פוסטים שתוייגו תחת ’פוסט אורח‘

פוסט אורח מאת עומרי ולוורט: פלא עיסקינדינגב

פורסם בקטגוריות לך תדע בתאריך 1 בנובמבר, 2011 מאת אורי זר אביב – 4 תגובות

אלף שנה לא היה פוסט חדש באור בזויות. אני מתנצל ומקווה מאוד שבמהרה אשתלט בחזרה על הימים שלי. שמע ישראל, גם את תוכנית הרדיו הזנחתי כבר שלושה שבועות ברצף. אלו מכם שיודעים שהתחלתי עבודה חדשה בעיתון הארץ בטח סולחים לי, אבל אני לא מבסוט מהחושך הזה. צריך להחזיר את האור לזויות ואני מתכוון לחזור לכתוב לבלוג בהקדם האפשרי. אגב, שמעתם שMF Doom בא לארץ? צפו לפוסט בנושא ואולי גם הפתעה. בינתיים, חבר שלי משכבר הימים החליט לפרגן, ובצדק, לאינדינגב אחרי שחזר השנה מבסוט. סלחו לו על היותו כל כך "עיסקי". ככה הוא – ג'ינג'י עם משקפיים. (אורי)

אינדינגב הוא נוורלנד של המוזיקה הישראלית, אי של קסם, שהנון-שלנטיות בה מבקרי תרבות התעקשו לנסות למצוא בו פגמים השנה, היא ניצחונו הגדול. גם השנה הפסטיבל הוכיח שהוא אורגניזם חי ונמצא כאן כדי להישאר.

לצד הבחירות האמנותיות המהודקות והאמיצות ברובן, הפגינו מארגני הפסטיבל מיום ייסודו חוש עסקי טבעי נהדר שלוקח קונבנציות מקובלות, מפרק אותן ומרכיבן מחדש בדרך שמאפשרת לו להיות באמת מיזם עסקי-חברתי מהזן החדש. מיזם שמערב תרומה אמיתית לתרבות ולקהל אליו הוא מיועד לצד קופון מכובד וראוי ליזמים.

זה התבטא כבר בבחירה האקראית לכאורה בתאריך היעד לקיום הפסטיבל. סוף השבוע של לפני תחילת השנה האקדמית הוא מועד שהיתרונות הגלומים בו אינם טריוויאליים. הוא משלב בתוכו תקופה אידיאלית מבחינת מזג אוויר לפסטיבל מוזיקה במדבר, לצד חוסר כמעט מוחלט בתחרות – כאשר אירועי התרבות הגדולים של תקופת החגים כבר נגמרו. השקט והשממה היחסית באירועים גדולים גם תורמים ודאי ליכולתם של המארגנים לשאת ולתת עם ספקי השירותים השונים- הגברה, אבטחה ותשתיות על מנת להביא למינימום את ההוצאות הקבועות שבארגון הפסטיבל.

The Angelcy היו מעולים באינדינגב 2011. אינדי רוק עם השפעות של פולק רגאיי ומערבונים (אורי)

לכל אלה צריך להוסיף את תחושת האכול ושתה כי מחר נמות שמלווה סטודנטים רבים בימים שקודמים לפתיחת השנה החדשה, כזו שמקדמת בברכה הזדמנויות אחרונות להתקרחן אחרי קיץ ארוך ולפני שנה מפרכת וחורף מדכא. יותר מכל דומה דרך המיתוג והמיצוב העסקי של הפסטיבל לדרך בה שווקה רשת פייסבוק, המשמשת גם כמנוע הקידום הכי חשוב שלו. בדומה לסטארט-אפ אותו החל מרק צוקרברג ממעונות הארוורד, גם קברניטי אינדינגב הקפידו לעשות את כל הבחירות הנכונות בשנותיו הראשונות של הפסטיבל כדי לאפשר למותג לגבש לעצמו זהות ייחודית ולשמר את ההתלהבות הראשונית ממנו ככל שניתן.

