אור בזויות

יאפים עם ג'יפים / מימין: דניאל קיצ'לס ונועם יעיש

במאה ה-12 חי בירושלים משורר, לשעבר נסיך גאורגי, בשם שותא רוסתווילי. במאה ה-21 חיים להם בירושלים בטי-שירטס חלקות, האמנים והמוזיקאים נועם יעיש ודניאל קיצ'לס שביחד מרכיבים את הגרעין הקשה והיוצר של להקת יאפים עם ג'יפים. על אף אחד משלושת האמנים שהוזכרו לעיל לא ידוע לנו רבות ותיעוד על אודותיהם כמעט ואין, אך להבדיל מהמשורר הגאורגי המנוח רוסתווילי, את יאפים עם ג'יפים פגשתי פנים אל פנים, לקראת צאת אלבומם החדש והשלישי – "קיץ של עור נמר". אלבום שהוא כולו מלאכת מחשבת מורכבת, יצירה ישראלית תהומית שתרצין את פניו של כל מי שרק יעז לעשות את המאמץ לנסות להתעמק בה.

"השיר שנושא את שם האלבום, 'קיץ של עור נמר', נוגע בנוכחות של המשורר שותא רוסתווילי בירושלים, אל מול הנוכחות של הדובר בשיר באותם המקומות. מדבר על הדרכים שהצטלבו ביניהם באותה העיר", מסביר קיצ'לס. רוסתווילי היה נסיך עד שהסתבך בפרשת אהבה אסורה עם תמר מלכת גאורגיה, ובשל כך הוגלה מארץ הולדתו הרחק עד לעיר דוד, ושם, בתוך מנזר המצלבה, ישב במשך תקופה ארוכה וכתב את הפואמה "עוטה עור נמר" שלימים הפכה להיות הפואמה הלאומית של גאורגיה. "'קיץ של עור נמר מתעסק בקיץ של ההווה", ממשיך קיצ'לס, "שהוא איזושהי פרפראזה על השיר הארוך והאפי שכתב שותא רוסתווילי".

האלבום החדש של יאפים עם ג'יפים כבד מנשוא, סיזיפי ומתגמל בדרכו המיוחדת והבלתי ניתנת להשוואה בשום אופן לאף להקת רוק בישראל. הקירקסיות היבשה והלא מצחיקה בכלל של המוזיקה, להטוטי המילים שחובטים לך בראש על גבי הלחנים המוזרים – כל אלה עובדים בהרמוניה נפלאה שיוצרת תוצאתה מבעיתה בעול יופייה.

האלבום החדש מהווה חזרה לסגנון שמזכיר יותר את אלבום הבכורה המופתי שלהם "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית" שיצא ב-2002. "חזרנו לשיטת עבודה שזנחנו באלבום הקודם" מאשר קיצ'לס. "אנחנו עובדים על האלבום הזה כבר כמה שנים, אי אפשר להגיד מתי בדיוק התחלנו אותו. על כל השירים עבדנו במקביל, אך לא כולם עברו יחד מתחנה לתחנה. זמן רב לקח על מנת לגבש את היחידה האחת הזאת לכדי אלבום. מילים נבנו בצורה איטית, אלו לא מילים שגררנו אותן, אלא פיסות של התחלות, פיסות של רמזים ושל יסודות שהתוו איזושהי דרך שנחשפה לאיטה. אלו לא שירים שהצטברו, כמו פשוט אלבום שלקח לו הרבה זמן למצוא את הדרך החוצה, אלבום שנבנה לאט לאט."

כלומר, התחלתם לעבוד על השירים שנכנסו לאלבום החדש הרבה לפני שקודמו, "נבל דוד אדום", יצא?

קיצ'לס: "כן, הייתה לנו הפסקה שחצתה את התהליך של העבודה על נבל אדום לשניים. בהפסקה הזאת התחלנו לגבש גוף עבודה נוסף שעכשיו יוצא כקיץ של עור נמר."

