תכנית ליום הזכרון שמשלבת שירי אובדן ושכול מוכרים לצד שירי מחאה והתבוננות על החיים על החרב.

חבר שלי, הלום קרב, יושב בראש החדר הגדול כשלצידו המטפלת בפסיכודרמה מפצירה בו לדבר בלשון הווה – אפילו שחלפו מאז שנים. שאר המטופלים יושבים מולו, ואני ביניהם מקשיב לו מספר על לבנון השניה. בפנים די חתומות הוא נזכר שהגיע לשם כמילואימניק שציפה לקצת הרפתקאות, עם חתיכת חשיש גדולה בכיס וחברים מהסדיר שמחכים לראותו.

"השתלטנו על איזה בית והעפנו ממנו את האנשים החוצה", הוא מספר למטפלת כאילו רק שניהם בחדר. "אז הודיעו לנו שמסתובבים איזה שני מחבלים שמחפשים להטמין מטענים". "מודיעים", היא מתקנת אותו והוא ממשיך, מתעלם מההנחיה: "מצאנו אותם, שני נערים. הרגנו אותם כמו כלום ואחרי זה חזרנו לבית וחגגנו. החבר'ה לבשו גלביות שמצאו שם, אני הסתובבתי בבוקסר. צחקנו, שמחנו, כל הלילה". פניו עדיין חתומות לגמרי.

אבל הפנים שלי התחילו להסדק. השמחה שעליה דיבר היא שפירקה אותו. האיש העדין והיפה והאהוב הזה לקח חלק בשמחה כל כך רעה. הוא לא יכול היה לסחוב את המחשבה – את הריקוד על הדם. הזכרון החולה הזה היה לו כבד מנשוא, מה שרק גרם לי לאהוב אותו יותר.

נקודת שבירה
נקודת שבירה

בזמן שהמטופלים בחדר עוד מחכים להבין מתי הוא כבר הולך להגיע לאקשן, שהפך אותו לנכה נפשית שמוכר על ידי המדינה, אני נכנס להתקף בכי בלתי נשלט. עד כדי כך הייתי היסטרי שהמטפלת הייתה צריכה לעזוב אותו ובמשך כמה דקות לבוא אלי ולהרגיע אותי, לנסות להבין מה קורה לי.

הפער בין ההרג לשמחה, בין הסאבטקסט האלים לאופן נטול ההבעה שבו סיפר את הסיפור שלו – בלע אותי.

בבת אחת עלה לי בגרון אבל של יותר מדי אחרים שספגתי לאורך השנים: מחשבות על הבכי של אבא שלי בימי זכרון על החברים שהלכו לו במלחמת יום כיפור, על אחי הגדול שמצא את עצמו אוסף חלקי גופות מאתר אסון המסוקים, על אחיה של חברה מבית הספר שהיה טייס שתקע לעצמו כדור בראש בזמן שלמדנו יחד לבגרות, על בני דודים שלי שניצלו בנס מהפיגוע בליל הסדר במלון פארק אבל יצאו מזה שרוטים נפשית, על בעלה של אמא שלי שהיה אוטם את אוזניו למשמע מטוס הריסוס מעל הפרדס ליד הבית כי היה מזכיר לו את הפעם ההיא שחיל האוויר הפציץ בטעות את חבריו בלבנון הראשונה, על הבן שלו שכמעט נורה למוות במבצע "קשת בענן" אך ניצל על ידי חבריו ברגע האחרון ואז נכנס לדכאון מהשמחה בראותו את זה שביקש להורגו – מת.

החבר שלי לא דיבר עוד (איתי לפחות) על הסיפור שסיפר אז בפסיכודרמה, אפילו שגרנו אחר כך יחד במשך 3 שנים, אבל אני לא יכול שלא להזכר בו בכל יום זכרון שעובר מאז. כי הפער.

רשימת השירים:

  1. יאיר יונה – חרב
  2. יהודה פוליקר – יורם
  3. להקת גיסות שריון – אחי הצעיר יהודה
  4. אביב גדג' – נחש בעשב
  5. ברי סחרוף – ריבונו של עולם
  6. ענבל פרלמוטר – חמדת אבות 2
  7. הראל מקס שרייבר – בלדה לחובש
  8. נושאי המגבעת – ביקור בהר
  9. טליה אליאב – עשר שנים
  10. מריונטה סול – גבעות העלמין
  11. מלכת האמבטיה – אבי היקר, כשתעמוד על קברי
  12. מזי כהן – שם באבן
  13. החצר האחורית – פרזות
  14. שפיות זמנית – הקיץ האחרון
  15. בועז שרעבי – מי ידע שכך יהיה

אור בזויות משודרת בימי שני ב-13:00 ברדיו הקצה וברדיו הבינתחומי