פורסם בקטגוריות סרטים בתאריך 2 במרץ, 2010 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות
סרט תעודה מעולה של ה-BBC על גיל סקוט הרון. אחרי כמה האזנות לאלבום החדש שלו, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מצמררת, חזרה אלי הסקרנות לחקור שוב את האישיות הדגולה הזאת. הסרט בהחלט מסביר וממחיש את הסיבות לכך שרוכשים לאיש הזה כל כך הרבה כבוד. בין המרספקטים: צ'אק די ומוס דף שמסבירים למה דבק בגיל הכינוי – "הסנדק של הראפ". אם יש משהו אחד שגיל סקוט-הרון הוא המאסטר בו, כנראה זה היכולת שלו לדחוס לתוך משפט אחד כל כך הרבה סמלים ורעיונות מ"עולמות" שונים לכדי מסר חדש, חריף ונקי מחארטות.
הסרט נקרא The Revolution Will Not Be Televised (איך לא?). 2006. 60 דקות
פורסם בקטגוריות לך תדע בתאריך 20 בפברואר, 2010 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות
לפני כחודש, גיל סקוט-הרון שבר שתיקה עם אלבום חדש שנקרא, בסרקסטיות שכל כך מאפיינת אותו - I'm New Here. יותר מ-14 שנים חלפו מאז הוציא את אלבום הסטודיו האחרון שלו. האלבום החדש הוא ללא ספק הטוב ביותר מבין כל מה ששיחרר בשלושים שנה האחרונות. מדובר באלבום קצרצר, כולה 27 דקות אך עם זאת הוא גם אינטנסיבי, אין רגע מת אחד לכל אורכו. עם השנים קולו של הרון הפך לכל כך קשה ומחוספס שאפשר ללטש איתו יהלומים וזה בדיוק מה שהוא עושה כאן לשירים. אלבום מבריק.
ג'יל סקוט-הרון הוא אחד הדוברים החריפים ביותר שפלטה תרבות הרחוב האמריקאית של המאה העשרים. הוא עלה לגדולתו בתחילת שנות השבעים עם השיר The Revolution Will Not Be Televised שיצא באלבום Pieces Of A Man. באותו טראק אלמותי, היטיב הרון לתאר את המציאות התקשורתית-פוליטית-קפיטליסטית של אותם ימים באמצעות דיבור כמעט ראפ (שעדיין לא נולד נכון לאז), ושימוש מבריק בסמלים שלקוחים מתוך תרבות הצריכה והפרסומות האמריקאיות של התקופה.
The Revolution Will Not Be Televised (1971)
באלבום החדש לא תשמעו מחאה ובטח שלא הטחות אשמה. להיפך, החדש של הרון הוא אינטימי להחריד. בניגוד לרוב עבודותיו עד כה, באלבום החדש מדבר המשורר על עצמו. בשיר הפתיחה, מדבר הרון על תקופת ילדותו בבית סבתו אי שם הרחק דרומה מהעיר הגדולה, הוא מספר שם על דמותה ואהבתו הגדולה אליה, על פטירתה בעודו בן 13 ועל חרדת הנטישה. הקטע הזה מגיע בדקלום ספוקן וורד, על רקע של ביטים אפלוליים וסמפל שלקוח משיר של קניה ווסט. הוצאת הקלידים מהקשרם המקורי היא לכשעצמה מעשה אמנות של מפיק האלבום, מנהל חברת התקליטים, XL- ריצ'ארד ראסל.
On Coming From A Broken Home Pt. 1 (2010)
הקטע השני בדיסק, Me & The Devil הוא חידוש, ראינטרפרטציה לשיר עתיק יומין ששייך לאגדת בלוז מיסטית בשם רוברט ג'ונסון (נווד כושי [!] עם גיטרה, שע"פ הסיפור מכר את נשמתו לשטן בתמורה ליכולות נגינה פנומנליות. האיש שבלעדיו לד זפלין לא היו לד זפלין).