ההימנעות המתמשכת, והכבר לא מובנת מאליה, מצירוף גופים מסחריים למתן חסות לפסטיבל מתבטאת כיום בהפסד הכנסות גדול. כזה שיכול להגיע גם ל-100 אלף ₪ וצפונה. אם יש כלל בפרסום שתקף תמיד זה שאין מחיר ל-Cool והיכולת של אינדינגב להישאר סקסי תוך הגעה גם לגרעין מצומצם של מאות חובבי מוזיקה כבדים בדרום תל אביב וגם ליאפים חובבי צריכה היא כזו שמפרסמים יודעים להעריך משקלה בכסף רב.

המארגנים הבינו כי היום שבו יתנוסס שמו של בנק גדול או אפילו מותג אלכוהול כזה או אחר מעל הכניסה למתחם ההופעות, יהיה גם היום בו אינדינגב יפסיק להיות סנסציה מלבבת. הגעתו של המיינסטרים הישראלי – מכתבי השטח של גיא פינס ועד ספיישל של אילן לוקאץ' לחדשות שישי תסמן זמן קצר אחר כך את מותו של הפסטיבל ככוח אמנותי אדיר ושנותיו יהיו ספורות.

להקת צנזורה באינדינגב. Pאנק רוק כיפי ופרוע (אורי)

גם דבקותם של המארגנים בהחלטה להגיש לקהל תמהיל להקות שונה כמעט בתכלית משנה לשנה וליזום שילובי הרכבים וחידושים מתמידים מזכירה אף היא את דרך ההתנהלות של סנסציית האינטרנט מקליפורניה. ההימנעות מבחירה בדרך הקלה ומכניעה למכונת הכסף אינה מונעת מאינדינגב להיות עסק כלכלי נהדר ומכניס למארגניו. בדרך חכמה ומתונה הצליחו יזמי אינדינגב לשדרג את הכנסותיהם מהפסטיבל באופן שוודאי מאפשר להם ליטול לעצמם קופון נאה. הדבר מתבטא בעיקר במחירי הכרטיסים שעלו ב-100% בממוצע בשנתיים האחרונות תוך ניצול  המותג המתחזק והביקוש שעולה בהרבה על ההיצע. גם השנה אזלו 4000 הכרטיסים שנמכרו (פדיון של כ-720 אלף ₪) מספר ימים לפני פתיחת השערים.

טל אורן שבשנה שעברה הפתיעה בהופעת בכורה באינדינגב, חזרה השנה ולא איכזבה (אורי)

כדי להימנע מטרוניה ציבורית על המחירים המאמירים בוצע בשנתיים האחרונות שדרוג משמעותי במוצר אותו מספקים באינדינגב לקהל המגיע בהמוניו. יום ההופעות הנוסף שהוכנס מהשנה שעברה והבמות האלטרנטיביות שהורחבו השנה, לצד שיפור מתמשך באיכות ההגברה והסאונד, טומנים בתוכם הוצאות נוספות קטנות משנדמה אך מאפשרים למארגנים להעלות את מחירי הכרטיסים תוך שמירת שקט תעשייתי בריא ביחס עם הקהל. לצד העלאת מחירי הכרטיסים, הורגשה בפסטיבל השנה מגמת עליה ניכרת אך נסבלת במחירי הבר והמזון במתחם באופן שוודאי מוצא גם הוא את דרכו לשורה התחתונה.

הקהל האדוק מקבל את העלאת המחירים בהסכמה נדירה בימים אלה במשק הישראלי משום שהוא קהל מודע המבין את החשיבות הגדולה שבשימור החופש ממסחור קונבנציונאלי. אווירת הקהילה החמה שעדיין שורה בכל פינה בפסטיבל גורמת לטשטוש ההבחנה בין 'מארגנים' ל'קהל' ותורמות להתרחשות הכלכלית הבריאה שמוצגת כאן. גם מדיניות התגמול הכספי לכל להקה שהונהגה השנה לראשונה מחלחלת למטה בקהילה בה משתתפים רבים בקהל הם מוזיקאים בפני עצמם ששואפים להופיע בפסטיבל בעתיד.

אף כי גם השנה חזרו מארגני הפסטיבל על ההצהרה כי הוא אינו מיועד למטרות רווח, נראה כי אחרי 5 שנות פעילות, יזמי אינדינגב אוחזים בידם עסק תרבותי ישראלי מקורי ומוצלח שיכול לאפשר להם לגזור רווחים נאים תוך חיזוק הקהילה, האמנות והתעשייה ממנה הם מגיעים עוד זמן רב.

