שעה ראשונה: וולטר, דיג'יי-על ודוקטור למוזיקה מהעתיד, הגיע להתארח בתוכנית ולהשמיע קטעים לקראת המסיבה מתוך לפטופו הלבנבן. שעה שניה: שעה שניה: חזרה לאור בזויות במתכונתה הרגילה עם היפ הופ, אינדי ואלקטרוניקה חדשים: סינגל ראשון מתוך האלבום הבא של דטה רוק הנורווגים האדירים, קטעים מתוך האלבומים החדשים של דירהוף, יאק, קאט קופי והטוולייט סינגרז. הצצה לאלבום...
יש לי כרטיס זוגי אחד לחלק ועוד שניים בודדים. במילים אחרות, יש סיכויי זכייה בכלל לא רעים. להשתתפות בהגרלה כל שעליכם לעשות זה להשאיר תגובה כלשהי. עדיף שתהיה מטומטמת ולא קשורה כלל לנושא ההגרלה.
לא תצליחו לשכנע את המנהלים ובעלי המקום לחזור בהם מהחלטתם, הם נחושים להמשיך את רעיון הפופ-אפ המקורי ויהי מה. קפצתי לתדר לדבר עם צח בר ואיתי וולטר (טבק) שחברו לצמד דרור שר ושלומי זידן (חרגול), לראות אולי אצליח בכל זאת להניא אותם מהתכנון הרומנטי-פאטאלי הזה.
וזיקה אורבנית כזאת שזורמת לא רק במועדונים חשוכים, אלא דווקא מתאימה לא פחות גם למרחבים הפתוחים של הטבע הפראי, למדבר, לחוף, לטיול הפנימי. הגונג'ה סופי הזה לא אמיתי, הוא נשמע כמו מכשף ונראה כמו אחד שלא הייתי מישיר מבט לעיניו אם היה יושב מולי ברכבת התחתית, אבל האמת היא שכולו יופי רוחני, מרגש גם כשכוחני, עדין גם כששבור, אבל תמיד שבור. יש בקול שלו משהו מנופץ לגמרי.
הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב.
הקהל עדיין עומד במצב של הלם. אני מנצל את המצב והולך במהירות אל הבאונסר, שהוא השומר השחור עצום המימדים שחוסם את הדרך אל חדר האמנים, ופולט לו את המשפט הבא:
בשפתו העשירה, ובמטאפורות הסוריאליסטיות שהשתמש בהן כדי לחלץ את השחורים מפרסונת הבריונים שמאחוריה הם כולאים את עצמם. הוא קורא להם לא לעצור את עצמם כשהם בוכים, מגלה להם שגם על זה אפשר לכתוב שירים, ושזה לא יהפוך אותם לפחות קשוחים. אפילו במעט.
לקראת ההופעה ההיסטורית אני מתכוון להעלות לכאן מספר פוסטים בתקווה להרחיב את מעגל חסידי השירה הכל כך ייחודית שלו. אבל קודם כל מה שהכי חשוב - המוזיקה