מהו ההבדל העיקרי בין המקבץ שבחרתם לאגד באלבומכם הקודם לבין זה שמרכיב את החדש?

יעיש: " להבדיל מהאלבום החדש, אני חושב שבאלבום הקודם היה יותר מכנה משותף של מינימליזם, של קצב מהיר. היה משהו כללי יותר בו שהנחה אותנו לאיזשהו מקום."

קצב מהיר הוא צירוף של מילים שאין לו שום נגיעה אל "קיץ של עור נמר". דווקא האיטיות וכוח הסיבולת של המאזין הם המפתח שעם הסבלנות וההתמדה יפתחו עבורו את שער הכניסה אל האלבום. מאחורי השער הזה ממתין לכם פרס רוחני ואמנותי גדול שכרגע עוד קשה לאומדו במילים ובביקורת.

בשיר "פושטי היד" כתבתם: "הייתי ממלא מלוא כיסם מצלצלים / אך לא נותרו בי רחמים". מיהי הדמות, במי לא נותרו עוד רחמים?

קיצ'לס: "השיר לא מדבר על פושטי היד עצמם, אלא על אלו שפושטי היד הם חלק מהנוף היומיומי שלהם. זהו שיר מאוד עירוני שמתאר דרך שעושה אדם המתחיל בנקודה מסוימת ומסיים בטריקת הדלת שלו שמפרידה אותו בחלל הפרטי שלו מכל מה שקורה סביב".

האזנה לשיר "פושטי היד":  

למה שלא תעשו לאנשים את החיים קלים ותפרסמו גם את מילות השירים בטקסט?

יעיש: "אנחנו לא רוצים ליצור הפרדה בין הטקסט למוזיקה שמרכיבים יחד את האלבום."

קיצ'לס: "טקסט ומוזיקה הם כמו חומר וצורה, מין איזה אובייקט שפועל עליך מתוך סך הפרמטרים שמרכיבים אותו והם הולכים ביחד כגוף אחד. הטקסטים הללו לא עומדים בפני עצמם, ולכן לא יהיה זה נכון לשים אותם בשורות משל היו שירה או פרוזה. אלו שירים שנכתבו למנגינה מסוימת. משחקי המקצבים כמו משחקי המילים עובדים יחד ולא לחוד. להפריד אותם יהיה כמו לקרוא אופרה".

הכתבה פורסמה לראשונה כאן

הגדלה למסך מלא

הכתבה פורסמה לראשונה כאן

קולין בלנסטון, סולן הזומביז, מספר איך דור שלם של מוזיקאים שהתאהבו בשירים של הלהקה גרם לה לקום לתחייה

מותגו כחבורה של חנונים. הזומביז

הזומביז היא להקת קאלט בריטית שקמה לתחייה הרבה אחרי שכבר לא הייתה קיימת. היא נוסדה ב-1961 ע"י כותב השירים רוד ארג'נט והזמר קולין בלנסטון ומייד מותגה כלהקה של ילדים טובים ומבריקים שהרגע סיימו בית ספר. לרוע מזלם זו הייתה אמת לאמיתה שלא ממש תרמה לפופולאריות שלהם בזמן אמת. "לא היה לנו את האדג' הפרוע והמסוכן הזה שאנשים חיפשו בלהקות רוק כמו הסטונז או The Who. אני חושב שנגרם לנו נזק גדול בעיקר בתוך אנגליה" מספר סולן הלהקה קולין בלנסטון, לקראת הגעתה של הזומביז לראשונה להופעה בתל אביב. "כשהתפרקנו בסוף 1967, הרגשנו מאוד לא מוצלחים. עד עכשיו אף אחד מאיתנו עדיין לא באמת מבין למה Odessey and Oracle (אלבום המופת של הזומביז שהוקלט באולפני Abbey Road. אז"א), רק התחיל למכור רק אחרי 15 שנה מהרגע שיצא לחנויות. כנראה שהשמועה עליו עברה מפה לאוזן בזמן שאנחנו בכלל כבר היינו עסוקים כל אחד בקריירה משל עצמו".

בלנסטון מוסיף ש"עוד דבר מעניין שקרה במשך הזמן הוא שלפתע כל מיני להקות מעניינות החלו לנקוב בזומביז כאחת מהלהקות שהכי השפיעו עליהן. בין הראשונים שהפתיעו אותי, עם קאברים לשירים שלנו, היו טום פטי ופול וולר בהופעות. לאחרונה גם הווקסינז טענו ש- Odessey and Oracle הוא האלבום האהוב עליהם בכל הזמנים. תחשוב, הילדים האלה רק בשנות העשרים המוקדמות שלהם והאלבום יצא לפני כמעט 50 שנה". בלנסטון הזכיר רק מעט מהשמות ומעניין לראות שסצינת האינדי מאוד בולטת בין השמות המבצעים: אליוט סמית', בל וסבסטיאן, אוף מונטריאול, Dinosaur Jr והרשימה עוד ארוכה מאוד.

משלל המחוות שעשו לכם, איזה קאבר לשיר של הזומביז אתה אוהב במיוחד?

"כמובן שהביצוע של סנטנה ל- She’s Not There הוא פייבוריט שלי, אך לאחרונה גם שמעתי את הפו פייטרז מבצעים ממש טוב את This Will Be Our Year."

לפני 12 שנים חזרה הלהקה באופן מילולי לתחייה כשתרגיל יח"צ מלוכלך מיתג את הופעתם המשותפת של כמה מחברי הלהקה בתור "להקת הזומביז המקורית משנות השישים".
"כשאני ורוד ארג'נט הסכמנו לקיים שש הופעות בשנת 2000, חברת היח"צ מיהרה למתג אותנו בתור הזומביז, למרות שביקשנו ממנה שלא תעשה כך. עם זאת, ולמרות שלא ניגנו מעל ל-30 שנה יחד, החיבור ביני לבין רוד היה עד כדי כך מוצלח שהמשכנו להופיע בלי להפסיק, כמעט 12 שנים יחד. זה פרק זמן ארוך כפליים מהתקופה המקורית שהיינו פעילים בה בסיקסטיז". האלבום Odessey and Oracle לא נשמע כמו חלק מאף תנועה תרבותית של התקופה. היא לא הייתה חלק ממה שנקרא British Invasion – גל להקות בריטיות שהחלו לנגן רוק'נרול שמושפע מרית'ם אנד בלוז אמריקאי שחור. ההשפעות הגיעו דווקא יותר ממוסיקה קלאסית ובשירים הייתה נוכחות גדולה מאוד של פחד מעורבב בתחושות ילדות.

האם זה נכון שאחד הגורמים המרכזיים לסאונד המיוחד שניכר ב- Odessey and Oracle, היה מחסור במזומנים שהוביל אתכם להשתמש במלוטרון במקום לשכור חטיבת כלי נשיפה?

"כן אבל לא רק. כשחתמנו ב-CBS הם נתנו לנו תקציב קטן מאוד שחייב אותנו לעשות חזרות אינטנסיביות על מנת שנספיק להקליט בזריזות באולפנים היקרים של אבי רואד. אין לי מושג איך אולפן ההקלטות המפורסם הזה הסכים לנו להקליט בו. אף להקה מ-CBS מעולם לא דרכה רגל באולפן הזה חוץ מהזומביז. כשהגענו לשם ראינו את הביטלז יוצאים מהקלטות. הם בדיוק סיימו את סרג'נט פפר… מישהו מבפנים כנראה חיבב אותנו מאוד והעניין עם המלוטרון היה הצעה יצירתית שלהם".

יכול להיות שהאלבום החדש שהוצאתם השנה מושפע ממוזיקה של להקות צעירות מכם אשר מציינות אתכם מבין המשפיעות הגדולות עליהן? זה נהיה סוג של לופ.

"יכול מאוד להיות (צוחק). יש לנו בי-סייד ממש ישן שנקרא I Love You. אני לא זוכר אם אי פעם ניגנו אותו בהופעה ושלוש שנים אחרי ששחררנו אותו, להקה מקליפורניה בשם People! הקליטה לו גרסאת כיסוי ב-1968 שהגיעה למקום השלישי במצעד המכירות בארה"ב ולמקום הראשון במדינות אחרות (שישראל, בין היתר, היא אחת מהן. אז"א). שנים אחר כך, החלטנו להקליט את I Love You מחדש ומה שבפועל קרה היה בעצם שהם העתיקו מאיתנו את המקור ואנחנו העתקנו מהם את הקאבר בחזרה".

הזומביז יופיעו הערב, יום שלישי 23.8 במועדון הרידינג 3
הראיון פורסם לראשונה כאן, עמ' 124

הגדל למסך מלא

אז אם קראתם את הראיון אתם בטח כבר יודעים ששאנטל גר בעבר ברחוב "בוקרשוף". זה מה שהיה לו להגיד על תל אביב (לא, לא שאלתי. זה בא ממנו). ליחצו על הפליי.

האינדי קיד הראשון, מר ג'ון קייל (69)

אנדי וורהול היטיב לראות לנגד עיניו את מה שכיום לגמרי ברור לנו מאליו. הקשר בין המושג "פופ" לאמנות. נכון לאמצע המאה הקודמת, היו אלו אפוא שתי אסכולות מנוגדות אשר ייצגו תרבויות של נמוך כנגד גבוה. שטויות של צעירים מרדנים לעומת מוזיקה שנחשבת לסוגה עילית. הוולווט אנדרגראונד הייתה עבור להקות הPאנק, האינדי, והאלטרנטיב שקמו בעשורים שאחריה, את מה שהביטלז היו בשביל כל השאר. כן, זו הצהרה, אך אם תציצו בציציותיהן של הלהקות האהובות עליכם, תמיד תגיעו איכשהו חזרה אל אותה מחתרת הקטיפה, אל ההרואין ולאו דווקא אל שדות התותים הנצחיים. "מי היה מאמין באותה תקופה שלביטלז תהיה כזו השפעה עצומה אחרי כל כך הרבה שנים. ההצלחה שלהם בהחלט עודדה אותנו לתפוס כלי נגינה של רוקנ'רול", מספר ג'ון קייל בשיחת טלפון טרנס-אטלנטית, לקראת שובו המבורך של אחד ממייסדי הוולווט אנדרגראונד, ארצה לשתי הופעות – האחת בזאפה (2.8) ולמחרת בבארבי.

אל נא תיקחו את העובדה, שמר קייל מופיע באולמות שקטנים מאצטדיון הכדורגל העירוני, כאיזושהי אינדיקציה לחשיבותו הפחותה מאמנים כמו בוב דילן, פול סיימון ואפילו לאונרד כהן. וגם לא את העובדה שלא ממש נדיר לתפוס אותו כאן, הרי הוא מתמיד לחזור אלינו ולהופיע אחת לכמה שנים. קייל הוא מהאמנים הגדולים ביותר, שעדיין הולכים על הפנטה הזאת. האיש בן ה-69 היה ילד מחונן, שניגן על ויולה וקלידים עוד לפני שלמד לדבר אנגלית (עד גיל 7 דיבר רק וולשית).

מה הוביל אותך לעזוב את ביתך שבווילס ולעבור ללונדון?

"לימודי מוזיקה קלאסית. רציתי להיות מנצח. הלכתי ל-Royal Academy of Music".

ולמה זרקו אותך משם? האם זה קשור במעורבותך האקטיבית עם תנועת ה- Fluxus, שייצגה זרם מאוד לא קונבנציונאלי בגישה לאמנות?

"אני די בטוח שכן. אלו היו הימים המוקדמים של הפלוקסוס והיו חילוקי דעות קשים בין חברי התנועה, לבין הנהלת האקדמיה: המחלקה למוזיקה של בית הספר, פשוט שנאה כל מה שהיה קשור במוזיקה מודרנית".

ב-1990 הצטלמת לראיון משעשע באיזה ערוץ טלביזיה צרפתי ובו גילמת גם את העיתונאי המראיין וגם את עצמך בתור המרואיין. באותו ראיון שאלת את עצמך: "למה עזבת את ווילס לטובת לונדון?" ותשובתך הייתה: "כדי להגיע לניו יורק ולהשיג כסף ותהילה".

"זו הסיבה שבגללה בדרך כלל עוזבים את הבית. כלומר כשאתה מבין שאתה לא מסוגל להתקדם מהיכן שאתה נמצא, הפתרון הוא לעבור למקום אחר שכן יאפשר זאת. האמת היא שבזמנו, לא באמת ידעתי למה באתי ללונדון, אך כשהגעתי אליה הבנתי שזה היה בשביל לעבור לניו יורק".

כלומר התשובה שלך ברעיון העצמי ההוא לא הייתה בדיחה אירונית, אלא אמת לאמיתה?

"כן כן, זו האמת. הרי עוד בוויילס, הייתי מאזין לכל מיני תחנות רדיו ניו-יורקיות והרגשתי שבזמן שאני מת משעמום, במקום רחוק ממני הבוקר רק עולה על עיר שתוססת 24 שעות ביממה ושקורה בה משהו בכל רגע נתון".

באותו ראיון טענת שחברי הוולווט אנדרגראונד הם חבורה של כישלונות.

"אני חושב שהמילה שהשתמשתי בה הייתה לוזרים".

לא. המילה שהשתמשת בה הייתה כישלונות.

"טוב, אני חושב שהולווט אנדרגראונד מעולם לא מימשה את הפוטנציאל שלה. הרי המוזיקה שלנו, מעולם לא הייתה כזו שאתה מאזין וקולט אותה לעומקה בפעם אחת, אלא כזו שדורשת האזנות חוזרות ונשנות. התחלנו להפנים את זה בשלב מסוים, כשמצאנו את עצמנו מבצעים אותם השירים בחזרות שוב ושוב יום אחר יום. הבנו שעל מנת לפתח את הרעיונות הקיימים שלנו, היה עלינו להתמקד בהם ולפקס אותם – אך לא הסתדרנו זה עם זה מספיק טוב בשביל לתת לאותם הרעיונות את הצ'אנס הראוי".

קייל הופיע בפסטיבל פרימוורה המשובח בחודש מאי האחרון, ולאחרונה אף הקליט קאבר ל-All My Friends המצויין של אל.סי.די סאונדסיסטם. כיום יש לו כבר מספיק אלבומים בשביל שהעורכים שמתנדבים בוויקיפדיה יאלצו להפריד בינו לבין ערך הדיסקוגרפיה שלו, שכולל אלבומי סולו, הופעות חיות, שת"פים מפוארים והפקות אלבומים ללהקות שבעצמן יחשבו עם השנים לחלוצות כגון הבכורה של הסטוג'ס לדוגמא, או Horses של פאטי סמית'. אל תתנו לשקט שקיים סביב הגעתו הנוכחית להטעות אתכם. זה הסטייל שלו. האינדי-קיד הראשון.

הכתבה פורסמה לראשונה כאן, עמ' 144

הלבונטין 7 מאז ומתמיד היה על הדרך הנכונה. ראיון עם שלושת השותפים למקום: דניאל שריד, אסיף צחר ואילן וולקוב. כשנכנסתי לדירה של שריד וראיתי אותו ואת צחר, פתאום נפל לי האסימון (עתיק אני…) – הרי, אלו פרצופים שאני מזהה כבר שנים (5) מביקוריי החוזרים בלבונטין, אך אף פעם לא יצא לי להכיר. היה נעים.

הכתבה פורסמה לראשונה כאן

ב-27 ביולי, תגיע להקת הג'אז-רוק האיטלקית ZU, שמטופחת ע"י מייק פאטון ונחשבת בפי שלושת שותפי הלבונטין לאחת מפסגות ההישגים של המועדון.

ועוד אחד

את דן וויטפורד, סולן להקת קאט קופי האוסטרלית שמגיעה לשתי הופעות בתל אביב, תפסתי לשיחת טלפון שקצת הפתיעה אותי: "מובן שלפקידה, שהעבירה לכאן את השיחה, יש מבטא דרום אמריקאי" הוא מרגיע אותי אחרי בילבול קל, "אני במלון בארגנטינה, חבר, לא באוסטרליה. יש לנו הופעה כאן הערב בבואנוס איירס, כמה גיגים בברזיל ובהמשך הופעות בדרום אמריקה. בקולומביה וצ'ילה כבר ניגנו ותמיד ההופעות ממש מוצלחות בחלק הזה של העולם."

ניגנתם בתחילת החודש בפסטיבל אינדי פורטוריקני

"כן וזה היה מגניב וממוקם בלוקיישן מוזר מאוד. הם הקימו את הבמה המרכזית של הפסטיבל ממש על מסלול המראה של שדה תעופה. וזה שדה תעופה מתפקד, לא איזה שריד מההיסטוריה. אנחנו בעצמנו המראנו ממש מתוך שטח הפסטיבל, בתום ההופעה שלנו שם."

קאט קופי מגיעים אלינו כשהם בשיאם ומוקדם יותר השנה שיחררו את Zonoscope, אלבומם השלישי והמוצלח ביותר עד כה. אלבום כה מיוחד שהמבקרים נאלצו לקרוא לו – מוזיקת פופ. "מוזיקת פופ היא מושג כל כך רחב. היא יכולה לכסות הרבה סוגים של מוזיקה." וויטפורד מסביר, "פופ מתאר את ליידי גאגא, הסטרוקס ו-MGMT אבל גם את החומר היותר אקספרימנטלי של דיויד בואי. ואנחנו הרי, חובבי מוזיקה הרבה לפני שאנחנו מוזיקאים."

אחרי הופעות לצד האמנים הגדולים בעולם ומול קהלי ענק, מה הדבר הבא שירגש אותך?
"מה ששומר על ההתרגשות שלי בחיים זה לחשוב על הדבר הגדול הבא שנעשה. למרות שכביכול ממזמן הגענו ליעדים המקוריים שהצבנו לעצמינו כלהקה, אני עדיין חושב שאנחנו אף פעם לא מאבדים את ההתלהבות כשזה מגיע לעשיית אלבומים."

השיר שלכם Light and Music הופיע במשחק הוידאו Fifa 2009. יצא לך לשחק בו?
"האמת שלא. אני חושב שאת העותק שנשלח אלינו המנהל שלנו גנב. הוא מת על משחקי מחשב ועל כדורגל בפרט. יכול היה להיות מוזר לשמוע את עצמי במשחק מחשב. אני אולד-סקול בקטע הזה, כלומר במשחקים הפרימיטיביים שאני אהבתי לשחק, לא היית מוצא מוזיקה אלקטרונית ראויה להאזנה."

אתה חובב ספורט בעצמך?
"האמת שכן. אני אוהב פוטבול אוסטרלי שיש לו חוקים שונים מהכדורגל העולמי (לא רוגבי). שיחקתי בעבר גם טניס וקריקט ועוד כמה. פעם הייתי צופה בליגת אלופות ולפני הרבה שנים הייתי אוהד ליברפול, אבל הם משעממים כבר שנים. בימים האחרונים אנחנו צופים בלילות בסדרת הגמר של ה-NBA ורוב וויכוחי הספורט סובבים סביב האליפות הזאת."

מי אחראי על הפקת הרמיקסים לקטעים של אחרים שקאט קופי חתומה עליהם? כלומר, אתם להקה ולא איש אחד.
"אני בדרך כלל זה שאחראי על הרמיקסים, כי אני האיש בלהקה שמתעסק הכי הרבה עם בצד האלקטרוני של הדברים."

ומהו הרמיקס שלכם שאתה הכי אוהב?
"אבחר שניים: Happy House של חואן מקלין וגם הרמיקס האחרון שלנו ללהקה בשם The Miracles Club."

Juan Maclean – Happy House (Cut Copy Remix)

The Miracles Club - Light of Love (Cut Copy Remix)

אתם אוהבים לצאת למועדונים, לרקוד?
"בדרך כלל אחרי כל הופעה שלנו במקומות בעולם, אנחנו מחפשים לצאת לבלות. מצפים לראות מה יש לתל אביב להציע."

שאלתי את וויטפורד מהם האלבומים שהכי השפיעו על Cut Copy. הנה בחירותיו + שיר שבחרתי מתוך כל אלבום:

Low של David Bowie – "האלבום הזה העיף לי את הראש, הוא אחד הראשונים שבואי עשה עם בריאן אינו. חצי ממנו מין פופ מעניין והחצי השני נשמע כמו פסקול של סרט או משהו כזה. מדהים שכזה אמן פופ יוצר כזה אלבום לא, שגרתי שעדיין נשמע מעניין היום."

Duck Rock של Malcolm McLaren – "האיש ניהל לתקופה את הניו יורק דולז ואת הסקס פיסטולז. הוא היה מין מניפולטור מוזר של תרבות. באייטיז הוא החל קריירת סולו ובאלבום הזה יש המון מוזיקה שבטית אפריקאית והיפ הופ ניו יורקי מוקדם. הוא בעצם יצר אלבום מוטרף שמערבב יחד סאונדים מכל מיני מקומות שונים בעולם. להאזין לו היום זה כמו להביט על פורטרט של העיר ניו יורק של התקופה."

Endtroducing של Dj Shadow – "אלבום חשוב מאוד עבורי. בהתחלה לא ידעתי עדיין לנגן על כלום, אבל הייתי מאוד בעניין של סימפולים. זה אלבום שהוא אבן דרך בתרבות הסאמפלינג. אנשים עד היום לא הצליחו להשיג את מה שהוא עשה באלבום הזה עם MPC וכמה פטיפונים. כל כך הרבה שכבות שאפשר להאזין ותמיד למצוא בהן דברים חדשים. זה משהו שאנחנו מנסים לעשות גם באלבומים של קאט קופי."

Since I Left You של The Avalanches – "באופן די דומה לאלבום של דיג'יי שאדו, אבל החבר'ה אלה ממש לקחו את הסאמפלינג למימד אחר. הם מאוסטרליה ונהינו חברים על בסיס מוזיקה, היינו משחקים כדורסל כל יומיים והם היו השפעה גדולה עליי. גם הגיוון שלהם של היפ הופ עם מוזיקה פסיכדלית ופאנק וסול. נשמע כאילו מישהו פסיכי יצר את האלבום הזה."

Tusk של Fleetwood Mac – "משהו קצת יותר מבוגר. זו להקה שתמיד הייתה לי תשוקה גדולה אליה ו-Tusk הוא אלבום שכל הלהקה התחילה להאזין לו ביחד כשעבדנו על Zonoscope. זה מה שהיינו שומעים במכונית בדרך לאולפן, אז כן –היתה לו השפעה גדולה על האלבום."

קאט קופי תופיע בימים חמישי ושישי, ב-23 ביוני במועדון הזאפה ולמחרת בבארבי בתל אביב.

הכתבה התפרסמה לראשונה כאן, עמ' 129

טל פרידמן מדבר על מחאה, סטונר-רוק, מטאליסטים בארץ, היפסטרים בתל אביב, שואה, מיחזור, גיטרות, תמר אפק, מאש-אפים בלייב במקום קאברים, חומר מקורי חדש ותרנגולת צעצוע שעושה growlin בהופעות.

הגדל כתבה

הכתבה פורסמה לראשונה כאן, עמ' 56