"רוצים שאפסיק להיות ראפר כי חושבים שאני מנסה לדחוף אג'נדה להט"בית דרך השירים שלי, שאני מנסה להפוך את כולם לגייז", צוחק קייקס דה קילה (ראשד ברדשואו), ראפר צעיר מניו יורק שיופיע השבוע בישראל. הנוכחות של קייקס דה קילה בז'אנר גברי כל כך באמת מתקבלת כאיום לעתים קרובות. זהו שילוב לא טיפוסי: הראפ שלו אגרסיבי, אך המניירות שלו וסגנון הדיבור נשיים באופן מופגן ומובהק.

השם שבחר לעצמו מתאים לתיאור המוזיקה שהוא יוצר. "זה חיבור בין סלנג מתרבות הגייז עם כינוי שמתייחס לאופן שבו אני עושה ראפ. רציתי שהשם (קייקס, כלומר עוגות, מתייחס בסלנג ההומואי האמריקאי להומו מוחצן במיוחד, משהו כמו אוחצ'ה – אז"א) יהיה משהו מתוק, אבל שלא יתעלם מהעובדה שאני רוצח על המיקרופון", הוא מסביר. כאמור, הניגוד הזה יוצר לא מעט קצרים במוחותיהם של חובבי היפ הופ שנחשפים אליו בפעם הראשונה. תגובה אופיינית מעמוד היוטיוב לשיר שלו “Goodie Goodies” מנוסחת בערך כך: "הוא ראפר מוכשר אבל אני לא מסוגל להתחבר לליריקס שלו".

נראה לך שתגובות כאלה נובעות מהפחד לשמוע ראפר שר בחופשיות על סקס הומואי?

"שמע, אני לא אשב פה ואגיד לך שכל הגברים רוצים לשמוע שירים על גברים שנדפקים בתחת, זה מובן לי. שיט, גם אני לא רוצה לשמוע שירים על מישהו שמשוויץ על שהוא שם ת'זין שלו בתוך כוס, אבל זה לגמרי מה שקורה בהיפ הופ".

העובדה שאתה שר על סקס הומואי היא ברמה מסוימת ריאקציה לתרבות ההיפ הופ השלטת, או פשוט הבעה חופשית?

"אני שר על מה שקורה לי בחיים. אני לא מוכר סמים ואני לא עושה גאנגבאנגס. אני כן מזיין וכן עושה כסף, אז על זה אני שר! להרבה אנשים זה נדמה כמו איזה משהו מהפכני, אבל זה לא".

נכון, היום כבר יש אמנים הומואים שחורים כגון פרנק אושן, iLoveMakonnen וכנראה גם טיילר דה קריאייטור (שבאלבומו החדש רומז לכך באופן שאינו משתמע ליותר מדי פנים אך טרם יצא מהארון באופן מוצהר, גם אם אמר בריאיון רדיו שהיה לו חבר כשהיה בן 15), אבל קייקס דה קילה הוא הבוטה והססגוני שבהם. הוא פשוט לא שם זין.

מההשפעות העיקריות על המוזיקה שלו הוא מציין את בת' מידלר ("מלכה של פרפורמנס וזוהר"), ניקי מינאז' ("אנדרדוג שהביאה את עצמה לתוך העולם של הגדולים") ו־ODB המנוח – הראפר האיקוני והמופרע מהוו־טאנג קלאן ("מת על הממזריות שלו, השנינות והייחודיות שלו"). הראפ של קייקס דה קילה מושפע מהפלואו הגאנגסטרי של הניינטיז אך מעודכן עם ביט טראפי ומותאם מאוד לקלאב.

למיקסטייפ השני שלך קראת "Eulogy" (הספד) כי החלטת שהוא יהיה סוף הקריירה הקצרצרה שלך, אבל אחריו המשכת והוצאת עוד מוזיקה. מה גרם לך להמשיך?

"התחלתי להרוויח כסף, ומשהו היה צריך לממן את שכר הלימוד (קייקס עשה תואר בלימודי אופנה. אז"א). הסיבה שרציתי מלכתחילה לפרוש היא שלא היה אז ממש אמן הומו שיוצר ראפ ושמוערך באמת וברצינות, לכן גם לא ראיתי את האפשרות שלי שזה יקרה. אבל ככל שהקריירה שלי התפתחה והוזמנתי להופיע ב־Hot97 (תחנת רדיו ניו יורקית שמתמקדת בהיפ הופ – אז"א), קליפים שלי שודרו בערוצי מוזיקה וכו' – התחלתי לקבל קצת תקווה שאני פשוט צריך להמשיך, אפילו אם זה נעשה מלחיץ לפעמים".

קייקס דה קילה מזכיר את הריאיון בתחנת ההיפ הופ Hot97 הנחשבת. ובכן, זה היה ריאיון נורא. שני השדרנים ניסו בכל הכוח להצטייר כנאורים ופרוגרסיביים, אבל השאלות ששאלו אותו גרמו לי להתכווץ בכסא. "האם הדבר הראשון שאליו אתה נמשך בגברים הוא הזין?". הרצתי אחורה לוודא ששמעתי נכון.

אמנם יצאת קול בריאיון, התייחסת בקלילות עם ההומור שלך והכל – אבל, הרי היית חייב.

"(צוחק) אתה לא היחיד שחושב ככה. הרבה אמרו לי שהריאיון הזה שם אותם במצב מאוד לא נוח, אבל בשבילי אלה הן שיחות ושאלות מהסוג שאני מכיר כל חיי. לא נעשיתי גיי כשהתחלתי לעשות מוזיקה ואלה הן סוג האינטראקציות שתמיד היו לי עם בני משפחה ואנשים ברחוב, אני כבר יודע איך להתמודד איתן בחן ובהומור כי הן לא מפתיעות או מבהילות אותי. ודווקא שיחות דפוקות כאלה הן שגורמות לאנשים באמת להתקדם ולחנך את עצמם. השדרנים לא היו הומופוביים, אלא פשוט עמוסים בסטריאוטיפים וחסרי כל מושג לגבי מה זה להיות גיי. אני דווקא חושב שזה היה ראיון מעולה".

אתה סבור שהיום המצב שונה מבעבר עבור ראפר הומו שרוצה לזכות בהכרה?

"לא ממש, אנשים נוטים לעשות הכללות ולחשוב שכל הגייז חווים אותם קשיים. לא כל הראפרים שהם גייז עושים אותה המוזיקה, ואין להם את אותו הסיפור. בדיוק כמו שכל הנשים שעושות ראפ לא בהכרח שרות על אותם הנושאים. לעומת זאת, כשאני הייתי קטן לא היה אפילו ראפר גיי אחד ששמעתי, אז אני מניח שכן יש היום שינוי לטובה".

הכתבה התפרסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב