פוסטים שתוייגו תחת ’תעודה‘

Seven Ages Of Rock – שלושת הפרקים הראשונים

פורסם בקטגוריות סרטים בתאריך 21 באוגוסט, 2010 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות

שלושת הפרקים הראשונים של The Seven Ages Of Rock – סדרת התעודה המעולה של ה-BBC מ-2007, העוקבת אחר האבולוציה של הרוק החל מפריצתו עם הבלוז רוק של שנות השישים. מצאתי את שלושת הפרקים הראשונים באיכות מעולה ביוטיוב והפכתי אותם לפלייליסטים שמרכיבים את התוכניות במלואן לצפיה ישירה. יאללה, תשכילו.

Blues Rock

הפרק הראשון נקרא The Birth Of Rock ומספר כמובן על הולדתו וצמיחתו של הרוק מתוך הבלוז האמריקאי שבאותה תקופה פלש לאנגליה והפך למוטציה של עצמו אצל הקהל הבריטי, אשר היה פתוח יותר לחידושים והפתעות מאשר הקהל האמריקאי, שהעדיף את הבלוז שלו מסורתי.

"The rock revolution of the 1960's seen through the life and music of Jimi Hendrix. The first doomed icon of rock, Hendrix was the synthesis of everything that had gone before him and all that was to come. The Birth Of Rock also explores the influence of rhythm & blues on a generation of British musicians such as The Rolling Stones, Cream and The Who, and how the song-writing of Bob Dylan and studio developments of The Beatles transformed the possibilities and ambitions of rock."

.

Art Rock

הפרק השני בסדרה נקרא White Light, White Heat והוא מתעסק במה שמכונה די בפלצנות – Art Rock. אפשר לחשוב שהרוק שהגיע לפניו ואחריו לא היה art… האמת היא שהשם הזה ניתן מכיוון שהז'אנר או יותר נכון התקופה המוזיקלית הזו התכתבה עם אמנויות נוספות, שלאו דווקא היו מוזיקליות כמו הפופ ארט, ואמנויות המיצג. חלק מהמוזיקאים שמייצגים את הארט רוק בעצמם צמחו מתוך בתי ספר לאמנויות והביאו את המורכבויות השונות של ההבעה האמנותית אל תוך המוזיקה וההופעות שלהם. הפרק הזה הוא אמנם הכי פחות ממוקד מכל שאר הפרקים שבסדרה אך לטעמי הטוב ביותר שבה. יש כאן את הוולווט אנדרגראונד, אנדי וורהול, סיד בארט והרבה דיויד בואי.

"The story of how artistic and conceptual expression permeated rock. From the pop-art multi-media experiments of Andy Warhol and the Velvet Underground to the sinister gentility of Peter Gabriel's Genesis, White Light, White Heat traces how rock became a vehicle for artistic ideas and theatrical performance. We follow Pink Floyd from their beginnings with the fated art school genius of Syd Barrett through to the global success of 'Dark Side of the Moon' to the ultimate rock theatre show, 'The Wall'. Along the way, the film explores the retro-futurism of Roxy Music and the protean world of David Bowie."

.

Punk

החלק השלישי מספר על ה-Pאנק ו-"דור הריקנות" וכך הוא גם נקרא – Blank Generation על שם שיר של Richard Hell & The Voidoids שהיטיב לתאר את הלך רוחם של צעירי התקופה. הרבה סקס פיסטולז, ראמונז וקלאש.

"A tale of two cities, London and New York and the birth of punk. Each city created a bastard child that marked the biggest and fundamental shift in popular music since Elvis walked into Sun Studios. Blank Generation unpicks the relationship between the bankrupt New York and the class and race-riven London of the mid-1970's and explores the music of The Sex Pistols, The Clash, Ramones, Television, Patti Smith, The Damned and Buzzcocks."

.

צפייה ישירה: Classic Albums series >> Frank Zappa's Apostrophe (‘) & Over-Nite Sensation

פורסם בקטגוריות סרטים בתאריך 3 ביולי, 2010 מאת אורי זר אביב – תגובה אחת

בשבוע הבא (14.7), יגיע לארץ דוויזל זאפה כדי להמשיך את מסעו חובק העולם להפצת מורשתו של אביו הגאון, מסע אליו יצא לפני חמש שנים. אני מוכרח להודות שאני ממש לא אוהב הופעות קאברים או הצדעות לאמנים, אבל ב-Zappa Plays Zappa הרעיון הוא קצת אחר. ע"פ דוויזל (איזה שם ביזארי יא ראבאק..), המטרה היא להכיר ולהנחיל את המוזיקה של פרנק, אשר לחלוטין הקדימה את זמנה (עוד ביטוי שבאמת שמור למקרים נדירים כמו זה). ויש סיבה טובה לרצון הזה שלו שכן, זאפה שיחרר בחייו טונות על טונות של אלבומים, שהעולם עדיין לא ממש הספיק לעכל, גם לא שנים אחרי מותו. זה נכון שזאפה כן ידוע כאגדה, אבל בכל זאת הוא לא ממש הפך למיינסטרים (גם לא בדיעבד), וזאת בניגוד ללהקות קלאסיות רבות, כמו הדורז או פינק פלויד לדוגמא, שכיום הן נחלת הכלל. סיבה נוספת לכך, שרוב המוזיקה שיצר עדיין לא הגיעה לקהל הרחב, היא שיצירותיו פשוט מורכבות מדי . הן לא מתאימות לכל אוזן. זה לא ביטלס, אצל זאפה אין רומנטיקה טהורה. מה שכן יש זו , גאונות מוזיקלית והפקה עתידנית שלא נראתה כדוגמתה, וכמובן המון הומור.

אני עובד על זה, שומע לאט לאט, אלבום אחרי אלבום שלו (ונהנה מכל רגע), אך בשלב זה של חיי אני עדיין רחוק שנות אור מלהגדיר את עצמי כזאפאיסט (ע"ע זאפאיזם). לכן אני מניח שלא אגיע להופעה המסקרנת הזו ואפסיד אותה לטובת הופעה של גאון אחר שאני דווקא כן חורש לו ת'צורה כבר לא מעט שנים – דיג'יי שאדו. לצערי, שתי ההופעות נופלות בדיוק על אותו תאריך. עם זאת, אני חייב לתת קצת בכבוד לאיש הזה, למורשת שלו, ולבן עם השם המוזר, לכן החלטתי לפרסם כאן תוכנית תעודה מעולה על שניים מהאלבומים היותר מוכרים של האיש והשפם. האמת היא שהתוכנית עוסקת פחות באלבומים, ויותר בגישה המרתקת של זאפה למוזיקה עצמה. לא לזאפאיסטים בלבד.

60 ד', 2007 אנגלית (כתוביות בספרדית…)
Build your own custom video playlist at embedr.com

.

סרטים

פורסם בקטגוריות בתאריך 1 ביוני, 2010 מאת אורי זר אביב – סגור לתגובות

צפייה ישירה: שמיים שרוטים של גלויה – נושאי המגבעת

פורסם בקטגוריות סרטים בתאריך 10 באפריל, 2010 מאת אורי זר אביב – אין תגובות

הסרט על הלהקה המיתולוגית, שזכור לי רק בפורמט של קלטות וידאו משוכפלות אחת על יד השנייה, על מדף בחנות התקליטים "חור בשחור", הועלה ליו-טיוב במלואו (תודה עונג שבת). אין יותר מתאים ממנו להיכנס לאוסף הסרטים של אור בזויות ולפיכך איגדתי את חמשת קטעי הסרט לפלייליסט נוח ורציף לצפייה מלאה. תהנו:

  • קלטת האודיו המקורית של נושאי המגבעת מ- 1988 להורדה למחשב (סטריאו ומונו)

לצפייה ישירה – Gil Scott-Heron // BBC Originals series

פורסם בקטגוריות סרטים בתאריך 2 במרץ, 2010 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות

סרט תעודה מעולה של ה-BBC על גיל סקוט הרון. אחרי כמה האזנות לאלבום החדש שלו, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מצמררת, חזרה אלי הסקרנות לחקור שוב את האישיות הדגולה הזאת. הסרט בהחלט מסביר וממחיש את הסיבות לכך שרוכשים לאיש הזה כל כך הרבה כבוד. בין המרספקטים: צ'אק די ומוס דף שמסבירים למה דבק בגיל הכינוי – "הסנדק של הראפ". אם יש משהו אחד שגיל סקוט-הרון הוא המאסטר בו, כנראה זה היכולת שלו לדחוס לתוך משפט אחד כל כך הרבה סמלים ורעיונות מ"עולמות" שונים לכדי מסר חדש, חריף ונקי מחארטות.

הסרט נקרא The Revolution Will Not Be Televised (איך לא?). 2006. 60 דקות

העצלן

פורסם בקטגוריות לך תדע בתאריך 14 בפברואר, 2010 מאת אורי זר אביב – 8 תגובות

עצלן זו חיה להזדהות איתה, להפיל עליה את כל מה שלא בסדר בתפקוד היומיומי שלך בטענה שככה זה גם בטבע. מי לא אוהב עצלנים? הם חמודים, טיפשים מצחיקים ולא מזיקים. בדיוק ההיפך מסיד, העצלן ההיפראקטיבי ההוא מהסרט עידן הקרח. בתקופה שיצא הסרט הראשון, יצא לי גם במקרה לצפות בתוכנית תעודה קורעת על עצלנים (bbc earth אלא מה). איזה כיף היה למצוא קליפים מתוכה ביו טיוב.

קטע מתוך הסרט האדיר של הבי בי סי על העצלנים

אני אוהב חיות, אפילו עוד יותר מאז שאימצתי חתולה, דיויד שמה, כפרה עליה. כשעוד הייתה גורה, הייתי יוצא מהבית ומשאיר אותה עם כל הדיסקוגרפיה של הביטלס מתנגנת בחדר. בריפיט. חינוך זה חינוך. אך אם היא הייתה עצלן(ית) לא הייתי טורח בכלל להכיר לה את הביטלס. נראה לי שהייתי הולך יותר על שירים רגועים, חלומיים ועצלניים שכאלה. בחרתי שלושה קטעים להשמיע לעצלן אם אי פעם אחליט לאמץ אחד:

Brian Eno – Another Green World (1975)

 

לפני ארבע שנים יצאתי לטיול ביער על הר בצפון הודו, כשהאלבום Another Green World מתנגן לי באוזניות. המוזיקה התערבבה במראות האורגניים בצורות משתנות ומושלמות. שם זה קרה שהתאהבתי באלבום הזה. לעולם לא אשכח את אותו טיול, ולא, לא הייתי (יותר מדי) מסטול. איכשהו יצא שהתוודעתי ליוצר הבריטי המחונן בריאן אינו, דווקא אחרי שעזבתי את אנגליה והמשכתי לטיול בתת היבשת האסייתית. המוזיקה כל כך התאימה לנינוחות המזרחית שחוויתי שם. יופי שקשה לתאר במילים. פשוט תשמעו.

Cocteau Twins – Lazy Calm (1986)

 

אלבום אפלולי, אמביאנטי וקסום. למרות התדמית הגותית שדבקה בלהקת הקוקטאו טווינז הסקוטית, לי היא נשמעת דווקא כמו להקה שמתאימה לניו אייג' היפי לשמוע. אני אוהב את הניגוד. Lazy Calm הוא הקטע היפיפה וחסר המילים שפותח את Victorialand, אלבום הסטודיו הרביעי שלהם. השירים של הטווינז לרוב כתובים ומושרים בג'יבריש. העצלן הוא חצי חירש ולכן שירה מורכבת הינה משהו שיש להימנע ממנו במידה ואתה רוצה לחדור את האדישות ולעניין את החיה המטונפת הזאת.

