מומוס. צילום: כריסטיאן וורנר
מומוס. צילום: כריסטיאן וורנר

מומוס הוא שמו של אל הלעג היווני, שהעז למתוח ביקורת על זאוס ועל שאר האלים ולכן גורש מן האולימפוס. מומוס הוא גם שם הבמה של ניקולאס קורי, מוזיקאי, זמר ומשורר, אמן מיצג, בלוגר חלוצי, סופר ועיתונאי סקוטי שיופיע לראשונה בישראל ב־7 ביוני. "אני אוהב את הרעיון של להיות אל", אומר קורי בראיון עמו לרגל ההופעה הקרבה, "אבל מבויש ומנודה, עילאי ודחוי במקביל", הוא מסייג. "אל כזה שהוא גם אאוטסיידר וגם אינסייידר". ההסבר של קורי תואם את הפרופיל שלו כמוזיקאי ואמן. הוא אמנם מוערך מאוד, אך בעיקר בקרב אמנים אחרים, אאוטסיידרים אינטלקטואלים, חובבי מוזיקת קאלט מחתרתית ומבקרי מוזיקה ותרבות.

אוריינטליזם, אוונגרד, מסע בזמן, שונות וזהות מינית הם רק חלק מהנושאים שמומוס עוסק בהם בשיריו השנונים, המאתגרים והפרובוקטיביים. יש שרואים בו משורר מתוחכם ויוצר יוצא דופן, ויש שתופסים ממנו לא פחות מפלצן מתנשא. אחת הסיבות העיקריות לקיומן של שתי התפיסות המנוגדות האלה היא שלל הרפרנסים המוטמעים בשיריו. קורי נוטה לשלב בשיריו אזכורים משלל מקורות: התנ"ך, הברית החדשה וההיסטוריה המערבית, תולדות האמנות, שירה צרפתית, ארכיטקטורה יפנית וגם ביוגנטיקה ופיזיקת קוונטים. ייתכן שהיה הרבה יותר מפורסם לולא היה מצפה מהמאזינים שלו להיות כה בקיאים בנושאים הללו. עם זאת הוא אומר, ואני נוטה להסכים, שהמאזין לא חייב לקלוט את כל הרפרנסים שהוא שותל בשיריו, אבל "כן לאהוב את העובדה שהם שם".

באמצע שנות ה־80, אחרי שלהקתו The Happy Family התפרקה, הוציא מומוס את "Circus Maximus". זה היה אלבום הסולו הראשון שלו תחת השם מומוס והוא התאפיין בסגנון פוסט־פאנק אקוסטי, כמעט גותי, עם השפעות כבדות של ז'ק ברל וסרג' גינסבורג. מומוס מעיד על עצמו שהוא כותב במסורת הספרות הצרפתית, "כמו ברל וגינסבורג, אני שר קרוב מאוד למיקרופון ומספר סיפורים פרובוקטיביים בסגנונם של הליברטינים". המרקיז דה סאד וז'ורז' בטאיי הצרפתים היוו גם הם השפעה גדולה עליו בזכות שכתבו על נושאים שכביכול אסור לכתוב עליהם. בטאיי ידוע בזכות ספרו המטונף והמשפיע "סיפור העין". גם למומוס יש סיפור עם העין. עין ימין. הוא איבד את הראייה בה לקראת סוף המאה שעברה בעקבות זיהום שחטף מעדשת מגע, ומאז הוא מסתובב עם רטייה שחורה.

לאורך 27 אלבומי האולפן שהוציא עד כה, סגנונו של קורי התפתח לפסטיש מעורפל של שלל סגנונות – בלדות אקוסטיות, אלקטרו־פופ, פולקטרוניקה ומוזיקה מבוססת סאמפלרים. המכנה המשותף היחיד למוזיקה שהוא יצר לאורך השנים הוא סגנון הפקה לואו־פיי. "אני אוהב טקסטורות של סאונד זול", אומר מומוס, "ואני אוהב טעויות וצלילים אורגניים ומשתדל להימנע מדברים שנשמעים מלאי עוצמה, כמו סאונד עבה של גיטרות עם דיסטורשן". בסאמפלר מומוס משתמש כדי להכניס ז'אנרים מיושנים למוזיקה שלו ולנגן אותם בהתאמה עם דגימות מז'אנרים חדשים יותר, "כדי לבלבל קצת את המאזין". אשר לסגנון השירה שלו, מומוס שר באופן שנשמע לעתים אדיש וחסר רגש, וזאת גם כשהמילים מבטאות סערות נפש דרמטיות. "אני מעדיף את הסאונד שלי דק ופגיע, ואת השירה אינטימית. אני חושב שעדיפה המעטה על הפרזה. בתחילת הדרך נהגתי לשיר בסגנון מתוח, רועש ותזזיתי כמו ז'ק ברל, אבל מהר מאוד הבנתי שיותר אפקטיבי לשיר מילים נוקבות וחזקות בטון של לחישה. ואת זה למדתי מגינסבורג".