עומרי ולוורט

2 כרטיסים חינם להופעה של הקונגוס והאביסיניאנס + פוסט אורח מאת ד"ר יובל שביט

פורסם בקטגוריות הופעות בתאריך 27 באפריל, 2011 מאת אורי זר אביב – 33 תגובות

איך שיצאה ההכרזה הרשמית על הגעתן של The Congos ו-The Abyssinians להופעה בארץ, ועוד באותו הערב ועל אותה הבמה (בארבי, 3 במאי), מייד חשבתי על חברי הטוב – יובל 'היפי-מניאק' שביט מהקיבוץ בצפון. כן, סוף סוף ייצא לי לראות אותו, הרי הבנאדם עד כדי כך היפי שהוא לא מוכן להיכנס לג'ונגל הבטון של תל אביב מבלי סיבה קיצונית מספיק כמו הופעה שכזאת. אגב, הוא לא באמת ד"ר, אבל כן לבן מבחוץ ושחור משחור מבפנים – סוג של גאון לכל מה שנוגע ברגאיי על נגזרותיו השונות, איש יקר וראסטה בנשמה. אה וכן, להשתתפות בהגרלה השאירו תגובה כלשהי, רצוי גם לקשר לאיזה יוטיוב שורשי וטוב ;) (ההגרלה פתוחה עד השעה 12:00, יום שני)

——————

אין כמו רגאיי, הפשטות הקופצנית, הקצב העצלן שתמיד מגיע ביט אחד מאוחר יותר ומספר לך את כל הצרות שלו בגיחוך שגורם לך לפקפק בהגדרה שלהן כצרות. הרגאיי, ובעיקר הרוטס של השנים הראשונות הולכים יד ביד עם הראסטפרי, ספק דת ספק דרך חיים, שקושרת את האדם עם הטבעי והרוחני ועם אימא אדמה ואימא אפריקה (החיבור עם אימא אפריקה מיועד לאנשים שמקורם באפריקה, אבל כיום, בעקבות בדיקות דנ"א מיטוכונדרי נרחבות, המדע המודרני מאמין שכל המין האנושי צאצא של אישה אחת, אפריקאית ומקור כל העמים הוא בתחילתו של דבר, באפריקה).

ז'אנר אחד שאני אוהב במיוחד הוא הטריו הווקאלי, שבו שלושה זמרים מתפקדים במקביל, לפעמים כזמר מוביל ושני זמרי ליווי ולפעמים ככלי נגינה אחד, שמסוגל לנגן אקורדים אם צריך. לכן הייתי מבסוט במיוחד כששמעתי לראשונה ששני טריואים, ראסטאפריים במיוחד, מהגדולים ברגאיי מגיעים להופיע ביחד בארץ ומיד היה לי ברור שאני חייב ללכת. כל מי שמכיר אותי וגר מדרום לצומת הגומא יודע, שמעטים הדברים שיביאו אותי למרכז ועוד לתל אביב.

הקונגוס:

קיימים און אנד אוף משנות השבעים, בהרכבים שונים, שהמשותף לכולם הוא סדריק "קונגו" מייטון, ששייך גם לפרויקט האול סטארז inna de yard של ארל "צ'ינה" סמית (הגאון). הקונגוס מפורסמים בעיקר בעקבות האלבום שלהם, "הארט אוף דה קונגוס", שהופק ע"י המפיק האגדי לי "סקראץ'" פרי. סקראץ' רב באותן שנים עם Island, חברת התקליטים שהפיצה אלבומים בהפקתו לעולם הרחב וכך יצא שהקונגוס לא פורסמו באותו זמן מחוץ לג'מאייקה. הקונגוס נוהגים לשלב את הקולות הנעימים שלהם עם תופים למיניהם ולשיר שירי מחאה חברתיים, נעימים בצורה מפתיעה. הקונגוס היו כאן ב-2007 ושבים אלינו עם ההרכב המקורי ואלבום חדש, שהופק אף הוא ע"י מר לי "סקראץ'" פרי.

האביסיניאנס:

האביסיניאנס הם באמת מהחבר'ה הוותיקים ביותר שבנמצא. הם פעילים מסוף שנות ה-60, אז הקליטו את הלהיט האלמותי שלהם, "Satta Massagana", אצל המפיק (האגדי) קלמנט "קוקסון" דוד. דוד, טעה לקרוא את השוק כשחשב ששיר כל כך דתי וראסטפארי, שמכיל שורות שלמות בשפה האמהרית, לעולם לא יהיה להיט. בתחילת שנות ה-70, תמורת 90 פאונד, קנו האביסיניאנס בעצמם את סלילי המאסטר של השיר והפיצו אותו. סאטה מסגנה הפך מהר מאוד לאחד ההמנונים של הרגאיי והאביסיניאנס שרו אותו בסצנת הפתיחה של סרט הקאלט מסוף שנות ה-70, "רוקרז" (צפיה ישירה). האביסיניאנס שרים בהרמוניות מתוקות שירים על רוחניות, אמונה, ראסטפארי ונושאים חברתיים וניחנים בחזות נביאית משהו. הם חוזרים אלינו לאחר שביקרו כאן ב-2007 בהופעה משותפת עם בלאק אהורו, להקה ענקית בפני עצמה…

אני יודע בוודאות שההופעות הקודמות של החבר'ה האלה בארץ היו חשמל. מומלץ מאוד,

יובל שביט

רדיו אור בזויות 66: Brothers

פורסם בקטגוריות רדיו אור בזויות בתאריך 20 בינואר, 2011 מאת אורי זר אביב – 4 תגובות

שעה ראשונה: השבוע אירחתי בתוכנית את אחי החורג (זה נשמע רע רק בגלל המכשפה משלגיה). בחרנו יחד את השירים, דיברנו קצת שטויות והרמנו כוסית לכבוד הבן הבכור שעתיד להיוולד לו. מתחילים באינדי רוק מלוכלך עם קטעים של דלטה-הד, המפתחות השחורים, הילדים השחורים, קלטות וקלטות וחדי הקרן, ממשיכים עם כמה יציאות שלא במקום ועוברים ל-Fאנק עם קטעים של פרינס ושל פריימל סקרים יחד עם ג'ורג' קלינטון ומסיימים במוזיקה קלאסית עם טוויסט היפי.

  1. Deltahead – Mama Was Too Lazy To Pray
  2. The Black Keys – Sinister Kid
  3. The Unicorns – The Clap
  4. Black Lips – How Do You Tell A Child That Someone Has Died?
  5. Tapes 'n Tapes – Crazy Eights
  6. The Flaming Lips – Kim's Watermelon Gun
  7. The Girls – Desmond
  8. Dolly Parton – Working 9 To 5
  9. Johnny Cash – Country Trash
  10. Primal Scream – Funky Jam
  11. Prince – Musicology
  12. Sly And The Family Stone – Que Sera Sera
  13. Wierd Al Yankovic – Since You Been Gone
  14. The Coasters – Yaketi Yak
  15. Ekseption – Sabre Dance
  16. Egg – Fugue In D Minor

שעה שניה: דוקטור קור עושים גרסא קיצונית של קטורנה מסאלה, שבמקור שייך לאתניקס וזהבה בן, ממשיכים עם הקיצוניות עם טיפת מזל של זהבה, עוצרים ברגע של נוסטלגיה עם קלפתי תפוז של אריק איינשטיין מתוך הסרט 'כמו גדולים'  ומשם נכנסים לפאזת רגאיי. ממשיכים דרך ג'ון לנון ודיוויד בואי לעוד קצת אינדי מהאי הבריטי וסוגרים את השעה עם חזרה לשורשים היהודיים.

  1. Doctor Core – קטורנה מסאלה
  2. טיפת מזל – זהבה בן
  3. קלפתי תפוז – אריק איינשטיין
  4. Peter Tosh – Why Must I Cry
  5. The Gladiators – Eli Eli
  6. The Decemberists – Eli The Barrow Boy
  7. John Lennon – Beautiful Boy
  8. David Bowie – After All
  9. Super Furry Animals – Dacw Hi (There She Is)
  10. A.C. Newman – Secretarial
  11. Bob Log III – Log Bomb
  12. אבות ובנים – אביתר בנאי
  13. סגולה – שולי רנד