Super Furry Animals – Chewing Chewing Gum (1999)

 

ואם כבר מדברים על נאו-היפים, הסופר פרי אנימלס היא אחת הלהקות האהובות עלי. לדעתי, גרילה הוא האלבום הכי מצחיק שהוציאו החיות הסופר שעירות. אם היה לי עצלן מחמד הייתי משמיע לו את השיר Chewing Chewing Gum הנחמד והמטופש עם המשפט הנצחי: Dont go chewing in bed / You might wake up with it stuck in your head. מת על וולשים, אינסטנט פייבוריט.


יש המשך »

The Future Is Unwritten: סרט אהבה לג'ו סטראמר מהקלאש

פורסם בקטגוריות סרטים בתאריך 1 בפברואר, 2010 מאת אורי זר אביב – 4 תגובות
a punk is dead

רשימה (חלקית מאוד) של המשתתפים בסרט, כולם חולי סטראמר (בייחוד סטיב בושמי שתמיד נראה חולה):

  • ג'ון קיוזאק
  • ג'וני דפ
  • מאט דילון
  • סטיב בושמי
  • ג'ים ג'ארמוש (במאי גאון)
  • מרטין סקורסזה
  • אנת'וני קידיס ופלי
  • ונראה לכם שבונו לא ייכנס… ת'אמת שהוא מדבר לגמרי לעיניין

בפעם הראשונה שהאזנתי ל- London Calling של הקלאש עדיין לא ממש הבנתי מה זה Pאנק. הייתי ילד-גראנג' עם תמונה מעורפלת של חבורת מחורעים עם מוהיקן, שניצב מעליהם כמו פסל של שערות וסבון מוצק. אבל זה לא פאנק. אני עדיין רואה ילדים שמסתובבים בעיר עם ניטים, בירה ומבט של פאק-אוף-אני-מגניב. הסמלים שמייצגים את הזרם הזה שנקרא פאנק הצליחו לבלבל אותי.

מצד שני, יצא לי גם להכיר כמה חבר'ה, פאנקיסטים, שלאו דווקא לובשים את כל הדאווין קומפלט, אנרכיסטים כאלה, רובם צמחוניים או טבעוניים. די אירוני לחשוב שהמילה punk מתורגמת לפרחח או פושטק כאשר לאנשים האלה יש כל כך הרבה משמעת עצמית… הלוואי והיו לי ולו מעט מהערכים והדבקות שיש להם באיזושהי מטרה מוסרית. אמנם הסטייל הקשוח שלהם בהחלט מביע איזשהו כעס, מין קונטרה לצבעוניות העליזה של הסיקסטיז, אך הנפש היפה היא אחת בכל סוג של אמנות ולכן זה לא מוזר לי שגם המוזיקה הכי הרדקוריסטית שאני מכיר נעשית בסופו של דבר ע"י אנשים עדינים.

גם במוזיקה המהפכנית של הסיקסטיז וגם בפאנק הראשוני של הסבנטיז היה ניכר רצון אמיתי להביא לשינוי. ההיפים נלחמו בעצם היציאה למלחמות, במוסכמות החברתיות. הפאנק'ס נלחמו בכל סוג אפשרי של פאשיזם (ובעיקר נגד ניאו-נאציזם) ותמיד מחאו כנגד מפלצת הניכור הקפיטליסטי. לא מעט מוטיבים בולטים של פאנק נשאבו מתוך המפץ הגדול של ההיפים, אך הפאנק תמיד נטה להתבדל ואפילו לסלוד מהוריו הסטלנים שהפכו עם השנים ליאפים עבשים.

שמתי לב שהמכנה המוזיקלי המשותף לרוב להקות הפאנק האהובות עלי הוא עמום למדי: אצל הקלאש מההתחלה שמעתי סקא, (כאמור, התחלתי עם "לונדון קולינג" ולא עם האלבום הראשון) בפיסטולז שמעתי בעיקר רעש וסוניק יות' עדיין נשמעים לי כמו להקת אינדי.

 

הסרט המעולה – The Future Is Unwritten איפשהו אישר לי כמה הנחות שהיו לי לגבי ז'אנר הפרחחים:

  • אף להקה לא יכולה לכעוס את דרכה לפסגה ולהישאר כועסת לעד.
  • הפאנק אמנם נולד באנגלייה אך וויתר על אזרחותו בתמורה לכלום.
  • אם אתה מכוער אתה יכול לעשות פאנק (said Joe).

לטריילר לחץ כאן

סרט חובה לכל חובב קלאש!

Strummer: “Feeling lucky punk? Oh, good”

(It Might Get Loud (2009 – צפייה ישירה

פורסם בקטגוריות טכנולוגיה ואמנות, סרטים בתאריך 11 בינואר, 2010 מאת אורי זר אביב – 8 תגובות

הודעה מה-09/01/10: יוטיוב מחקו את הקטע הראשון של הסרט וגם את הסוף. זכויות יוצרים. אתם מוזמנים לצפות בסרט בלינק כאן (לינק מתוקן)

It Might Get Loud

It Might Get Loud (from left to right): Jack White, Jimi Page & The Edge

תודה לעידו שחם מ-המאזין שהסב את תשומת ליבי לסרט התעודה המגניב הזה.

It Might Get Loud מפגיש בין ג'ימי פייג', ג'ק ווייט ו- The Edge ששופכים אור, כל אחד מהזווית האישית שלו, על הדבר המופלא הזה שנקרא גיטרה חשמלית. אמנם אני לא גיטריסט (חלום שיום אחד עוד ייתגשם) ובטח שלא מבין גדול בגיטרות, אבל אני יודע טוב מאוד לזהות את הסאונד החשמלי שעושה לי את זה.

מכירים את הקטע הזה שעולה בשיחות מוזיקה עם חברים, שמתחילים בשלב מסויים של השיחה שוב את הוויכוח הכל כך מטופש (וכיפי) על "מי הגיטריסט הכי טוב בעולם?" אני תמיד טוען שג'ימי פייג' הוא הפייבוריט שלי, עם הסתייגות לגבי השטות של ה"הכי טוב בעולם". זה הכל תלוי בסטייל, בסאונד הייחודי. יותר מדי גיטריסטים עם טכניקה שלא מהעולם הזה פשוט לא מרגשים אותי. מה לעשות, גדלתי על לד זפלין ולעד אהיה Zoso!

לגבי ג'ק ווייט, תמיד הנגינה שלו הזכירה לי את לד זפלין, אך אני מוכרח להודות שעם הזמן הוא לקח אותה לכיוון חדש וזה בדיוק ההבדל בין להיות מושפע ללהיות חיקוי זול. סטייל בטח שלא חסר לו, לא בסאונד ולא בלוק. את דה אדג' אני לא מכיר כאיזה גיטריסט דגול וגם על U2 אני לא מת (בלשון המעטה). לטעמי יכלו לבחור הרבה גיטריסטים אחרים לפניו. זה הזמן שלכם להציע את הגיטריסט שאתם הייתם מעדיפים לראות בסרט הזה במקום דה אדג', לא שזה יעזור (הסרט כבר עשוי…) אבל זה עלול להיות מעניין :)

יש המשך »

לכבוד הכרזת הגעתם: סרט תעודה על הפיקסיז

פורסם בקטגוריות הופעות, סרטים בתאריך 24 בדצמבר, 2009 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות

הבוקר יצאה ההודעה הרשמית על כך שהפיקסיז יגיעו להופעה בארץ ב-9 ליוני 2010! תודה לך שוקי וייס, אתה רואה, אם מנסים בסוף מצליחים… עכשיו כל מה שנשאר לך לעשות זה להוריד את מחיר הכרטיסים שכרגע עומד על 325 ש"ח עבור איזה כרטיס "לימיטד אדישן" מיוחד. מקווה שהכרטיס הרגיל יעלה הרבה פחות, ממש לא מעניין אותי כרטיס יפה יותר. מכירת הכרטיסים תיפתח מחר, 25/12, הכרטיס המגניב… למכירה עד ה-28). בקיצור, לכבוד הארוע המשמח, בלשון המעטה, אני שמח להראות לכם סרט תעודה באורך מלא (85 דקות! מחולק לתשעה פרקים) על הפיקסיז אשר התאחדו לטובה בשנת 2004 ומאז חורשים במות כאילו היו בני 22 וחצי. יוני 2010… זה עוד כל כך הרבה זמן.

The Film of Warp20 ו- Synth Britannia – צפייה ישירה

פורסם בקטגוריות טכנולוגיה ואמנות, סרטים בתאריך 5 בדצמבר, 2009 מאת אורי זר אביב – 3 תגובות

נכנסתי ממש חזק לקטע של סרטי תעודה מעולם המוזיקה. אחרי שני הסרטים הקודמים שפירסמתי כאן לצפייה, האחד על זרם הקראוטרוק והשני על ה-לאונרד כהן, נהיה לי ממש חשק לעוד. לפיכך, הנה שני סרטים מצויינים נוספים:

מאותה סדרת סרטי תעודה מעולים של ה- BBC4 אליה שייך הסרט על הקראוט-רוק, לקוח גם הסרט המצויין הבא – Synth Britannia. הסרט מתעד את דעיכתה של הגיטרה אל מול ההשפעות הישירות של הרוק האלקטרוני הגרמני על המוזיקה הפופולרית של בריטניה. בתכל'ס זו בעצם הנקמה התרבותית של הגרמנים בבריטים. בשנות השבעים, הגרמנים המציאו מין חיידק אלקטרוני כזה והדביקו בו את האנגלים, החיידק דגר בבריטים, עבר כמה מוטציות אפלות עם הזמן עד שהתפרץ כמחלה איומה הנקראת "אייטיז". אבל אנחנו מתים על מוזיקה של מחלות לא ככה?

From early electronic pioneers like Wendy/Walter Carlos, Kraftwerk and Giorgio Moroder to mainstream mega-stars Depeche Mode, the new BBC Four documentary, Synth Britannia, surveys the origins and escalation of British electronic music and what is now considered “modern dance pop”.

The Film of Warp20 – סרט התעודה הנוסף הוא על Warp, חברת התקליטים הבריטית ואחד הלייבלים האהובים עלי שחוגג יום הולדת עשרים. המון אמנים שיצאו תחת השם וורפ, נטחנו אצלי במערכת לאורך השנים. חרשתי על הפיוז'ן של רד סנאפר, על הפסיכוזות של אפקס טווין, על ההיפ הופ הטכנואידי של Anti-Pop Consortium וגם על הפאנק המסונתז של ג'ימי טנור והסול הרטרו-אלקטרוני של ג'יימי לידל… אני יוכל להמשיך עוד ועוד על הלייבל הנפלא הזה אבל בדיוק מתחיל סרט:


Live performances, interviews and animated surprises from Battles, Jamie Lidell, Flying Lotus, !!!, Clark, Hudson Mohawke, The Hundred In The Hands, Born Ruffians and Pivot. Directed by Lorenzo Fonda and produced by Warp Films/Mighty8. In loving memory of Jerry Fuchs.
  • מיקסטייפ לכבוד היומולדת של Warp בעריכתו של אלון עוזיאל
  •