ביג אין ג'פן

מומוס נולד ב־1960 בסקוטלנד, וב־20 השנים האחרונות חי ויצר בלונדון, ברלין, ניו יורק ופריז. בשנתיים האחרונות הוא גר באוסקה שביפן. "גרתי בטוקיו סביב תחילת המאה", הוא אומר, "אבל אוסקה לא רק זולה ממנה ב־30 אחוזים, היא גם קשוחה ואקסצנטרית ממנה".

מאיפה המשיכה ליפן, שנוכחת בלא מעט מהשירים שלך?
"אני חושב שיש לנו את 'תרבות המקור', שממנה אנו מגיעים ואת 'תרבות השאיפה' שאנו נמשכים אליה. ואם אנחנו מספיק נחושים וברי מזל – האחרונה גם הופכת להיות 'תרבות היעד' שלנו. בשבילי זאת תמיד הייתה יפן. השיר הראשון שכתבתי כשהייתי בן 7 באדינבורו היה על יפן, כך שזה רק הגיוני שאמצא את עצמי כאן".

בראיון לפני כמה שנים אמרת שאתה אוהב את הרעיון שבחוסר אותנטיות, שזיוף טוב תמיד עדיף על מציאות משעממת. למה התכוונת?
"אפשר לענות על כך בעזרת מחקרה של סוזן סונטאג על תופעת הקאמפ, או על ידי בחינת עבודתו של הבמאי טוד היינס בסרט 'וולווט גולדמיין', ולעקוב אחר השפעות הגלאם־רוק אחורה עד אוסקר ווילד, שהפך מבפנים החוצה באופן סיסטמטי כל קלישאה על אותנטיות. מה שלא תבחר, בכל מקרה תגיע לעסוק במושגים של זרות, של ניכור ושל קוויריות, שעשויים להיות בעלי ערך אם אתה סטרייט (כמוני)".

עושה רושם שלקורי חשוב לציין כי הוא סטרייט (אני לא שאלתי), משום שרבים מניחים שהוא גיי. ומשיריו, שכאמור עוסקים בזהות מינית לעתים קרובות, יש לכאורה בסיס להנחה זאת, אך נראה שקוויר אכן תהיה הגדרה יותר מדויקת. "בעלות הברית של האותנטיות הן הסימולציה והשקר, שהיא רק מילה מרושעת לבדיון", הוא מוסיף ולשם הדגמה אומר שהוא תמיד יעדיף את הציור על פני הצילום. הוא מצטט את האמן ומבקר התרבות הבריטי ג'ון ברגר שטען כי "ציור הוא לעשות טעויות ולתקן אותן בלי סוף עם עוד ועוד טעויות. זה לא שהתשוקה לכנות נעדרת, אלא שהאפשרות לדיוק היא בלתי אפשרית, עד שכל שנותר לך הוא להגיד לעצמך שעשית את המרב שיכולת כדי להתקרב אליה".

אחרי שגרת בארצות הברית כינית את התרבות שם "פולק מפלסטיק". מה הייתה כוונתך?
"פלסטיק פולק היה אקסטרפולציה של מה שדיוויד בואי קרא לו 'פלסטיק סול', מונח שבו השתמש כדי לתאר את אופן השירה השחור שהוא אימץ לעצמו באלבום 'Young Americans'. זה פרובוקטיבי משום שמוזיקת פולק, יותר מכל מוזיקה אחרת, עשתה ביג דיל מעניין האותנטיות. אבל אותנטיות היא אופק שלעולם הולך ומתרחק. חקור זמר בלוז אחד עם סיפור טרגי ותמיד תמצא עוד אחד מאחוריו, פחות מהולל, יותר עני, יותר עיוור, עם סיפור חיים יותר טרגי – וכן הלאה".

