ביקורה השלישי בישראל: "ברלין מאוד זולה וגם יש בה קלילות ופתיחות. אתה יכול להתלבש נורא ולאף אחד לא תהיה בעיה עם זה. ההבדל העיקרי בין ברלין לתל אביב הוא שבברלין אין שמש, אבל בשתיהן יש תרבות מועדונים גדולה ואנשים מסבירי פנים. בברלין צעירים מחפשים לעשות שינוי ונראה לי שיש הרגשה דומה גם בתל אביב".

את סבורה שהקהילה ההומו-לסבית בברלין היא זו שעזרה למוסיקה הטורקית לזכות בלגיטימציה בגרמניה?
"במסגרת מועדוני הלילה, כן".

מלבד פעילותה כדי-ג'יי ורמיקסרית, איפקציוגלו גם אצרה כמה אוספים של מוסיקה. אחד מהם, "Beyond Istanbul: Underground Grooves of Turkey" משנת 2006, אף זכה בפרס ביקורת התקליטים הגרמני וגרף שבחים רבים בגרמניה ומחוצה לה.

האם אחרי שהתפרסמת כדי-ג'יי וכאשת תרבות, ניסית לקדם מוסיקאים טורקים בגרמניה?
"זה חמש שנים אני מזמינה על חשבוני מוסיקאים מאיסטנבול ואמנים טורקים שהיגרו לערים אחרות, בחגיגות האחד במאי בברלין, להופיע על הבמה שלי. בשבילי זו שליחות להביא לכך שאנשים יידעו יותר על האמנים האלה. וזו לא חייבת להיות רק מוסיקת דאנס או טכנו, גם אריה אופראית או דראם אנד בייס זה בסדר. חוץ מזה, אני גם מפיקה אלבומים שבהם אני חושפת אמנים".

את ממשיכה לחפש מוסיקה חדשה ומעניינת שמתאימה להיקרא אקלקטיק ברליניסטן?
"אני כל הזמן מחפשת דברים חדשים ומעניינים, אבל זה קשה, כי הרבה יותר מדי אנשים יוצרים קאברים ורמיקסים למוסיקה אוריינטלית שקיימת כבר משנות ה-20 וה-30. אין מספיק רעיונות חדשים של סאונד ושל ערבוב סגנונות ותרבויות במוסיקת המועדונים לאחרונה".

במאי הקולנוע הגרמני-טורקי פאטי אקין ("בקצה גן העדן") הוא ידיד שלה; "אפילו תיקלטתי אתו כמה פעמים".

את מרגישה שמה שהוא עושה בסרטי הקולנוע שלו דומה למה שאת עושה עם מוסיקה במועדונים?
"הייתי אומרת שכן, גם הוא מתעסק המון במהגרים, בזהויות משתנות ובסממני תרבות ישנים ומתחדשים. אבל אני מן הסתם לוקחת את העניין לכיוון של סאונד. תשמע את Watcha Clan. יש להם קאבר מעולה לשיר Im Nin Alu!"

את מתכוונת ל"אם ננעלו" של עפרה חזה?
"כן, יש להם גרסה מדהימה לשיר שלה" (שכתב הרב והמשורר התימני שלום שבזי).

אולי דנה

איפקציוגלו משתמשת באהבתה למוסיקה ולאנשים כדי לקרב בין תרבויות. האם היא חושבת שאפשר לעשות גם כאן משהו כמו ברליניסטן? נגיד, פלסטיזראל. כלומר, לנסות לקרב, ולו במעט, בין התרבויות המקומיות דרך המוסיקה?

"אני לא בטוחה שניתן ליצור משהו כמו ברליניסטן בישראל", היא משיבה. "יש יותר מדי צער ואבל בין התרבויות שלכם. ישנו החמאס, שלא ממש תורם לשלום מצד אחד, וישנם ישראלים קיצוניים מהצד השני שגם לא עוזרים. ובכל זאת", היא ממשיכה, "דנה אינטרנשיונל אולי עשתה אצלכם מה שאפשר לכנות פלסטיזראל. היא ישראלית, טרנסקסואלית ששרה בעברית, אנגלית וערבית, וגם אקטיביסטית של הקהילה הלהט"בית. תיקלטתי קטעים שלה פעמים רבות, אבל המוסיקה שלה נהרסה אחרי האירוויזיון".

על הזמרת הבלגית-הערבייה נטאשה אטלס, שביטלה את ביקורה בישראל לא מזמן בשל לחץ פוליטי, אומרת איפקציוגלו: "היא עשתה טעות. אם היא חושבת שזה נכון פוליטית לא לבוא לישראל זה חבל, כי אנשים רוצים לשמוע את מה שיש לה להגיד ולשיר עליו. אני רואה בביטול שלה הימנעות. אני לא הייתי עושה דבר כזה".

ואמנם, היא כאן זו הפעם השלישית כאמור. "יש לי קשר חזק מאוד עם ישראל", היא מספרת. "בפעם הראשונה שביקרתי כאן, קצת אחרי האינתיפאדה הראשונה, הגעתי בתור מדריכת נוער בינלאומית. חיפשתי קבוצות פמיניסטיות, שיבואו וייפגשו עם קבוצת הנוער שהדרכתי. לכן יצרתי קשר עם מישהי מתנועת ‘נשים בשחור' והיא באה להרצות לקבוצה. לאחר מכן ניגשתי אליה ושאלתי אותה היכן בחורה לסבית כמוני יכולה לצאת לבלות בעיר הזאת. אז התברר לי שגם היא לסבית והיא אמרה לי שהיא מכירה כמה חברות והזמינה אותי אתן לרקוד. בין חברותיה הכרתי בחורה ישראלית-שווייצית מירושלים והתאהבנו. מאותו רגע ישראל נהפכה לחלק מהחיים שלי".

הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"