לקראת ההופעה: ראיון עם The Rebel

“Please ban music and drive it underground / so maybe when it comes back up / it has a pleasing sound” – The Rebel"

בן וולרס המכנה את עצמו The Rebel הוא מוטציה. שילוב מטריד בין Pאנקיסט בריטי מהדור הישן לאקדוחן ממערבון אמריקאי. סינגר סונגרייטר שדוגל ביצירת DIY ולא מוכן להיכנס לאולפן הקלטות מסודר. מאז תחילת הניינטיז ועד היום תפחה הדיסקוגרפיה הפרטית של 'דה רבל' למימדים מדאיגים; מעל לעשרים אלבומים ועוד מספר לא מבוטל של עבודות שהוא גנז וכל זה לא כולל את מה ששיחרר עם ה-Country Teasers, הלהקה שלו מאז 1995. לקראת הגעתו להופעה בלבונטין 7, עליה אחראים SShaking Recordss של ליאור אסטרו, שאלתי את המורד כמה שאלות על אמנות ומרדנות.

בתור אנגלי, מאיפה הגיעו כל האמריקנה ומוזיקת הקאנטרי לשירת הPאנק שלך?

"בשבילי אמריקה היא הבית של המוזיקה. בלוז ופולק הותכו שם כדי ליצור את המוזיקה האמיתית, רוקנ'רול. המבטא האמריקאי הוא הקול הנכון לשיר בז'אנר הזה. אני גם אוהב את הבאט הול סרפרז ואת פוסי גאלור. אני אוהב את הריקבון של אמריקה, את הרשע ואת הילדים מהמעמד הנמוך שמנסים להתמודד עם היותם שרצים של השטן. לך בטח יש הרגשה דומה אצלכם במדינה, לא? אני בהחלט מרגיש את אשמת האימפריה היכן שאני נמצא."

האם אתה אי פעם כותב שירים שלא מתאימים להיכנס תחת הכינוי 'המורד', אתה יודע שירי אהבה פשוטים למשל?

"כן, אבל אני בכל זאת מכניס אותם תחת השם 'דה רבל'. אני משתמש בכינוי הזה לכל דבר שאני עושה. אני יודע שזה נשמע מלא חשיבות עצמית, אבל אני חושב שהמוזיקה שלי מרדנית מכיוון שהיא מורדת דווקא נגד החברים שלי, הלהקה שאיתי ואפילו נגד עצמי. לפעמים אני יוצר מוזיקה יפה עם הרמוניות נעימות וחרוזים וכל זה, אבל אני חייב לזרוק בפנים גם כמה סאונדים מטרידים או מילים נוראיות. אני מוצא ששירי אהבה הם לגמרי חסרי שימוש. התייחסתי לנושא באחד השירים שלי ובו אני אומר ש-"הסיבה שבגללה אני לא רוצה לכתוב שירי אהבה, ממש כמו הגיבור שלי – מארק אי סמית', היא שאני לא הייתי רוצה לעשות סקס עם בחורה טיפשה מספיק שאתה יכול להכניס אותה למיטה עם איזה שיר אהבה. זה לעג לאינטליגנציה, ניצול מחריד של השירה וקשה להאמין שזאת התמה היחידה ששלטה לחלוטין בעולם הפופ עד לרמה של דחיית כל נושא אחר."

למה אתה חושב שהאנדרגראונד הוא המקום שבו מוזיקה צריכה להתפתח?

"במחתרת אתה יכול לעשות ניסויים ואם אתה כועס או לא מרוצה אתה יכול לעשות רעש גדול ולמשוך את הקשבתם של אנשים, או אפילו להרגיז אותם כך שלא יוכלו להתעלם ממך. כשמשהו יורד למחתרת או נעשה בלתי חוקי, היצר לעשות אותו נעשה חזק וכך האמנות נלקחת ברצינות אמיתית. אם החוק אוסר עליך לשיר, אתה תשיר הכי טוב שאתה יכול כי אתה לא רוצה לבזבז את קולך על לשיר מעפן כשאתה עלול ללכת לכלא בגלל זה. אתה רוצה להפגין את מה שהחוק אוסר עלייך. אתה רוצה שאלוהים ישמע."

מה בכלל הופך מוזיקה ל-"מחתרתית" כיום?

"האנדרגראונד מאוד רחב כיום תודות לאינטרנט, אבל היחסים נשארו אותו דבר: אנשים צריכים ליצור מוזיקה לא עבור הרוב כדי להילחם במיינסטרים. רוב האנשים אוהבים מוזיקה גרועה, או ליתר דיוק "איזי ליסטנינג" שהיא לא רעה בפני עצמה, אבל יותר מדי פשטנית בשביל שנרשה לה להיות המוזיקה הדומיננטית בחיינו. מוזיקת אנדרגראונד היא כל מוזיקה שמנסה להציב אלטרנטיבה למיינסטרים ולמוזיקה הקלה שעושה את כל הכסף וגורמת למעגל הרשע הזה להסתובב בכך שעם הכסף הם מייצרים עוד זבל."

האם לו פיי היא בחירה אמנותית מבחינתך?

"תראה, אני לא נהיה צעיר יותר אתה יודע, והגישה שתמיד היתה לי להקלטות היא 'תקתק את זה ותמשיך לשיר הבא, לא נשאר עוד הרבה זמן'. אנחנו חייבים להספיק להיות כמה שיותר יצירתיים כי אולי מחר נמות כולנו. חיי נצח הם המטרה: אתה חייב לעשות אמנות טובה כדי לזכות בהם. במרוץ של להספיק משהו, ככל שהמוות מתקרב האיטיות שבזיקנה מתגברת. לא שאני מרגיש זקן או משהו, אבל אני פשוט לא מעוניין ששום דרישות של איכות גבוהה יותר או עוד חזרות נוספות יבזבזו לי את הזמן! לא. תקליט ותעבור הלאה!"

The Rebel – To the Future or to the Past Greetings