ג'ון גרנט

"ישו, הוא שונא הומואים, בן / או כל דבר שתרצה / כמו קוקו-פאפס, מכוניות אדומות ויהודים", שר המוזיקאי האמריקאי John Grant בשירו "Jesus Hates Faggots". גרנט, הומוסקסואל האוחז בהומור מריר וסגנון כתיבה חד ומכאיב, בוחר בשיריו לבקר באופן אמוציונלי ואישי מאוד את היחס ההומופובי של אמריקה יראת האלוהים כלפי בחורים עדינים שכמותו. בשני אלבומי הסולו המצליחים שהוציא מאז 2010 הוא עוסק גם בכישלון מערכת יחסים רומנטית שהתפתחה בחייו לאחר תקופה ארוכה של דיכאון שכלל ניסיונות התאבדות והתמכרות לסמים ואלכוהול.

גרנט, שהופיע לפני כחודש  בתל אביב, מספר בריאיון מיוחד כי פרט לסכסוך הפוליטי באזור, הדבר היחיד שידע על תל אביב לפני שהגיע זה שהיא ידועה בסובלנותה כלפי הקהילה הלהט"בית. "ואני יודע גם שהגברים הישראלים יפים באופן קיצוני", הוא מוסיף בשיא הרצינות. אשר לסצנת המועדונים, גרנט אומר שהוא כבר לא נוהג לצאת הרבה, למרות שלרקוד הוא מאוד אוהב. "אתה בטח יודע שלקח לי זמן רב להיגמל מסמים ואלכוהול, ולכן בשנים האחרונות אני מוצא שקצת קשה לי, ואפילו מעצבן, להיות עם אנשים במועדון אבל לא באותו ראש איתם. לפעמים אני נשאר במועדון עד שאני מתעייף ואז הולך, אבל אני עדיין מעריך מאוד מועדונים טובים ומוזיקה אלקטרונית טובה".

אלבומו החדש "Green Pale Ghosts", שיצא במרץ 2013, זכה לתגובות נלהבות בקרב המבקרים והקהל, והוא צפוי להיכלל בלא מעט רשימות סוף השנה של מגזינים ואתרים נחשבים בתחום. הוא אף היה מועמד השנה לפרס ה-"Q" היוקרתי בתואר אמן הסולו של השנה, שעליו התמודד מול דיוויד בואי. כמו כן, אלבום הסולו הקודם שלו "Queen of Denmark", שמתוכו לקוח השיר המצוטט לעיל, נחל הצלחה גדולה ואף זכה בתואר אלבום השנה של מגזין Mojo.

את "Green Pale Ghosts" הקליט גרנט באיסלנד. הפיק אותו משתתף בו בירגיר טורינסון מהרכב האלקטרו-פופ האיסלנדי הנהדר GusGus. את טורינסון פגש גרנט אחרי הופעה של GusGus ברייקוויק, בירת הארץ הקרה: "אמרתי לו שאני מעוניין להקליט כמה סאונדים חדשים, והוא הזמין אותי אליו. היה לי כיף איתו עד כדי כך שחזרתי חודשיים לאחר מכן לאיסלנד כדי להקליט איתו את כל האלבום. מאז אני גר פה". כמו כן, משתתפת בו גם שינייד אוקונור, שאותה הכיר אחרי שהקליטה גרסת כיסוי לשיר הנושא מתוך אלבומו הקודם.

גרנט ידוע בעיקר בזירות האינדי והרוק האלטרנטיבי בואכה אמריקנה בזכות אלבומו הראשון וששת האלבומים שהוציא עם להקתו לשעבר The Czars, ולכן הוא מספר על האלבום החדש שלו, שתפס כיוון יותר אלקטרוני ביחס לקודמו (אם כי עדיין מבוסס בלדות שנכתבו לפסנתר), כי לא ידע כיצד יתקבל, אם יאהבו אותו או לא.  אך למרות החששות פן האלבום לא יתקבל בברכה, אומר גרנט כי "הכי חשוב היה לי שאעשה את האלבום שאני רוצה לעשות, גם אם אנשים לא יאהבו, ואני מאוד שמח שאנשים בסופו של דבר כן אוהבים".

גרנט חובב טיולים בעולם, לא דבר אופייני או ברור מאליו לאמריקאי שגדל בדנוור. "האהבה שלי ללהקות גרמניות משנות השמונים, ולנינה האגן בפרט (זמרת פאנק גותית ושחקנית גרמנייה, אז"א), גרמה לי לעבור לגור בגרמניה לתקופה. למדתי שם את השפה, ובנוסף למדתי רוסית, ומשחזרתי לארצות הברית למדתי גם ספרדית. אני מרגיש אמריקאי טוב יותר בזכות זה שנפתחתי לעולם הרחב, ואני אפילו מעריך כך טוב יותר את הארץ שממנה אני בא".

"לפעמים סקס לא מספיק"

האם השירים הטעונים באלבומיו, שמספרים את סיפור חייו בצורה מפורטת, עוזרים לו להתגבר על מכאוביו בצורה טובה יותר? אמנם גרנט אומר כי הוא משתדל לא לנטור טינה, אך כשהוא מבצע בהופעות את השיר "Glacier", לדוגמה, הוא נהיה מאוד אמוציונלי. מספיקים שני הבתים הראשונים בשיר כדי להבין: "אתה רק רוצה לחיות את חייך / בדרך הכי טובה שאתה מכיר / אבל הם ממשיכים להגיד לך / שאסור / הם אומרים שאתה חולה / שאתה צריך להרכין ראשך בבושה / הם מצביעים / ורוצים שתישא באשמה".

