תכתוב רבע שעה בלי להפסיק

לכתוב רבע שעה, להמציא את עצמי מחדש, לאכול, לשתות, לחיות מחדש. אני לא מסוגל לעשות את זה. קשה לי. אני רק רוצה לישון. לישון ולא לקום. התבקשתי לכתוב רבע שעה. היא אמרה שזה יעזור לי, אבל אני לא יודע. אני לא יודע כבר כלום, למרות שהם אומרים לי שהבעיה שלי היא שאני יודע תמיד יותר מכולם. מה שאני יודע זה שחייבים להציל את עצמי. בטח אם המטפלת הזו הייתה קוראת את המשפט הזה, היא הייתה אומרת ש"חייבים" זה ההיגיון והרגש שלי. שהם חייבים להציל אחד את השני. אני לא מבין. אני לא מבין את זה. היה לי שמח ועשיתי שמח. לאן הלכתי? ואם הלכתי לאנשהו בכלל, סימן שהיה לי עניין ללכת לשם. אני רוצה לחזור אלי. אני זוכר ששנאתי שכל המשפטים שאני כותב מתחילים במילה 'אני'. אז אני אשים את המילה 'אז' לפני… אין לי מה לכתוב. הדברים האלו שהם כל כך קשים. אני אפילו לא מסוגל לראות אותם כתובים מולי. לא מעוניין. אז מה לעשות עכשיו? לאן ללכת? איך להפיק משהו ממשהו? אפילו אסף אמר לי הערב, שיש לו הרגשה שאני הולך לפסיכיאטר במטרה לנצח אותו. אני לא חושב שזה נכון. אני לא אדם תחרותי, אני כבר לא ממש אדם אפילו. פעם חשבתי ששווה לחיות בשביל המוזיקה… אני כבר לא בטוח. אולי שווה לחיות בשביל לחלוק אהבה משותפת למוסיקה עם מישהו אחר. זה אולי. אולי מחר יהיה קשה יותר לכתוב, כי כבר כתבתי את הבנאלי שלי כאן ולכתוב את אותו הבנאלי הזה מחר נשמע לי איום עוד יותר. אני אשבר. אבל מה זה כבר משנה, כשמשהו כבר שבור לפעמים כיף לשבור אותו עוד קצת, הרי הוא ממילא לא תקין – אז למה לא ליהנות. המשפחה שלי אוהבת אותי וגם מעט החברים שלי, אבל הם חסרי אונים כמוני. הם לא יודעים מה לעזאזל יכול לעזור כדי להחזיר את החיוך לפרצוף המחוריין שלי. אני רוצה להישאר בשביל סיבה ולא בשביל הישרדות. הישרדות יש בטלביזיה ולצפות בחרא הזה זו ההישרדות האמיתית. שביל… אולי אמצע שביל שמוביל. אולי אמצא את הכוח ללכת בו, למרות שאין לי מושג לאן יוליך אותי. הגב שלי כפוף, הזקנה שלי באה בימים תוך כדי ריצה אחורנית. איך נפגשנו כל כך מהר? אני פספסתי איפשהו את האמצע. הפכתי מילד לזקן בין רגע. אז הנה, כתבתי רבע שעה, אבל מה יהיה ברבע השעה הבאה? איך אמלא אותה במשהו שימלא אותי?