באופן מאוד לא צפוי, שיר הנושא – I'm New Here, הוא ביצוע מחודש לשיר של ביל קלאהן המוכר יותר בכינויו – Smog מתוך האלבום המעולה שלו A River Ain't Too Much To Love מ-2005.
I'm New Here by Smog (original version 2005)
אי אפשר שלא לשים לב להקפדה האדוקה של ריצ'ארד ראסל על האותנטיות שבהפקת האלבום החדש של הרון. למרות השימוש בקטעים קיימים, עתיקים לצד חדשים, "הרוטס" של ג'יל סקוט-הרון נשמר והאמת אותה הוא מעביר באופן כה מצמרר נותרת ללא רבב.
עצלן זו חיה להזדהות איתה, להפיל עליה את כל מה שלא בסדר בתפקוד היומיומי שלך בטענה שככה זה גם בטבע. מי לא אוהב עצלנים? הם חמודים, טיפשים מצחיקים ולא מזיקים. בדיוק ההיפך מסיד, העצלן ההיפראקטיבי ההוא מהסרט עידן הקרח. בתקופה שיצא הסרט הראשון, יצא לי גם במקרה לצפות בתוכנית תעודה קורעת על עצלנים (bbc earth אלא מה). איזה כיף היה למצוא קליפים מתוכה ביו טיוב.
קטע מתוך הסרט האדיר של הבי בי סי על העצלנים
אני אוהב חיות, אפילו עוד יותר מאז שאימצתי חתולה, דיויד שמה, כפרה עליה. כשעוד הייתה גורה, הייתי יוצא מהבית ומשאיר אותה עם כל הדיסקוגרפיה של הביטלס מתנגנת בחדר. בריפיט. חינוך זה חינוך. אך אם היא הייתה עצלן(ית) לא הייתי טורח בכלל להכיר לה את הביטלס. נראה לי שהייתי הולך יותר על שירים רגועים, חלומיים ועצלניים שכאלה. בחרתי שלושה קטעים להשמיע לעצלן אם אי פעם אחליט לאמץ אחד:
Brian Eno – Another Green World(1975)
לפני ארבע שנים יצאתי לטיול ביער על הר בצפון הודו, כשהאלבום Another Green World מתנגן לי באוזניות. המוזיקה התערבבה במראות האורגניים בצורות משתנות ומושלמות. שם זה קרה שהתאהבתי באלבום הזה. לעולם לא אשכח את אותו טיול, ולא, לא הייתי (יותר מדי) מסטול. איכשהו יצא שהתוודעתי ליוצר הבריטי המחונן בריאן אינו, דווקא אחרי שעזבתי את אנגליה והמשכתי לטיול בתת היבשת האסייתית. המוזיקה כל כך התאימה לנינוחות המזרחית שחוויתי שם. יופי שקשה לתאר במילים. פשוט תשמעו.
Cocteau Twins – Lazy Calm (1986)
אלבום אפלולי, אמביאנטי וקסום. למרות התדמית הגותית שדבקה בלהקת הקוקטאו טווינז הסקוטית, לי היא נשמעת דווקא כמו להקה שמתאימה לניו אייג' היפי לשמוע. אני אוהב את הניגוד. Lazy Calm הוא הקטע היפיפה וחסר המילים שפותח את Victorialand, אלבום הסטודיו הרביעי שלהם. השירים של הטווינז לרוב כתובים ומושרים בג'יבריש. העצלן הוא חצי חירש ולכן שירה מורכבת הינה משהו שיש להימנע ממנו במידה ואתה רוצה לחדור את האדישות ולעניין את החיה המטונפת הזאת.
Super Furry Animals – Chewing Chewing Gum (1999)
ואם כבר מדברים על נאו-היפים, הסופר פרי אנימלס היא אחת הלהקות האהובות עלי. לדעתי, גרילה הוא האלבום הכי מצחיק שהוציאו החיות הסופר שעירות. אם היה לי עצלן מחמד הייתי משמיע לו את השיר Chewing Chewing Gum הנחמד והמטופש עם המשפט הנצחי: Dont go chewing in bed / You might wake up with it stuck in your head. מת על וולשים, אינסטנט פייבוריט.
ונראה לכם שבונו לא ייכנס… ת'אמת שהוא מדבר לגמרי לעיניין
בפעם הראשונה שהאזנתי ל- London Calling של הקלאש עדיין לא ממש הבנתי מה זה Pאנק. הייתי ילד-גראנג' עם תמונה מעורפלת של חבורת מחורעים עם מוהיקן, שניצב מעליהם כמו פסל של שערות וסבון מוצק. אבל זה לא פאנק. אני עדיין רואה ילדים שמסתובבים בעיר עם ניטים, בירה ומבט של פאק-אוף-אני-מגניב. הסמלים שמייצגים את הזרם הזה שנקרא פאנק הצליחו לבלבל אותי.
מצד שני, יצא לי גם להכיר כמה חבר'ה, פאנקיסטים, שלאו דווקא לובשים את כל הדאווין קומפלט, אנרכיסטים כאלה, רובם צמחוניים או טבעוניים. די אירוני לחשוב שהמילה punk מתורגמת לפרחח או פושטק כאשר לאנשים האלה יש כל כך הרבה משמעת עצמית… הלוואי והיו לי ולו מעט מהערכים והדבקות שיש להם באיזושהי מטרה מוסרית. אמנם הסטייל הקשוח שלהם בהחלט מביע איזשהו כעס, מין קונטרה לצבעוניות העליזה של הסיקסטיז, אך הנפש היפה היא אחת בכל סוג של אמנות ולכן זה לא מוזר לי שגם המוזיקה הכי הרדקוריסטית שאני מכיר נעשית בסופו של דבר ע"י אנשים עדינים.
גם במוזיקה המהפכנית של הסיקסטיז וגם בפאנק הראשוני של הסבנטיז היה ניכר רצון אמיתי להביא לשינוי. ההיפים נלחמו בעצם היציאה למלחמות, במוסכמות החברתיות. הפאנק'ס נלחמו בכל סוג אפשרי של פאשיזם (ובעיקר נגד ניאו-נאציזם) ותמיד מחאו כנגד מפלצת הניכור הקפיטליסטי. לא מעט מוטיבים בולטים של פאנק נשאבו מתוך המפץ הגדול של ההיפים, אך הפאנק תמיד נטה להתבדל ואפילו לסלוד מהוריו הסטלנים שהפכו עם השנים ליאפים עבשים.
שמתי לב שהמכנה המוזיקלי המשותף לרוב להקות הפאנק האהובות עלי הוא עמום למדי: אצל הקלאש מההתחלה שמעתי סקא, (כאמור, התחלתי עם "לונדון קולינג" ולא עם האלבום הראשון) בפיסטולז שמעתי בעיקר רעש וסוניק יות' עדיין נשמעים לי כמו להקת אינדי.
It Might Get Loud (from left to right): Jack White, Jimi Page & The Edge
תודה לעידו שחם מ-המאזין שהסב את תשומת ליבי לסרט התעודה המגניב הזה.
It Might Get Loud מפגיש בין ג'ימי פייג', ג'ק ווייט ו- The Edge ששופכים אור, כל אחד מהזווית האישית שלו, על הדבר המופלא הזה שנקרא גיטרה חשמלית. אמנם אני לא גיטריסט (חלום שיום אחד עוד ייתגשם) ובטח שלא מבין גדול בגיטרות, אבל אני יודע טוב מאוד לזהות את הסאונד החשמלי שעושה לי את זה.
