לירון עמרם. צילום: גוני ריסקין
לירון עמרם. צילום: גוני ריסקין

"כפרה עליך, בוא לא נתעסק יותר מדי בעדתי. תן למוזיקה לדבר", מבקש לירון עמרם בראיון עמו. זו בקשה לגיטימית, שכן לירון עמרם הוא לא בדיוק מה שאנשים תופסים כאמן מחאה. הוא לא שר על אי השוויון המעמדי, והוא לא זועק 'אתם' לעומת 'אנחנו'. אבל עמרם, שישיק את הסינגל הכפול הראשון שלו בהופעה בפסאז' בשבת, הוא זמר מחאה מן המעלה הראשונה. נכון, הוא לא מדבר במפורש על הנושאים הנ"ל שלצערנו עדיין אקטואליים, אך יש אמירה חזקה לא פחות בלשיר שירים בערבית תימנית ולגרום לרבים שחוטאים ב"אני אוהב הכל חוץ ממזרחית" לקפוץ ולרקוד בטירוף, על אחת כמה וכמה כשהדבר נעשה בתקופה שבה קולקטיב השירה ערספואטיקה וסדרת הטלוויזיה "האליטות החדשות" הם שיחת היום. עמרם (26) הוא זמר מחאה ישראלי מסוג חדש – כזה שלא מטיח בפניך את כל עוולות המדינה. כזה שבא בטוב.

באחת מהופעותיו הראשונות, לפני שלוש שנים כמעט, הופיע עמרם עם מוזיקה שונה מאוד מזו שהוא משיק כעת. אז היא הייתה אקספרימנטלית ובעלת גוון אלקטרוני בולט של מוזיקת ביטים. ברור היה שמדובר ביוצר שמחפש את דרכו הייחודית, וכבר אז רבים מהשירים ששר היו בערבית תימנית. "עשיתי ניסיונות בלייב", הוא נזכר, "זה היה די מפחיד, אבל אמרתי לעצמי שאני לוקח צ'אנס לראות תגובות חיות במקום להתבשל עם זה בבית".

מוזיקאים רבים בוחרים היום לעטר את המוזיקה המערבית שלהם באלמנטים מזרחיים, אבל עמרם בוחר בדרך ההפוכה: מעטר את המוזיקה המזרחית שלו באלמנטים מערביים. פאנק, רוקנ'רול, היפ הופ, דאב, רגאיי, מוזיקה אלקטרונית ואפילו קצת סרף – כולם באים לידי ביטוי מעודן אצל עמרם, אך במרכז נמצאת תמיד המוזיקה שעליה גדל בבית, המוזיקה התימנית.

אביו של לירון הוא לא אחר מאשר אהרן עמרם – זמר, משורר, מלחין וחוקר שזכה בפרס אקו"ם על שימורה, טיפוחה והחייאתה של מורשת השירה התימנית. השפעתו על לירון עצומה, ובמידה רבה רואה עצמו לירון כממשיך דרכו של אביו כמטפח השירה התימנית. "אבא הקליט מוזיקה תימנית שנוגנה על פחים, אבל הוא גם חידש והתאים שירים אחרים לזמן ולמקום", אומר עמרם. הדוגמה הכי מוכרת לכך היא הלהיט הבינלאומי "גלבי" שכתב ב־1984 לעפרה חזה.

הסינגל הכפול שמשיק כעת עמרם מורכב משיר חדש שכתב בעברית ושמו "שחר" ומשיר נוסף בשם "סאפרת" – קלאסיקה בערבית תימנית שבמקור ביצע אביו. במהלך השנה הבאה ימשיך עמרם לשחרר סינגלים מתוך אלבום הבכורה שהוקלט אך טרם יצא לאור ומופק על ידי בנו הנדלר (באטרינג טריו). מחצית השירים יהיו מקוריים ומחציתם – משירי אביו. מילות שני השירים בסינגל הכפול עצובות, אבל העיבודים שלהם קצביים וכיפיים. "גם ככה החברה שלנו מסוכסכת והיומיום קשה", אומר עמרם, "אז עכשיו לבוא ולשיר שיר דיכאון עם אקוסטית ולחכות למחיאות כפיים? וואלה, זה לא מגניב".

עמרם מציין, ובצדק, שהמוזיקה של אביו היא נדבך חשוב במוזיקה הישראלית. "אבל לדעתי המורשת של אבא לא לגמרי הצליחה לעבור לקהל הצעיר, כי מוזיקאים עכשוויים מפספסים את העיקר במוזיקה ובתרבות התימניות. הם יוצרים שירים שהם רק 30 אחוז השפעות תימניות או מזרחיות והיתר מערבי לגמרי. לא שזה פסול, ברי סחרוף עשה את זה כבר לפני 20 שנה".