בשיר אחר, "Black Belt", שר גרנט בגוף שני וכמו מדבר אל בן זוג בעיצומו של ריב על רקע רומנטי. "יש לך חגורה שחורה בבולשיט", הוא שר בפזמון. " כשאני שר את השיר הזה, לעתים תכופות מתפרץ מתוכי זעם", מודה גרנט אך מסביר, "זה לא שאני עדיין כועס, אבל השיר כן, וכך אני גם מבצע אותו. הוא פשוט על מישהו שאני מאוד מאוד אוהב. לדעתי יש בשיר גם הרבה הומור, שפה מלוכלכת, מתחכמת".

אתה עדיין חושב על הבחור שעליו נכתב השיר ועל מערכת היחסים ביניכם שירדה לטמיון?

"לפעמים. בעיקר כדי ללמוד ממנה ולא לחזור על טעויות העבר. אני כבר לא כועס. אני באמת חושב שיצירת האלבום הזה העבירה אותי למקום של קבלה בנוגע למערכת היחסים שעליה אני שר".

אילו דברים למדת למשל ממערכת היחסים הזו?

"בסקס, חשוב להיות פתוח ולדעת מה כל אחד אוהב ומעדיף, הרי זה משתנה מאדם לאדם. אני חושב שהייתי די אנוכי וכל מה שהיה לי אכפת ממנו הוא האורגזמה שלי", הוא עונה בפתיחות מפתיעה ומוסיף ומסייג ש"סקס טוב זה דבר נפלא, אבל לפעמים הוא פשוט לא מספיק. אם אתה נמצא עם הבחור ביומיום או גר איתו, אז יותר חשוב שתיהנה מנוכחותו, שתצליחו לדבר זה עם זה".

כל הדברים האלו, אומר גרנט, היו חסרים במערכת היחסים שעליה הוא שר באלבום. "למדתי שאתה לא יכול להסתמך על אדם אחר שיהפוך אותך לאדם שמח. זה דבר שאתה צריך להצליח לעשות בכוחותיך שלך, וזה דורש להכיר את עצמך באמת. רק כך תדע מהם הצרכים שלך, וברגע שאתה כבר יודע אותם, אסור להתבייש בהם או לא לספר עליהם לבן הזוג שלך". לדעת גרנט, הדבר החשוב ביותר הוא לא לנסות לשנות את האדם שאתה איתו. "תחשוב עד כמה קשה לשנות את עצמך, אז אדם אחר תנסה לשנות?".

איך קרה שאתה ושינייד אוקונור התחברתם?

"בזכות זה שהיא ביצעה את השיר שלי 'Queen of Denmark' יכולתי להשיג את המייל שלה ולכתוב לה שלכבוד גדול הוא לי שהיא בחרה לעשות קאבר לשיר שלי. הוספתי במייל, כבדרך אגב, 'מאז ומעולם חשבתי שאת מדהימה ואשמח להיפגש'. היא כתבה לי חזרה ונהפכנו לחברים טובים. ותדע לך, יש לי ניסיון מר ממפגש עם כמה מגיבורי התרבות שלי, אבל עם שינייד חוויית המפגש רק העצימה בעיניי את מה שחשבתי עליה כל השנים".

אתה מתעסק המון בשני האלבומים שלך בתופעת ההומופוביה. האם אתה עדיין רדוף מגילויי השנאה כלפיך מתקופת ההתבגרות?

" היום כבר למדתי להתמודד עם זה, אבל עדיין מכעיס אותי לשמוע על גילויי אלימות כלפי גייז. אני פשוט לא מבין את זה. הדבר הכי כואב מהילדות שלי הוא לא שאנשים התייחסו אליי כמו זבל, אלא שבעקבות זה התחלתי לתפוס מעצמי חתיכת זבל לא יוצלח. אני ממש האמנתי שמגיע לי לקבל כזה יחס, וזה מה שהכי מכעיס אותי".

"אני עדיין קצת מתבייש"

שנה אחרי צאת אלבומו הראשון גילה גרנט כי הוא נושא את נגיף האיידס. במהלך הופעה שלו יחד עם Hercules & Love Affair בפסטיבל Meltdown בשנה שעברה הוא בחר לספר על כך למעריציו. וכן, הוא שר גם על זה באלבומו החדש (בשיר "Ernest Borgnine"). למה בחר לספר על כך על הבמה? "אולי בגלל שלמרות שאני לא חושב שאני אמור להתבייש בזה, אני עדיין קצת מתבייש, ואחת הדרכים להתמודד היא לספר את זה בכל זאת. אני לא מיוחד, יש מיליון אנשים עם איידס, אבל אני רוצה לדבר ולשיר על מה שמשפיע עליי וזה אחד הדברים שמשפיעים עליי. לספר על כך שאני נושא את הנגיף תרם לי ולאחרים, וקיבלתי תגובות נהדרות גם מאנשים שמתמודדים עם זה בעצמם ושיכולים להזדהות איתי, וגם מכאלה שיכולים לעזור לי בעניין הזה מניסיונם".

נבחרת לאיש השנה של מגזין Attitude הבריטי. האם אתה מתחיל לתפוס את עצמך כאייקון תרבות?

"ממש לא. כשאני חושב על אייקונים בקהילת הגייז עולים לי לראש שמות ענקיים כמו אלטון ג'ון, שר ומדונה. יותר חשוב לי מלהיות אייקון זה לשמוע אחרי הופעה ממישהו שהיה בה שהמוזיקה שלי חשובה לו. מישהו אמר לי פעם אחרי הופעה 'בטח נמאס לך כבר לשמוע את זה, אבל המוזיקה שלך השפיעה עליי מאוד'. בחיים לא יימאס לי לשמוע כזה דבר. אני עברתי לא מעט בחיי, ואם מישהו אומר לי שעזרתי לו בימים קשים – אז מבחינתי זה בונוס ענק".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין F/O/D