כיצד חברו זה לזה עשרת חברי “בותימזוג”, לכדי להקה ששרה שירי קומזיץ? “סקס!”, יורה אחד משני סולני הלהקה, חמי (מלהקת “שבק ס”), ואילו חברו כפיר רימוך, שמשמש אף הוא סולן וגיטריסט בלהקה, בוחר במפתיע להיות הרציני מבין השניים (משימה לא קלה) ולהסביר: “הגרעין של ‘בותימזוג’ התגבש ביבנה, וצמח מתוך המון הרכבים אחרים שלי”.
ביבנה, היכן שהוקמה גם “שב”ק ס’”, היתה לרימוך להקה אחרת, “הפיקלז”. “לרימוך תמיד היו איזה שמונה הרכבים של חבר’ה מיבנה”, אומר חמי, שבעצמו היה חבר ב”הפיקלז”. “כל שבועיים בא לו לנגן סגנון אחר, להרחיב את הסקאלה המוסיקלית שלו”, הוא מוסיף.
היום רימוך מנגן ושר גם בלהקת “לטאות הענק מכוכב הניבירו”, שהיא מעין המקבילה החשמלית והאפלה של “בותימזוג” האקוסטית והשמשית. באחרונה משולבות במוסיקה של הלהקה גיטרות קלאסיות ואקוסטיות, כינור ומנדולינה, כלי הקשה, קונגס, קסילופון, תופים ומלודיקה (מפוחית עם קלידים).
“כל הקונצפט הוא שאנחנו לא תלויים בהגברה”, מסביר חמי, “גם כשאנחנו כבר מגיעים למועדון, אנחנו מעדיפים לנגן בחוץ”. חמי (ששמו האמיתי הוא כפיר ארצי) קיבל לפני כשנתיים שיחת טלפון מערוץ 8 והתבקש להשתתף ולהצטלם לפרויקט הקליפים “אינדי סיטי” עם להקת “הפיקלז”. “אמרתי להם ש’הפיקלז’ בדיוק התפרקה, אבל הם לא קיבלו את התשובה שלי, זה לא עניין אותם”, אומר חמי. “הם גמרו בדעתם לצלם את השיר ‘איפה תלך’ (שהיום מבצעת ‘בותימזוג’) בקליפ שבו אנחנו ננגן תוך כדי צעידה בעיר.
“רימוך”, אומר חמי, “אולי להופעת ההשקה ניכנס לבמה כשאנחנו כבר צועדים תוך כדי נגינה, הא, מה אתה אומר?”.
לקראת צילומי הקליפ, חמי ורימוך (שניהם באמצע שנות ה–30) פירסמו בפייסבוק הזמנה פתוחה לחברים נגנים לבוא ולהצטרף עם כלים אקוסטיים. ההיענות היתה עצומה. “הגיעו איזה 30 איש מיבנה, חבר’ה מהרכבים”, מספר חמי. הקליפ ל”איפה תלך” זכה להצלחה גדולה ברשת ו”התחילו להגיע הצעות להופעות”. אז פנה אל רימוך חברו המפיק המוסיקלי והבסיסט זיו הרפז (שמנגן עם שלום חנוך, רוני פיטרסון ואחרים, והיום חבר ב”בותימזוג”), ואמר לו: “הנה, זה מה שחיפשת כל הזמן. זאת הלהקה האקוסטית שתהיה הבית של כל ההרכבים שלך”.
את השירים של “בותימזוג”, ניגנו חבריה בשנתיים האחרונות בעיקר מחוץ לתל אביב, בפסטיבלים וג’אמים מאולתרים, ברחובות של ערי פריפריה, קיבוצים, נחלים ויערות. רוב שירי הלהקה נכתבו והולחנו תחת כיפת השמים, סביב מדורות. בעבר נקראה הלהקה “קומזיץ רימוך”. חמי מספר על חברו ש”הוא תמיד היה זה שנשאר לנגן ולשיר אחרי שכבר כולם נרדמו בשקי השינה”.
“קומזיץ רימוך והלא מחוברים” הוא גם שמו של השיר האחרון באלבום החדש של “בותימזוג”. חשוב היה לרימוך להוציא את שמו משם הלהקה משום שהפרויקט נעשה גדול ממנו ומסך נגניו, והיום הם מבצעים שירים שכתבו והלחינו חברים נוספים בלהקה ובהם חמי ואורן אסף (שמנגן במנדולינה). “אנחנו יוצאים לאיזה יער, עושים על האש, צוחקים ומג’מגמים שם ללא הפסקה במשך איזה שלושה ימים. המלה קומזיץ היא בעצם חיבור של שתי מלים גרמניות ופירושן – בוא תשב. “לכן אנחנו ‘בותימזוג’. בוא תשב אתנו, נמזוג לך משהו וננגן”.
בין 18 השירים שמרכיבים את האלבום “בותימזוג” יש שירי שיכורים, המון הומור, כינור שמשתולל, שירים שמאניים בהשראת מסעות של רימוך בעולם. המלים מתארות הווי כל כך ישראלי עכשווי, שלא לומר שכונתי. בשיר “שיר במזרחית” לדוגמה, שר רימוך בקול מלא פאתוס “גם אני רוצה לשיר לך שיר במזרחית/ כמו נהג מונית ששתה כוסית/ גם אני רוצה לשיר לך שיר בערבית/ עם המון פזמון וסאונד של אורגנית”. קשה שלא לחייך.