מכירים את הקטע הזה שעולה בשיחות מוזיקה עם חברים, שמתחילים בשלב מסויים של השיחה שוב את הוויכוח הכל כך מטופש (וכיפי) על "מי הגיטריסט הכי טוב בעולם?" אני תמיד טוען שג'ימי פייג' הוא הפייבוריט שלי, עם הסתייגות לגבי השטות של ה"הכי טוב בעולם". זה הכל תלוי בסטייל, בסאונד הייחודי. יותר מדי גיטריסטים עם טכניקה שלא מהעולם הזה פשוט לא מרגשים אותי. מה לעשות, גדלתי על לד זפלין ולעד אהיה Zoso!
לגבי ג'ק ווייט, תמיד הנגינה שלו הזכירה לי את לד זפלין, אך אני מוכרח להודות שעם הזמן הוא לקח אותה לכיוון חדש וזה בדיוק ההבדל בין להיות מושפע ללהיות חיקוי זול. סטייל בטח שלא חסר לו, לא בסאונד ולא בלוק. את דה אדג' אני לא מכיר כאיזה גיטריסט דגול וגם על U2 אני לא מת (בלשון המעטה). לטעמי יכלו לבחור הרבה גיטריסטים אחרים לפניו. זה הזמן שלכם להציע את הגיטריסט שאתם הייתם מעדיפים לראות בסרט הזה במקום דה אדג', לא שזה יעזור (הסרט כבר עשוי…) אבל זה עלול להיות מעניין
אורך מלא (90 דקות, כתוביות בשפה שזרה לי)
ואם כבר בסטייל עסקינן, ג'ימי פייג' חייב להסתפר, מה זה הפוני הזה במאחורה?! אפילו באייטיז זה לא היה לעיניין.
פורסם בקטגוריות הופעות, סרטים בתאריך 24 בדצמבר, 2009 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות
הבוקר יצאה ההודעה הרשמית על כך שהפיקסיז יגיעו להופעה בארץ ב-9 ליוני 2010! תודה לך שוקי וייס, אתה רואה, אם מנסים בסוף מצליחים… עכשיו כל מה שנשאר לך לעשות זה להוריד את מחיר הכרטיסים שכרגע עומד על 325 ש"ח עבור איזה כרטיס "לימיטד אדישן" מיוחד. מקווה שהכרטיס הרגיל יעלה הרבה פחות, ממש לא מעניין אותי כרטיס יפה יותר. מכירת הכרטיסים תיפתח מחר, 25/12, הכרטיס המגניב… למכירה עד ה-28). בקיצור, לכבוד הארוע המשמח, בלשון המעטה, אני שמח להראות לכם סרט תעודה באורך מלא (85 דקות! מחולק לתשעה פרקים) על הפיקסיז אשר התאחדו לטובה בשנת 2004 ומאז חורשים במות כאילו היו בני 22 וחצי. יוני 2010… זה עוד כל כך הרבה זמן.
נכנסתי ממש חזק לקטע של סרטי תעודה מעולם המוזיקה. אחרי שני הסרטים הקודמים שפירסמתי כאן לצפייה, האחד על זרם הקראוטרוק והשני על ה-לאונרד כהן, נהיה לי ממש חשק לעוד. לפיכך, הנה שני סרטים מצויינים נוספים:
מאותה סדרת סרטי תעודה מעולים של ה- BBC4 אליה שייך הסרט על הקראוט-רוק, לקוח גם הסרט המצויין הבא – Synth Britannia. הסרט מתעד את דעיכתה של הגיטרה אל מול ההשפעות הישירות של הרוק האלקטרוני הגרמני על המוזיקה הפופולרית של בריטניה. בתכל'ס זו בעצם הנקמה התרבותית של הגרמנים בבריטים. בשנות השבעים, הגרמנים המציאו מין חיידק אלקטרוני כזה והדביקו בו את האנגלים, החיידק דגר בבריטים, עבר כמה מוטציות אפלות עם הזמן עד שהתפרץ כמחלה איומה הנקראת "אייטיז". אבל אנחנו מתים על מוזיקה של מחלות לא ככה?
From early electronic pioneers like Wendy/Walter Carlos, Kraftwerk and Giorgio Moroder to mainstream mega-stars Depeche Mode, the new BBC Four documentary, Synth Britannia, surveys the origins and escalation of British electronic music and what is now considered “modern dance pop”.
The Film of Warp20 – סרט התעודה הנוסף הוא על Warp, חברת התקליטים הבריטית ואחד הלייבלים האהובים עלי שחוגג יום הולדת עשרים. המון אמנים שיצאו תחת השם וורפ, נטחנו אצלי במערכת לאורך השנים. חרשתי על הפיוז'ן של רד סנאפר, על הפסיכוזות של אפקס טווין, על ההיפ הופ הטכנואידי של Anti-Pop Consortium וגם על הפאנק המסונתז של ג'ימי טנור והסול הרטרו-אלקטרוני של ג'יימי לידל… אני יוכל להמשיך עוד ועוד על הלייבל הנפלא הזה אבל בדיוק מתחיל סרט:
ראיתי את סרט התעודה העתיק הזה (1965) באתר מוזיקה אמריקאי מפורסם מאוד, אולי אפילו מפורסם מדי… מייד אחרי שצפיתי בו חשבתי לעצמי שבמוקדם או במאוחר, כל פריק ליאונרד כהן חייב לראות אותו, אך אז גם הבחנתי באותיות הקטנות והמרגיזות שמציינות במפורש כי הצפייה בסרט תהיה אפשרית רק עד סוף השבוע. לא כיף. לפיכך גבירותיי ורבותיי, אור בזויות גאה להציג – לאונרד כהן, הסרט המלא ללא האותיות הקטנות:
מלחמת העולם השנייה הותירה את צעירי גרמניה עם אשמה איומה, שתיקה גדולה והגרוע מכל – כוכבני שלאגר-פופ מטופשים ששרו מילים טיפשיות ולבשו בגדים מטופשים. לא פלא שההיפים הגרמניים, מוכי ההיסטוריה אשר נשארו ללא מילים בפיהם מצאו את עצמם נשאבים אל תוך האבסטרקט.
זוהי תוכנית תעודה מבריקה על הרוק הגרמני, מלאה באנשים מוזרים שמדברים דברי חכמה באופן קצת מפחיד. זוהי תכנית ההסטוריה של פסקול הולדתה מחדש של גרמניה. ה-BBC פשוט יודעים לעשות תעודה.
סרט תעודה מעולה של ה-BBC על גיל סקוט הרון. אחרי כמה האזנות לאלבום החדש שלו, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מצמררת, חזרה אלי הסקרנות לחקור שוב את האישיות הדגולה הזאת. הסרט בהחלט מסביר וממחיש את הסיבות לכך שרוכשים לאיש הזה כל כך הרבה כבוד. בין המרספקטים: צ'אק די ומוס דף שמסבירים למה דבק בגיל הכינוי – "הסנדק של הראפ". אם יש משהו אחד שגיל סקוט-הרון הוא המאסטר בו, כנראה זה היכולת שלו לדחוס לתוך משפט אחד כל כך הרבה סמלים ורעיונות מ"עולמות" שונים לכדי מסר חדש, חריף ונקי מחארטות.
עצלן זו חיה להזדהות איתה, להפיל עליה את כל מה שלא בסדר בתפקוד היומיומי שלך בטענה שככה זה גם בטבע. מי לא אוהב עצלנים? הם חמודים, טיפשים מצחיקים ולא מזיקים. בדיוק ההיפך מסיד, העצלן ההיפראקטיבי ההוא מהסרט עידן הקרח. בתקופה שיצא הסרט הראשון, יצא לי גם במקרה לצפות בתוכנית תעודה קורעת על עצלנים (
מאותה סדרת סרטי תעודה מעולים של ה- BBC4 אליה שייך הסרט על ה