הפרסום הכי גדול שמומוס זכה לו הגיע ב־1998 ממקרה די משונה. הוא יצר אלבום כפול מפורטרטים אישיים של כ־30 אנשים, ששילמו לו 1,000 דולר כל אחד כדי שיכתוב עליהם שיר. מה שעוד יותר מוזר כאן הוא שהמניע ליצירת האלבום נבע ממחסור במזומנים שמומוס נקלע אליו בגלל תביעות משפטיות: האחת של חברת הענק מישלן בעקבות שיר שכתב על הלוגו שלה – הבובה המתנפחת, ותביעה נוספת מצד המוזיקאית האמריקאית וונדי קרלוס, שנולדה בשם וולטר קרלוס (מומוס כתב עליה שיר שמתאר אותה חוזרת בזמן ומתחתנת עם הישות הגברית שלה). מומוס, שנמנה עם מעריציה של קרלוס (שבין היתר כתבה מוזיקה לסרטים "התפוז המכני", "הניצוץ" ו"טרון"), לא רצה לפגוע ביוצרת. הוא אף חשב שהיא תאהב את השיר כששלח לה אותו. ובכן, היא לא אהבה.

טענו נגדך שאתה שונא נשים.
"יש לי מעט מאוד חברים גברים, מבחירה. חיי סובבים נשים. נכון שאני לא עושה להן חיים קלים בשירים שלי, אבל זה בגלל שאני חושב שקוד האבירות עצמו מונע משנאת נשים ומבוסס על הנחות מוקדמות שאומרות שנשים הן דבר שברירי. פמיניזם היווה השפעה גדולה על הכתיבה שלי שהיא פוסט־קווירית ופוסט־פמיניסטית. המחשבה הבסיסית שלי תמיד הייתה לומר לנשים מה אנחנו באמת מבפנים. הן יכולות לעשות עם האינפורמציה הזאת מה שהן רוצות. אנחנו לא אמורים לערוך החוצה את החלקים הפחות יפים".

המגזין "מלודי מייקר" תיאר אותך במילים "אחד הכותבים הגדולים והלא מוערכים בבריטניה, אמביוולנטי, מאתגר, מבלבל ומטריד". האם אי פעם רצית להגיע לקהל רחב יותר, להפוך לכוכב פופ?
"בסוף שנות ה־80 הוצאתי את הסינגל 'The Hairstyle of the Devil', שהיה להיט ברדיו למרות שלא הגיע לצמרת המצעדים, אבל האמת היא שמעולם לא שגיתי באשליה שתהילה תעשה אותי שמח יותר. מה שעושה אותי מאושר הוא לדעת שיש לי קהל שחושב ומרגיש פחות או יותר כמוני. אם היו יותר אנשים שחושבים ומרגישים כמוני, אני מניח שהייתי גדול יותר, אבל זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שיש מספיק כאלה שמאפשרים למומוס להתקיים".

כאמור, מומוס היווה השפעה רבה על אמנים אחרים ובהם ג'רביס קוקר, שאמר בעבר ששירו "The Homosexual" היווה עבורו דרך להתמודד עם החריגות שלו בעיני האנגלי הממוצע, ואמנדה פאלמר שהקליטה גרסת כיסוי לשיר "I Want You, But I Don’t Need You". אני אוהב את הגרסה של אמנדה פאלמר ואסיר תודה על כך שהקליטה אותה", אומר מומוס ונזכר: "רק לאחרונה קלטתי שנפגשנו כשעוד הייתה סטודנטית. היא ניגשה אליי אז עם כוס יין מאוזנת על ראשה. מין טיפוס ביישן ונועז באותו הזמן. לא נפגשנו מאז".

שיר משעשע/ מטריד אחד מני רבים של מומוס נקרא "Jews in Space", שם שלקוח מתוך קטע בסרטו הפרודי של מל ברוקס "ההיסטוריה המטורפת של העולם". בשיר הוא שם ללעג, אמנם מלא חיבה, את התחושה של העם היהודי כי הוא העם הנבחר. "אבל זה גם הדיוקן האידיאלי של הגיבורים היהודים הנערצים עליי", הוא אומר. "יהודים כמו מרקס ופרויד", הוא מוסיף ומצטט מתוך השיר עצמו, "בהחלט 'ראו מעבר לדברים המטומטמים והרצחניים שאנו עושים, או רוצים לעשות'. והמשפט מהשיר שאומר ש-'פרס נובל אף פעם לא הולך לגויים', ובכן לפעמים הוא דווקא כן", הוא צוחק.

נראה לי מתבקש שתבצע אותו בהופעה בתל אביב.
"למרות שהרבה מאוד זמן לא ביצעתי אותו, יצרתי לו עיבוד מחודש במיוחד לקראת ההופעה בישראל. אפילו הכנתי לו וידיאו ארט שמשלב קטעים מהסרט של מל ברוקס עם סצנות מתוך סרט תעמולה ישן מאוד על ישראל, שמציג אותה כגן עדן סוציאליסטי. האמת היא זו הישראל שאני מצפה לראות. בבקשה אל תאכזבו אותי!".

הכתבה פורסמה לראשונה בטיים אאוט תל אביב