הפוסי של לוסי עושים בלאגן באולפן, כל השירים בשעה מבוצעים חי פרט לראשון, הסינגל החדש "לא אצלנו בשכונה". השעה השניה היא אקלקטיקה של מוזיקה ישראלית ברובה חדשה. מזרח לא נגד מערב. מערב בעד לנוח. כולל שירי ילדים.
שירי מחאה אנטי-חזירית באווירת רחוב. בשעה הראשונה בעיקר במוזיקה שחורה. המשך התוכנית באווירה שונה הנושאת את אותה הרוח. רוק, ישראלי ו-Pאנק.
ספיישל שירי מחאה שהרכבתי משירים שפרסמתם בתגובות לפוסט הגרלת הכרטיסים להופעה (המבוטלת) של ג'לו ביאפרה.
ביאפרה נחשב לאחד מאבות תרבות ה-Pאנק וההרדקור האמריקאית ואל המעמד הרם הזה הצליח איכשהו להגיע באמצעות הרבה הומור. אמנם הומור שיש שיראו בו מעוות, חולני וחסר טעם, אך זה בדיוק היה העניין וכאן נכנס גם הטעם לבדיחות - הרי הן מאז ומתמיד נשאו על גביהן מסרים ביקורת נוקבת, מסרים אבסורדיים ומשחקי תפקידים, שמטרתם היתה ועודנה לשים מראה מול חסרי חוש הביקורת העצמית והחברתית
שעה ראשונה: ספיישל באזקוקס לקראת ההופעה וחלוקת שני כרטיסים חינם. שעה שניה: אלקטרו, טכנו, אד באנגר, ארט דיפרטמנט ועוד
הוא מקליט חרקים, רחשים וצלילים שמעולם לא החשבנו למוזיקליים ואז משתמש בהם ככלי נגינה. קוראים לו דייב פיליפס והוא לא בדיוק מוזיקאי מהסוג שיצא לכם כבר להכיר. למען האמת, זו לא תהיה הפתעה אם תחשבו שמה שפיליפס יוצר זו בכלל לא מוזיקה. מי שנחשב בקרב חוגי הנויז והאוונגרד האירופי לסוג של גאון מטורף, דווקא כן חושב שמה שהוא יוצר זו מוזיקה ואפילו יש לו שם בשבילה
"אני אוהב את הריקבון של אמריקה, את הרשע ואת הילדים מהמעמד הנמוך שמנסים להתמודד עם להיות שרצים של השטן. לך בטח יש הרגשה דומה אצלכם במדינה, לא? אני בהחלט מרגיש את אשמת האימפריה היכן שאני נמצא..."
הרבה להקות עשו את האדפטציה לסרף שמוכר לנו כיום. המוזיקה הערבית והסרף תמיד הזינו אחד את השני, אבל הסרף המקורי היה חסר מילים, לא מה שהביץ' בויז עשו ממנו. הושפענו בעיקר מלהקות כמו The Apemen ההולנדים ו- Man Or Astroman שלקחו את הסרף המקורי וחיזקו אותו בהשפעות של Pאנק אגרסיבי וסרטי מד"ב וטראש."