האינדי קיד הראשון, מר ג'ון קייל (69)

אנדי וורהול היטיב לראות לנגד עיניו את מה שכיום לגמרי ברור לנו מאליו; ההקשר בין המושג "פופ" לאמנות. נכון לאמצע המאה הקודמת, היו אלו אפוא שתי אסכולות מנוגדות אשר ייצגו תרבויות של נמוך כנגד גבוה. שטויות של צעירים מרדנים לעומת מוזיקה שנחשבת לסוגה עילית.

"הוולווט אנדרגראונד" הייתה עבור להקות הPאנק, האינדי, והאלטרנטיב שקמו בעשורים שאחריה, מה ש"הביטלז" היו בשביל כל השאר. כן, זו הצהרה, אך אם תציצו בציציותיהן של הלהקות האהובות עליכם, תמיד תגיעו איכשהו בחזרה אל אותה מחתרת הקטיפה, אל ההרואין ולאו דווקא אל שדות התותים הנצחיים.

"מי היה מאמין באותה תקופה של'ביטלז' תהיה כזו השפעה עצומה אחרי כל כך הרבה שנים. ההצלחה שלהם בהחלט עודדה אותנו לתפוס כלי נגינה של רוקנ'רול", מספר ג'ון קייל בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית, לקראת שובו המבורך של אחד ממייסדי הוולווט אנדרגראונד, ארצה לשתי הופעות – האחת בזאפה (2.8) ולמחרת בבארבי.

אל נא תיקחו את העובדה, שמר קייל מופיע באולמות קטנים מאצטדיון הכדורגל העירוני, כאיזושהי אינדיקציה לחשיבותו הפחותה מאמנים דוגמת בוב דילן, פול סיימון או לאונרד כהן. וגם לא את העובדה שלא ממש נדיר לתפוס אותו כאן, הרי הוא מתמיד לחזור אלינו ולהופיע אחת לכמה שנים. קייל הוא מהאמנים הגדולים ביותר שעדיין הולכים על הפנטה הזאת. האיש בן ה-69 היה ילד מחונן שניגן על ויולה וקלידים עוד לפני שלמד לדבר אנגלית (עד גיל 7 דיבר רק וולשית).

מה הוביל אותך לעזוב את ביתך שבווילס ולעבור ללונדון?
"לימודי מוזיקה קלאסית. רציתי להיות מנצח. הלכתי ל-Royal Academy of Music".

ולמה זרקו אותך משם? האם זה קשור במעורבותך האקטיבית עם תנועת ה- Fluxus, שייצגה זרם מאוד לא קונבנציונאלי בגישה לאמנות?
"אני די בטוח שכן. אלו היו הימים המוקדמים של הפלוקסוס והיו חילוקי דעות קשים בין חברי התנועה, לבין הנהלת האקדמיה: המחלקה למוזיקה של בית הספר, פשוט שנאה כל מה שהיה קשור במוזיקה מודרנית".

ב-1990 הצטלמת לראיון משעשע באיזה ערוץ טלביזיה צרפתי ובו גילמת גם את העיתונאי המראיין ובאותו זמן גם את עצמך בתור המרואיין. באותו ראיון שאלת את עצמך: "למה עזבת את ווילס לטובת לונדון?" ותשובתך הייתה: "כדי להגיע לניו יורק ולהשיג כסף ותהילה".
"זו הסיבה שבגללה בדרך כלל עוזבים את הבית. כלומר כשאתה מבין שאתה לא מסוגל להתקדם מהיכן שאתה נמצא, הפתרון הוא לעבור למקום אחר שכן יאפשר זאת. האמת היא שבזמנו, לא באמת ידעתי למה באתי ללונדון. כשהגעתי אליה הבנתי שזה היה בשביל לעבור לניו יורק".

כלומר התשובה שלך בראיון העצמי ההוא לא הייתה בדיחה אירונית, אלא אמת לאמיתה?
"כן כן, זו האמת. הרי עוד בוויילס, הייתי מאזין לכל מיני תחנות רדיו ניו-יורקיות והרגשתי שבזמן שאני מת משעמום, במקום רחוק ממני הבוקר רק עולה על עיר שתוססת 24 שעות ביממה ושקורה בה משהו בכל רגע נתון".

באותו ראיון גם טענת שחברי הוולווט אנדרגראונד הם חבורה של כישלונות.
"אני חושב שהמילה שהשתמשתי בה הייתה לוזרים".

לא. המילה שהשתמשת בה הייתה כישלונות.
"טוב, אני חושב ש'הולווט אנדרגראונד' מעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה. הרי המוזיקה שלנו מעולם לא הייתה כזו שאתה מאזין וקולט אותה לעומקה בפעם אחת, אלא כזו שדורשת האזנות חוזרות ונשנות. התחלנו להפנים את זה בשלב מסוים, כשמצאנו את עצמנו מבצעים את אותם השירים בחזרות שוב ושוב, יום אחרי יום. הבנו שעל מנת לפתח את הרעיונות הקיימים שלנו היה עלינו להתמקד בהם ולפקס אותם, אך לא הסתדרנו זה עם זה מספיק טוב בשביל לתת לאותם הרעיונות את הצ'אנס הראוי".

קייל הופיע בפסטיבל פרימוורה המשובח בחודש מאי האחרון ולאחרונה אף הקליט קאבר ל-"All My Friends" המצוין של "אל.סי.די סאונדסיסטם". כיום יש לו כבר מספיק אלבומים בשביל שהעורכים שמתנדבים בוויקיפדיה יאלצו להפריד בינו ובין ערך הדיסקוגרפיה שלו, שכולל אלבומי סולו, הופעות חיות, שיתופי פעולה מפוארים והפקות אלבומים ללהקות שבעצמן יחשבו עם השנים לחלוצות, כגון אלבום הבכורה של הסטוג'ס לדוגמא, ו-"Horses" של פאטי סמית'. אל תתנו לשקט שקיים סביב הגעתו הנוכחית להטעות אתכם. זה הסטייל שלו. האינדי-קיד הראשון.

הכתבה פורסמה לראשונה כאן, עמ' 144