Wire (צילום: Mike Hipple)

"ז'אנרים מעניינים רק בנקודת הזמן שבה הם מומצאים ובנקודה שבה הם נהרסים. כל מה שבין לבין הוא רק רעש רקע", אומר קולין ניומן (62), מנהיג להקת הפוסט פאנק המיתולוגית Wire שחגגה השנה ארבעה עשורים לצאת אלבום הבכורה המכונן שלה – "Pink Flag". הלהקה נחשבת לאחת מאבני הדרך של גל הפאנק האנגלי החלוצי ושל ההארדקור האמריקאי, אף שמעולם לא נשמעה ממש דומה לאף אחד מהשניים. השפעתה ניכרת גם מחוץ לעולמות הפאנק, ומספר הלהקות שציינו אותה כמקור השראה או ביצעו שירים שלה הוא בלתי נתפס; מסוניק יות' ו-REM דרך הקיור וכלה בבלר ופרנץ פרדיננד. לעתים נדמה כי Wire היא להקה שמדברת בעיקר למיטיבי לכת ולמוזיקאים, או כפי שניומן היטיב לתאר זאת: "הלהקה המפורסמת ביותר שלא שמעתם עליה".

לכן די מדהים לראות את השם Wire בין הרכבי האינדי בליינאפ המקומי והמעולה של פסטיבל SoLow שיתקיים בשבוע הבא בחיפה. "מלכה ואני כבר קבענו לבוא לישראל כדי לבקר את אימא שלה, אז בין כה וכה היו לנו כרטיסים לתל אביב", מספר ניומן שנשוי למלכה שפיגל – חברת מינימל קומפקט שחברה עמו בלהקת גיטהד ובצמד האמביינט Immersion.

בסוף הסבנטיז, ימי פריצת הפאנק באנגליה, טען ניומן שהאנשים חלוקים בין שני מחנות: אלה שאומרים ש־Wire היא בכלל לא להקת פאנק, ואלה שחושבים שהיא להקת הפאנק הכי טובה בעולם כי היא שוברת את כל החוקים שלו. כעת, בריאיון עמו לקראת ההופעה, ניומן צוחק ומוסיף: "זה נכון, אבל יכולתי לומר אותו הדבר גם על אבבא".

תכלס, אבל האם באמת ניסיתם לשבור אז את "חוקי הפאנק"?

"אני חושב שכן. רצינו להישמע אחרת. לכן בסבנטיז אמרו עלינו שאנחנו לא פאנק עד שבא עיתונאי הרוק ג'ון רוב והתחיל את כל הדבר הזה של לומר 'לא, לא, Wire היא הכי פאנק'. אבל זה די תלוי בתפיסה שלך לגבי מהו פאנק".

התפיסה שלי היא שלומר על מוזיקה שהיא פאנק זה לא כמו לומר על מוזיקה שהיא טכנו, לצורך הדוגמה, כי הדגש בפאנק הוא על הגישה ליצירה ופחות על הצליל הסופי שלה. לכן במובן הזה טכנו, כמו גם פופ לצורך העניין, עשויים שניהם להיות פאנק באותה מידה.

"אני מסכים. האמת היא שאם אתה באמת רוצה להיות פאנק היום אתה צריך להגיע ממקום מדוכא כמו, לא יודע, אירן. כי אם נראה לך שלהסתובב עם מוהיקן ולצרוח על גבי שלושה אקורדים זה פאנק, אז מצטער, את זה עשו מיליון אנשים לפניך, זה סתם שמרני מצדך".

Wire לפני 40 שנה

אתם נחשבים לאחת ההשפעות העיקריות על הולדת סצנות ההרדקור-פאנק של שנות השמונים, בעיקר בעיר וושינגטון ובלוס אנג'לס. למה לדעתך, מכל הלהקות, דווקא Wire הבריטית הפכה לשם כל כך חשוב באנדרגראונד פאנק האמריקאי?

"יש לי תאוריה לגבי ההשפעה על ההרדקור, אבל תצטרך לשאול את איאן מקאיי (מהלהקות מיינור ת'רט ופוגאזי ואחד הדוברים המבריקים של הפאנק לדורותיו. אז"א) למה הם ראו דווקא בנו מקור השראה".

מה המספר שלו?

ניומן צוחק. "התאוריה שלי היא שפשוט היינו זמינים באמריקה. את האלבומים הראשונים שלנו, שיצאו ב־EMI, הפיצה בארצות הברית חברת Capitol ולכן אפשר היה להשיג אותנו בחנויות מוזיקה רגילות, להבדיל מהרבה להקות פאנק בריטיות אחרות", הוא מצטנע.

כתוצאה מכך, ניומן מציין שכנראה היו אלה Wire שהביאו לאמריקה את אתוס הפאנק המורכב מערימות של אטיטיוד, תחושת דחיפות וזין על לדעת לנגן. "בסיבוב ההופעות שלנו שם ב־1978 גילינו שכדי להיות בלהקה אמריקאית אתה חייב לנגן ממש טוב ולבלות לפחות 5 שנים בהופעות לפני שאתה מוציא אלבום. לכן כשניגנו ב־CBGB (מועדון פאנק ניו יורקי מיתולוגי – אז"א) חצי מהאנשים התלהבו וחצי חשבו שאנחנו גרועים כי לא ידענו לנגן מדהים. אבל הטינאייג'רים של הדור הבא, זה של האייטיז, כבר אמרו לעצמם 'אנחנו יכולים ללמוד לנגן ולהופיע 5 שנים, או שאנחנו יכולים להקליט אלבום עכשיו'. מה אתה היית בוחר?".

השנה יצא "Silver/Lead", אלבומה ה־16 של Wire. למרות ההערכה האינסופית ללהקה והביקורות החיוביות כמעט תמיד , ניומן אומר: "כשאתה מסתכל על סיכומי שנה, Wire כמעט תמיד שם אבל לא במקום גבוה, כי לדעתי לוקחים אותנו כמובן מאליו משום שמאז ומתמיד היינו כאן. כי אנחנו לא עושים רעש גדול עם קאמבקים מתוקשרים".

השנה מלאו 40 שנה לאלבום הבכורה שלכם. אתם לא חושבים שזאת סיבה טובה מספיק בשביל לחרוג מהגישה האנטי נוסטלגית שלכם ולבצע בהופעות שירים מתוכו?

"זה עניין של לבחור צד. או שאתה עושה את כל הקטע הזה של הנוסטלגיה או שלא. אם אתה יוצר מצב שבו אנשים מצפים ממך למשהו, אל תתפלא אחר כך כשהם באים בתלונות. מה גם שאם אתה מתחיל לרצות את הקהל עם חומרים שלא בא לך עליהם, אז אתה עלול לפתח מערכת יחסים די דפוקה עם החומרים האלה, אחר כך לשנוא אותם ומאוחר יותר לשנוא את עצמך על שהפכת להפך הגמור ממה שהביא את הקהל אליך מלכתחילה, וזה האינטגריטי שלך, האמת הפנימית שלך כאמן".

Wire יופיעו בפסטיבל SoLow ביום חמישי (30.11), שער פלמר 2, חיפה, 45 ש"ח ליום או 65 ש"ח לשני ימי הפסטיבל

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין טיים אאוט תל אביב