עטיפת האלבום
משילים את המסורת מאלוהים עד שהיא נשארת עירומה

את עטיפת הדיסק "ארץ הקודש", אלבום הבכורה החדש של להקת "פיסוק רחב" הנחתי בידה של אימי הדתל"שית והמתנתי רגע. תגובתה לא איחרה להגיע: "אבל אורי, זה.. זה ממש ארוטי".
"כן" אישרתי, "זה כל מה שיש לך להגיד על זה?" התגובה הפעם התמהמה מעט ואז שוגרה אל חלל המטבח הנקי ביותר במזרח התיכון:
"השמות של הנגנים.. שבעה מהם ואין שם אפילו אחד מאותה העדה".
"כן", חזרתי על עצמי והוספתי "כך זה גם נשמע".
לפתע סקרנותה מבליחה – "ומה הקטע שלהם עם רחב הזונה?"

"בגלגול הקודם הם נקראו "שלישיית הג'אז ע"ש שמעון פרס", הם היו מנגנים שירי עם יפניים באיזו עליית גג לא רחוק מכאן, פה בכפר סבא. ולגבי רחב, תהא נשמתה צרורה, בהחלט יש להם קטע איתה".
"נראה כמו ניסיון להתריס", היא התריסה כלפיי.
"נכון, יש כאן איזה חיבור ביטניקי שכזה בין קודש לבוץ, יש כאן גסויות שהן כן מהעולם הזה. גסויות קשות המתכתבות ראש בראש עם שלוש הדתות. פעם מישהו ניסה להגדיר את המוזיקה שלהם כפורנו חסידי, אבל אני לא אוכל את זה".
"אז איך אתה היית מגדיר אותם?"
"לא הייתי. בואי ואשמיע לך – תגידי לבד".
"לא עכשיו חמוד, אני אופה עוגה".

"אוף איתך! מוזיקת עולם, טוב?! הם עושים מוזיקת עולם"

"שו-הדה מוזיקת עולם?" היא מגביהה גבה אחת בשאלה.

"איך אני אסביר לך… המתופף שלהם לדוגמא, אריאל ערמוני שגר בברלין מנגן שם מוזיקה יוונית (סירטאקי) עם להקת Mr Mostash. אבל קיבינימט עם הקטגוריות! אוי סליחה אמא. מה שהתכוונתי לומר זה ש-"עולם" זה השם הכי מפגר שאי פעם הדביקו לז'אנר מוזיקלי כלשהו, הרי כל מוזיקה היא עולם ומהיכן היא מגיעה אם לא משם?!

אבל אמא, אל תראי אותם ככה, תדעי לך שלא אחר מאשר ג'ון זורן החתים אותם. איך ששמע אותם הוא שלח יד אל הכיס ושם את הכסף לטובת הקלטת אלבום הבכורה שלהם בלייבל המוערך שלו “Tzadik”. בטח שמעת על צדיק…"

"בטח מותק, לך למרפסת תביא לי שתיים שמנת מתוקה. ותסתכל על התאריך"

"אמא, ג'ון זורן חוץ מהיותו סקסופוניסט-על הוא גם בעל חזון, הוא אלכימאי של צלילים, הוא מתקשר עם מלאכים. והוא יהודי כשר. הבנאדם הופיע כאן שנה שעברה בהיכל התרבות במסגרת פסטיבל אוונגרד יהודי שנקרא על שמו יחד עם בן טיפוחיו, מייק פאטון, מנהיג להקת פיית' נו מור. מסתבר שיש דיסטורשן גם בכלייזמרים יא אמא. הכל יכול להיות במוזיקת "עולם"."

"יכול להיות אבל ביקשתי מתוקה. זו שמנת חמוצה. אתה לא קורא מה שכתוב על המאחורה של הקופסא?"

