a punk is dead

בפעם הראשונה שהאזנתי ל- London Calling של הקלאש עוד לא ממש הבנתי מה זה פאנק. הייתי ילד-גראנג' לפני בר מצווה עם תמונה מעורפלת בראש של חבורת מחורעים עם מוהיקן, שניצב מעליהם כמו פסל של סבון מוצק. אבל זה לא פאנק. אני עדיין רואה ילדים מסתובבים בעיר עם ניטים, בירה ומבט של פאק-אוף-אני-מגניב. הסמלים שמייצגים את הזרם הזה שנקרא פאנק הצליחו לבלבל אותי.

מאידך, יצא לי גם להכיר כמה חבר'ה פאנקיסטים שלאו דווקא לובשים את כל הדאווין קומפלט, אנרכיסטים כאלה, רובם צמחוניים או טבעוניים. די אירוני לחשוב שהמילה punk מתורגמת לפרחח או פושטק כשלאנשים האלה כל כך הרבה משמעת עצמית… הלוואי והיו לי ולו מעט מהערכים והדבקות שיש להם באיזושהי מטרה מוסרית. אמנם הסטייל הקשוח בהחלט מביע איזשהו כעס, מין קונטרה לצבעוניות העליזה של הסיקסטיז, אך הנפש היפה היא אחת, בכל סוג של אמנות, ולכן זה לא מוזר לי שגם המוזיקה הכי הרדקוריסטית שאני מכיר נעשית בסופו של דבר ע"י אנשים עדינים.

גם במוזיקה המהפכנית של הסיקסטיז וגם בפאנק הראשוני של הסבנטיז ניכר היה רצון אמיתי להביא לשינוי. ההיפים נלחמו בעצם היציאה למלחמות, במוסכמות החברתיות. הפאנק'ס נלחמו בכל סוג שהוא של פאשיזם (ובעיקר נגד ניאו-נאציזם) ותמיד מחאו כנגד מפלצת הניכור הקפיטליסטי. לא מעט מוטיבים בולטים של פאנק נשאבו מתוך המפץ הגדול של ההיפים, אך הפאנק תמיד נטה להתבדל ואף לסלוד מהוריו הסטלנים שהפכו עם השנים ליאפים עבשים.

רשימה (חלקית מאוד) של המשתתפים בסרט, כולם חולי סטראמר (בייחוד סטיב בושמי שתמיד נראה חולה): ג'ון קיוזאק, ג'וני דפ, מאט דילון, סטיב בושמי, ג'ים ג'ארמוש (במאי גאון), מרטין סקורסזה, אנת'וני קידיס ופלי. ונראה לכם שבונו לא ייכנס… ת'אמת שהוא מדבר שם לגמרי לעיניין.

שמתי לב שהמכנה המוזיקלי המשותף לרוב להקות הפאנק האהובות עלי עמום למדי: אצל הקלאש מההתחלה שמעתי סקא, (כאמור, התחלתי עם "לונדון קולינג" ולא עם האלבום הראשון) בפיסטולז שמעתי בעיקר רעש וסוניק יות' עדיין נשמעים לי כמו להקת אינדי רוק.

[podcast]http://www.lightbaz.com/wp-content/uploads/2010/01/The_Guns_Of_Brixton.mp3[/podcast]

לטריילר לחץ כאן

סרט חובה לכל חובב קלאש!

“Feeling lucky, punk? Oh, Good”