fbpx
חיפוש

רדיו אור בזויות 295: Army Dreamers (יום הזכרון)

תכנית ליום הזכרון שמשלבת שירי אובדן ושכול מוכרים לצד שירי מחאה והתבוננות על החיים על החרב.

חבר שלי יושב בראש החדר הגדול כשלצידו עומדת המטפלת בפסיכודרמה ומפצירה בו לדבר בלשון הווה – אפילו שחלפו מאז שנים. שאר המטופלים יושבים מולו ואני ביניהם מקשיב לו מספר על לבנון השנייה. בפנים חתומות הוא נזכר שהגיע לשם כמילואימניק שציפה לקצת הרפתקאות, עם חתיכת חשיש גדולה בכיס וחברים מהסדיר שמתגעגעים אליו.

"השתלטנו על איזה בית והעפנו ממנו את האנשים החוצה", הוא מספר למטפלת כאילו רק שניהם בחדר. "ואז הודיעו לנו שמסתובבים איזה שני מחבלים שמחפשים להטמין מטענים". "מודיעים", היא מתקנת אותו כמזכירה לחוות את הסיפור בלשון הווה. הוא מתעלם וממשיך: "מצאנו אותם, שני נערים. הרגנו אותם כמו כלום ואחרי זה חזרנו לבית וחגגנו. החבר'ה לבשו גלביות שמצאו שם, אני הסתובבתי בבוקסר. צחקנו, שמחנו, כל הלילה". פניו עדיין חתומות לגמרי.

אבל הפנים שלי החלו להיסדק. אני מבין שהשמחה היא זו שפירקה אותו. האיש העדין, היפה והאהוב הזה לקח חלק בשמחה כל כך רעה. הפער היה בלתי ניתן לגישור. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה. הזיכרון החולה הזה היה לו כבד מדי, מה שרק גרם לי לאהוב אותו יותר.

נקודת שבירה
נקודת שבירה

בזמן שהמטופלים בחדר, רובם מנומנמים מכדורים אנטי-פסיכוטיים, מנסים להבין מתי הוא כבר יגיע לאקשן בסיפור שהפך אותו לנכה נפשית המוכר על ידי המדינה, אני נכנס להתקף בכי בלתי נשלט. בכי חסר מעצורים שלא אשכח בחיים שלי. כזה שמגלה לך שרירים חדשים בפנים. המטפלת הייתה צריכה לעזוב אותו ובמשך כמה דקות להיות איתי, להרגיע אותי, לנסות להבין מה קורה לי.

השמחה הרעה, הפער בין הסאבטקסט האלים לאופן נטול ההבעה שבו סיפר את הסיפור שלו – זה הרג אותי.

בבת אחת עלו לי בגרון האבל וההלם שספגתי מיותר מדי אנשים שאני אוהב: מחשבות על הבכי של אבא שלי בימי זיכרון על החברים שהלכו לו במלחמת יום כיפור, על אחי הגדול שמצא את עצמו אוסף חלקי גופות מאתר אסון המסוקים, על אחיה הבכור של חברה מבית ספר שהיה טייס שתקע לעצמו כדור בראש בזמן שלמדנו יחד לבגרות, על בני דודים שלי שניצלו בנס מהפיגוע בליל הסדר במלון פארק אבל יצאו מזה שרוטים נפשית, על בעלה של אמא שלי שהיה אוטם את אוזניו למשמע מטוס ריסוס מעל הפרדס הצמוד לבית כי היה מזכיר לו את הפעם ההיא שחיל האוויר הפציץ בטעות את חבריו בלבנון הראשונה, על הבן שלו שכמעט נורה למוות במבצע "קשת בענן" אך ניצל על בזכות חבריו ברגע האחרון אבל אז נכנס לדיכאון מהשמחה על המוות של זה שביקש להרגו.

חבר שלי לא דיבר איתי מאז על הסיפור שסיפר אז בפסיכודרמה, אפילו שגרנו אחר כך במשך 3 שנים יחד, אבל בכל יום זיכרון שעובר מאז אני לא יכול שלא להיזכר בו. כי הפער.

רשימת השירים:

  1. יאיר יונה – חרב
  2. יהודה פוליקר – יורם
  3. להקת גיסות שריון – אחי הצעיר יהודה
  4. אביב גדג' – נחש בעשב
  5. ברי סחרוף – ריבונו של עולם
  6. ענבל פרלמוטר – חמדת אבות 2
  7. הראל מקס שרייבר – בלדה לחובש
  8. נושאי המגבעת – ביקור בהר
  9. טליה אליאב – עשר שנים
  10. מריונטה סול – גבעות העלמין
  11. מלכת האמבטיה – אבי היקר, כשתעמוד על קברי
  12. מזי כהן – שם באבן
  13. החצר האחורית – פרזות
  14. שפיות זמנית – הקיץ האחרון
  15. בועז שרעבי – מי ידע שכך יהיה

אור בזויות משודרת בימי שני ב-13:00 ברדיו הקצה וברדיו הבינתחומי

Uri Zer Aviv

עיתונאי, בלוגר, עורך ומגיש ברדיו הקצה ובכאן 88

2 Comments
  1. Omemo Radio (@omemo)

    מאי 3, 2017 00:57

    לפעמים אני שואל את עצמי איך יש לך כוח להמשיך לייצר פוסטים ופלייליסטים מדי שבוע.
    פוסט מהסוג שפירסמת כאן עוזר לי להבין את הדרייב מאחורי הכתיבה והצורך להוציא החוצה.

    תודה על כל ההשקעה ושיהיה טוב.

  2. […] שבועיים בהם אור בזויות נפלה על יום השואה ואחר כך על יום הזכרון, נחמד היה שוב לשדר תוכנית "רגילה" בלי אילוצים […]

אולי תגיד את זה כבר?