כשעמרם מדבר על מוזיקה מזרחית אסלית, הוא לא מדבר על הפופ העכשווי של הז'אנר, אלא על השמות הגדולים של שנות ה־70 ושנות ה־80, שהמשיכו את מה שאביו החל כבר בשנות ה־50. "אבא בעצם לקח מוזיקה אסלית וחידש אותה עם השפעות נוספות, אך שמר על השורש שלה, על המהות. גם אני יוצר מוזיקה שהיא מזרחית ומוסיף לה אלמנטים חדשים".

מה לגבי המוזיקה האלקטרונית שהייתה בולטת יותר בהתנסויות הראשונות שלך?
"לא זנחתי אותה. האמת היא שאני ונדב רביד הקלטנו יחד אלבום – שמונה קטעים שהוא הפיק ושבהם אני שר באנגלית. מלבד קטע אחד שכבר יצא ועוד אחד שעתיד לצאת, האלבום הזה נגנז, לא יודע בדיוק למה עדיין. אולי מפני שנדב לא הספיק בגלל כל מה שהוא עושה, ועכשיו הוא עוד הולך להיות מנהל גלגלצ. אבל די בטוח שאמשיך להתנסות באלקטרוניקה בהמשך הדרך".

מלך הג'ונגל

עמרם הוא מין יצור כלאיים שמחפש אחר האיזון בין האובר קולקטיביות והקהילתיות המזרחיות ובין האינדיבידואליזם המוגזם שמיוחס לעולם המערבי המודרני. נראה שהוא בדרך הנכונה, שכן מתי בפעם האחרונה זכיתם לשמוע מוזיקאי שמושמע ברדיו הקצה ובמקביל ברדיו דרום – התחנה הפופולרית ביותר בדרום הארץ שבה מתנגנת בעיקר מוזיקה מזרחית? יתרה מכך, באינדינגב האחרון, ועוד ב־11:00 בבוקר, הקפיץ עמרם אלפים עם מוזיקה בשפה שהם בכלל לא מבינים. כעת הוא מקבל תגובות חמות על הסינגל "השחר" דווקא מצד חובבי מוזיקה מזרחית. "זה הקרוס אובר, אתה מבין?", הוא אומר בחיוך.

נדמה שבאמת נוצר לאט לאט טרנד של מוזיקה מזרחית בתוך האינדי התל אביבי: ימן בלוז, האחיות A-WA, שי צברי, נטע אלקיים וכמובן לירון עמרם והפנתרים. בלהקת הפנתרים חברים הבסיסט רן קאופמן שמנגן עם ישי לוי, המתופף טל כוכבי והקלידן יונתן דסקל. את דסקל הכיר עמרם בחתונה שבה הוזמן לשיר. "הוא נתן איזה מאהוול פתיחה לפני שהתחלתי לשיר ומיד ידעתי שהוא הבן אדם לעבוד איתו".

בתור אמן שלא מרבה להביע עמדה מפורשת בנושא המאבק המזרחי, מפתיע שקראת ללהקתך הפנתרים.
"אני פשוט אוהב את החיה הזאת, אהבתי אותה כבר מספר הג'ונגל. נו איך קראו לה? אה, בגירה! אבל כן, אני באמת מתחבר מאוד למאבק של הפנתרים השחורים. למה אני בעצמי לא מתבטא כמו שעושים למשל המשוררים של ערספואטיקה? כי אני מוזיקאי ולא פובליציסט. עם זאת אני מאוד שמח על התהליכים החשובים האלה שקורים בתרבות שלנו עכשיו, ובעצמי חבר טוב של המשוררים. אני לגמרי מרגיש חלק מהקולקטיב הזה של אמנים ואקטיביסטים. כל אחד לוקח בזה חלק פעיל בדרכו שלו".

בעזרת המוזיקה שלו עמרם פועל לשינוי שאליו מכוונים גם אנשי הקולקטיב – בלי לומר מילה אחת על המאבק. הרי לאנשים רבים קשה עם השירה הלוחמנית לעתים קרובות של משוררי ערספואטיקה וגם עם הכתיבה של אופיר טובול, הלוא הוא מייסדהבלוג המשפיע קפה גיברלטר שיתקלט בהשקת הסינגלים בשבת. אך לא כך המצב עם המוזיקה של לירון עמרם והפנתרים. היא לא מעוררת התנגדות ולא מכניסה אנשים למצב של מגננה. להפך, היא מזמינה. בכך היא פן משלים והכרחי למאבק המזרחי.

"זאת הייתה התודעה שלי מהיום הראשון שבו התחלתי ליצור, אמרתי לעצמי שאלך למקומות שבדרך כלל סולדים ממזרחית ותימנית, ואראה להם שזה לא פחות מגניב מערב היפ הופ ולא פחות מגניב מוואט אבר. זו המחאה השקטה שלי".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב