The Future Is Unwritten: סרט אהבה לג'ו סטראמר מהקלאש
- a punk is dead
רשימה (חלקית מאוד) של המשתתפים בסרט, כולם חולי סטראמר (בייחוד סטיב בושמי שתמיד נראה חולה):
- ג'ון קיוזאק
- ג'וני דפ
- מאט דילון
- סטיב בושמי
- ג'ים ג'ארמוש (במאי גאון)
- מרטין סקורסזה
- אנת'וני קידיס ופלי
- ונראה לכם שבונו לא ייכנס… ת'אמת שהוא מדבר לגמרי לעיניין
בפעם הראשונה שהאזנתי ל- London Calling של הקלאש עדיין לא ממש הבנתי מה זה Pאנק. הייתי ילד-גראנג' עם תמונה מעורפלת של חבורת מחורעים עם מוהיקן, שניצב מעליהם כמו פסל של שערות וסבון מוצק. אבל זה לא פאנק. אני עדיין רואה ילדים שמסתובבים בעיר עם ניטים, בירה ומבט של פאק-אוף-אני-מגניב. הסמלים שמייצגים את הזרם הזה שנקרא פאנק הצליחו לבלבל אותי.
מצד שני, יצא לי גם להכיר כמה חבר'ה, פאנקיסטים, שלאו דווקא לובשים את כל הדאווין קומפלט, אנרכיסטים כאלה, רובם צמחוניים או טבעוניים. די אירוני לחשוב שהמילה punk מתורגמת לפרחח או פושטק כאשר לאנשים האלה יש כל כך הרבה משמעת עצמית… הלוואי והיו לי ולו מעט מהערכים והדבקות שיש להם באיזושהי מטרה מוסרית. אמנם הסטייל הקשוח שלהם בהחלט מביע איזשהו כעס, מין קונטרה לצבעוניות העליזה של הסיקסטיז, אך הנפש היפה היא אחת בכל סוג של אמנות ולכן זה לא מוזר לי שגם המוזיקה הכי הרדקוריסטית שאני מכיר נעשית בסופו של דבר ע"י אנשים עדינים.
גם במוזיקה המהפכנית של הסיקסטיז וגם בפאנק הראשוני של הסבנטיז היה ניכר רצון אמיתי להביא לשינוי. ההיפים נלחמו בעצם היציאה למלחמות, במוסכמות החברתיות. הפאנק'ס נלחמו בכל סוג אפשרי של פאשיזם (ובעיקר נגד ניאו-נאציזם) ותמיד מחאו כנגד מפלצת הניכור הקפיטליסטי. לא מעט מוטיבים בולטים של פאנק נשאבו מתוך המפץ הגדול של ההיפים, אך הפאנק תמיד נטה להתבדל ואפילו לסלוד מהוריו הסטלנים שהפכו עם השנים ליאפים עבשים.
שמתי לב שהמכנה המוזיקלי המשותף לרוב להקות הפאנק האהובות עלי הוא עמום למדי: אצל הקלאש מההתחלה שמעתי סקא, (כאמור, התחלתי עם "לונדון קולינג" ולא עם האלבום הראשון) בפיסטולז שמעתי בעיקר רעש וסוניק יות' עדיין נשמעים לי כמו להקת אינדי.
הסרט המעולה – The Future Is Unwritten איפשהו אישר לי כמה הנחות שהיו לי לגבי ז'אנר הפרחחים:
- אף להקה לא יכולה לכעוס את דרכה לפסגה ולהישאר כועסת לעד.
- הפאנק אמנם נולד באנגלייה אך וויתר על אזרחותו בתמורה לכלום.
- אם אתה מכוער אתה יכול לעשות פאנק (said Joe).
לטריילר לחץ כאן
סרט חובה לכל חובב קלאש!
Strummer: “Feeling lucky punk? Oh, good”
שנה טובה. עם המון אלבומים כמו ‘סופי אנד א...
הפאנק כמחאה או כביטוי פוליטי הוא בעצם המצאה בריטית, ונדמה לי שאפשר לרשום את הפטנט על שמו של מלקולם מקלרן.
הזרעים הראשונים של הפאנק נזרעו דווקא באמריקה, ושם בעצם מדובר היה באוסף של ג'אנקיס ומחורעים שאידיאולוגיה היתה מהם והלאה. המוזיקה שלהם היתה יותר אמצעי לביטוי והכרה מאשר לשינוי. בתקופה הקצרה והדי אומללה שמלקולם מקלרן ניהל את ה-New York Dolls הוא ניסה לדחוף להם תכנים פוליטיים ואפילו העמיד אותם פעם על במה כשדגל אדום ענקי של מאו מאחוריהם. העסק לא ממש עבד והחברה הורידו אותו מזה די מהר ואחרי זמן קצר התפרקו.
הצעד הבא של מקלרן היה יבוא אישי של הפאנק לבריטניה. הוא השמיע לפיסטולס את Blank Generation ומזה יצא Pretty Vacant והשאר היסטוריה.
ותודה גדולה על הלינק לסרט
טוב נו, דווקא MC5 כן היו פוליטיים, עם אג'נדת הפנתרים הלבנים (Ashkenazi Panthers?), אבל הם היו קצת יוצאי דופן בסצנה. האידאולוגיה באמריקה התבצרה יותר בג'אנר של הפולק.
אורי תודה. כרגיל אתה חבל"ז.
דרך אגב זה רק אני או שסטראמר מצטייר (בתקופה של הקלאש אחרי ההיפיות) כבנאדם יותר כבד ממני…
ראיתי את הסרט. הוא מעולה. אני תוהה אם נראה עוד נפילים בסדר הגודל של סטראמר במוזיקה האנגלית . אני כמעט מתפתה לומר פה מי לדעתי בכל זאת מצליח כיום לשדר אופי וכריזמה מהסוג הזה אבל אני רוצה לשמור פה את המקום של סטראמר. שמת לב שמרבית הפרונטמנים האנגלים הם גניחטים כיום ? ואני אומרת את זה עם הרבה אהבה אליהם – אלכס טרנר ?