דרך הישראליאנה
את הסגנון של “בותמזוג”, רימוך וחמי מכנים “ישראליאנה”, מעין הכלאה בין “קום והתהלך בארץ" לפרפראזה על ז’אנר האמריקנה, שהוא שם כולל לפולקלור מוסיקלי אמריקאי לא עירוני. אך מהי הכוונה שלהם בלוקליזציה של הביטוי?
חמי אומר ש”זה מיקס מאוד ישראלי של המון סגנונות, רוק, פולק, בלוז, רגאיי, צועני, רוסי, רומני, ים־תיכוני, וכל זה בתוספת ניחוח אלכוהול שעולה מהשירים וגורם לך לרצות להשיק כוסית. הסלט הזה, יחד עם המלים שלנו, הוא מאוד ישראלי. שנים ניגנו יחד כדי להגיע לסאונד הישראלי שמשום מה לא קיים”.
מה זאת אומרת לא קיים?
חמי: “אין סאונד שאתה שומע אותו ואומר ‘אה, זה ישראלי’. שלמה ארצי זה לא ישראלי. נכנס מאוזן אחת ויוצא מהאוזן השנייה. מה שניסינו זה להפיל מחסומים”. הם מוסיפים שלא ניסו להתחנף או להיות נעימים לאוזן במוסיקה שלהם. עם זאת דווקא חשוב לציין שכל השירים של “בותימזוג” קליטים, ואף מתאימים לרדיו.
“יכולנו לעשות את השירים האלה בהמון סגנונות, אבל אחרי הרבה הארדקור וקראחנות עם הרכבים אחרים, אנחנו מרגישים שבאמת מצאנו דלת אחורית שדרכה אנחנו יכולים לחדור עם הטקסטים שלנו ולגרום גם לסבתא וגם לילד קטן להתחבר”.
אהבתו של רימוך, בת זוגו המכונה “ג’קי המאממת”, חברה גם בלהקה. בשיר הטיולים ההזייתי “צווחת העיט בנקיק” (רפרנס ללהקת “Hawkwind”), רימוך שר: “שעה וחצי אני אוכל פה תנינים/ אה, וצפרדעים. שפיריות ענק/ וראשנים ראשנים ראשנים/ איזה טיול נעים אני וג’קי ערומים”. רימוך מסכים שזה שיר אהבה בטיול, או מדויק יותר – בטריפ. גם חמי כותב לא מעט על בחורות. בשיר “פולניה”, למשל, שהוא הלחין על בסיס “The Witch” מ–1964 של להקת הגראז’ האמריקאית “The Sonics”, הוא משתשעשע על חשבונה של מישהי שמגיעה לבר: “היא אוהבת ניל יאנג/ ולובשת פרחים/ בבית יש לה אוסף של מגבונים לחים/ אבל מבפנים – היא פולניה!”
גם בשיר “מפעל הצינורות”, יש בחורה בבר. אחרי שחמי שר “נשים קרות שבאות לשתות אנ’לא יכול לסבול את זה”, הוא ממשיך לפזמון בלוז בוב־דילני עם “אבא פוטר ממפעל הצינורות/ אמא אצל הווילות שוטפת רצפות/ ואני, אתם יודעים, אני לא צריך טובות”. למרות שהשיר מבטא מצב קיומי מדכא, הוא מוגש בקצב שגורם לקום ולרקוד. “גדולים לפני אמרו ‘אין יאוש בעולם’, יאוש זאת בחירה, לעומת כאב שהוא דבר בלתי נמנע”, אומר רימוך. הוא גם מזכיר את “הגרייטפול דד”, כמעריץ שלה, הוא דוגל בפילוסופיה שלהם ושל מנהיגם ג’רי גרסייה שהתמקדה תמיד בדרך. “אנחנו חיים את הדרך, סופגים השפעות ומשתנים. כמו השפה העברית”.
מה פירוש שם השיר “בונגוס חם”?
רימוך: “כשאני וחמי היינו בני 17 ביבנה, היינו מג’מג’מים, הוא על חשמלית מתפרקת עם שלושה מיתרים ואני על בונגוס, וכל הזמן הוא היה אומר לי לחמם את העור של הבונגוס, כדי שייצא סאונד טוב. אני הייתי שואל ‘נו, הבונגוס כבר חם?’”.
אז זאת לא רמיזה לבאנגים, כמו שיש באופן ברור יותר בשיר “בקבוק מי עדן”?
“אה, זה גם”, רימוך מחייך.
בסוף “בונגוס חם” יש קטע מצחיק מאוד ובו רימוך לוחש “תיזהר עם הבונגוס הזה יוג’ין, הוא חם”, כקריצה לשיר “Careful With That Axe, Eugene” של “פינק פלויד” (מתוך האלבום “Ummagumma”).
יש משהו מאוד היפי בסגנון spread the love בשירים של “בותימזוג”.
“נכון, כי העולם נהפך יותר ויותר מנוכר”, אומר חמי ומוסיף ש”אנשים מאמינים באלימות, בתרבות של מלחמות. אצלנו צועדים לקראת ממשלת ימין קיצונית. לכן, מתוך בחירה מאוד מודעת, הרי אנחנו בכלל אנשים של דיסטורשן, צעקות וצרחות ופתאום אנחנו שרים, ועוד עם כינור ומנדולינה. החלטנו להתפשט. גם כשאנחנו מוחים, זה בא באנרגיות של אהבה. אני מרגיש שזה מאוד לא שייך לתקופה הזאת, שבה אין מחאה גדולה יותר מאשר להפיץ אהבה”.
הכתבה התפרסמה לראשונה בעיתון "הארץ"