"למה ככה? דווקא עברתי על כל רשימת המרכיבים. זה מכיל כלי פולחן אוריינטאליים, דיג'רידו, מרימבה שזה מעין קסילופון דרום אפריקאי ענק, יוקלילי, קלרינט ואפילו תרמין – אותו הכלי המכושף ההוא שנתן לסרטי המד"ב של שנות החמישים את כל הוייב המסתורי שלהם.

"תגיד לי מאיזו קופסא אתה קורא שם בדיוק? מרכיבים של הדיסק החדש הזה שלך?"

"אמא, הם עושים קולות עם פלאש של מצלמה ישנה.. – יש להם אפילו ברווזון גומי (ברור שצהוב)."

"מה כזה של אמבטיה?"

"כן כזה של אמבטיה, קוראים לה נועה רימר וחוץ מלצפצף על הברווזון שלה היא גם עושה קולות. שמע ישראל, אמא, איזה קולות היא מוציאה, רק שאבא שלה לא יישמע. ג'רמי, סיפר לי שהפעם הראשונה שהם נפגשו הייתה באיזו דירת חברים בת”א כשכולם חצי עירומים ולא ממש משוחחים אחד עם השני."

"טוב תירגע שנייה, תוריד הילוך, תביא לי כבר שמנת מתוקה ותגיד לי מי זה ג'רמי?"

"ג'רמי פוגל הוא כותב המילים של להקת פיסוק רחב והוא גם הזמר. נימול בלגי בעל מבטא צרפתי כבד ואינטונציה קינקית אַ-לַה סרג' גינזבורג. בחור די משכיל אני מוכרח לומר, הייתה לי איתו שיחה מרתקת. תפסתי אותו בתל אביב יום אחרי התופעה של דפש מוד, במקרה הוא בדיוק חזר עייף-שפוך מטיול בגבהות ירושלים יחד עם המתופף של ה- Yeah yeah yeahs. זה לא עורר בי שום רחמים כלפיו אז סחבתי אותו איתי לראות הופעה של להקת רוק ישראלית בשם קרוסלה. שנינו יצאנו שם מהכלים. היה נפלא."

"אבל על מה כבר היה לכם לדבר אחר כך?""

לא ממש משוחחים

"על ארץ הקודש, אלא מה? על נושאים שברומו של עולם את יודעת: ישוע ד-נצרת, רביד זיגדון, חילוניות כסוג של דת, שירי אהבה, אלנבי רחוב כוס, הגבהות של ירושלים והמציאות הפורנוגראפית אליה השריצו אותנו."

"נראה לי שאני פחות או יותר מכירה את כל הנושאים עליהם דיברתם חוץ מאחד… מי זה זיגדון?

"רביד זיגדון הוא האיש המוכשר שמאחורי הצלילים. הוא כתב את המוזיקה. באמא שלי, לבן אדם יש חיבור וויירלס עם הקוסמוס. רביד הוא איש דת וטוהר מידות מאוד לא מסורתי, הוא רוח על פני מים עכורים. הכלאה שבין ילד-שלד-עם-זקן לבין באבא-שבא-בימים. נשמע לי שג'רמי מעריץ אותו לא פחות מאשר הוא מעריץ את ישוע.

חילוני ככל שיהיה, ג'רמי הוא גם איש דת. הוא מתנגד לכך שישוע צריך היה לסבול עבור חטאינו. להיפך, אם רק היה יכול, הוא היה מוצץ לו את הדם מכל החורים, מחטא אותו מפצעי המוסדות הדתיים.

באבא-שבא-בימים

"בוא תטעם, תגיד לי איך יצא, נראה לי שהיא לא מספיק תפחה. ואני עדיין לא מבינה מה המכנה המשותף של שני הדפוקים האלה ושלך."

הפעם הייתה זו התגובה שלי שהתמהמה בדרכה אל חלל המטבח הכבר-לא-כל-כך-נקי:

"מין תחושה אלוהית אמא,

התשוקה לישועה".