התוכנית משודרת בימי שלישי בשעה 20:00 ברדיו הבינתחומי 106.4fm

פוסט אורח: "זהירות חפירה !! למה הרוק הישראלי מת אחרי רצח רבין – סיכום הרצאה ספונטנית" מאת נועה ליברמן-פלשקס

פורסם בקטגוריות לך תדע בתאריך 18 בינואר, 2011 מאת אורי זר אביב – 9 תגובות

בלי גרביים? יא מגעילה

אני לא מכיר את נועה באופן אישי, אפילו לא בטוח אם אי פעם נפגשנו, אבל זה כבר ארבע שנים שאנחנו חברים במייספייס, לאסט.אף.אם, פליקר, פייסבוק ועכשיו גם טוויטר (למרות שלחלוטין בניגוד אליה, אני עדיין בקשיי הסתגלות לפלטפורמת הציוצים). אמנם הקשר בינינו וירטואלי, אך הוא לגמרי מושתת על אהבה ממשית למוזיקה גם ישנה וגם עכשווית ומז'אנרים רבים ומעורבבים. בתור בת גילי היא ואני עברנו הרבה חוויות מוזיקליות דומות לאורך השנים, תוכלו לקרוא אותן בדרך למסקנתה של נועה כי הרוק הישראלי נרצח ב-1995 ע"י מתנקש.

נועה ליברמן-פלשקס היא מעצבת גראפית ומאיירת אבל גם כותבת מעולה. הפוסט הזה התפרסם לראשונה בפייסבוק שלה כ-Note. אחרי שקראתי אותו חשבתי לעצמי שזה יהיה קצת חבל, אם רק חבריה ייחשפו אליו ובייחוד לדיון המרתק שהוא גרר אחריו. אז ביקשתי רשות. לכל ילידי תחילת האייטיז צפויה  מכת נוסטלגיה קשה בשורות הבאות. וגם קצת מירמור. והמון מחשבות על האם היא צודקת הנועה הזאת. האם הרוק הישראלי באמת איבד את עצמו מאז?

זהירות חפירה !! למה הרוק הישראלי מת אחרי רצח רבין – סיכום הרצאה ספונטנית

לבקשת הקהל (או לפחות, דוויק) אני מעלה את ההרצאה הספונטנית שעשיתי היום לאחי בדרך הביתה – למה הרוק הישראלי מת, או לפחות קיבל וואחד כאפה לפנים, אחרי רצח רבין.

אני לא זוכרת הרבה את הניינטיז. למעשה, אני לא זוכרת הרבה את שבוע שעבר. אבל אני כן זוכרת שקראתי ראש אחד ומעריב לנוער, ראיתי יציאת חירום ואת מהתקליטיה באהבה וממש אהבתי את ד"ר קספר. אני זוכרת, אולי מלהיות שם בתור נערה צעירה, ואולי מתוך זכרונות של אחרים, את הרוקסן, את זמן אמיתי, את ד"ר קספר בערוץ הראשון, את נושאי המגבעת (הסרט), את מוניקה סקס ואיפה הילד משתלטים על הרדיו ואת אופנת הגראנג' משתלטת על תל אביב. אני זוכרת בתור ילדה, ששרון קנטור נראתה לי הדבר הכי מגניב בעולם.

היה פופ, זה נכון, אבל לא פופ סכרני ונוראי או מזרחי-פופ כמו עכשיו. הנה כמה מצעדים לדוגמא מתחילת הניינטיז:

במצעד של 1991, הקלאסיקה המלנכולית של שפיות זמנית, הקיץ האחרון, מובילה במקום הראשון. מכוכבי המצעד מז'אנר הפופ או הפופ-רוק ניתן למצוא את גידי גוב, אתניקס ויהודה פוליקר. אבל מז'אנר הרוק: רפי פרסקי, נוער שוליים, משינה ורוקפור. כל השירים תמימים יחסית מבחינת תוכן, אפילו הקיץ האחרון – שיר אבל דכאוני אבל עם תמימות של גיל הנעורים, מה שכנראה הפך אותו ללהיט כזה גדול. למה ליבך כמו קרח שעוסק בתחינה נונשלאנטית לאהבה, וכאן של דץ ודצה… טוב, אתם מבינים את הרעיון.

YouTube Preview Image

אנחנו עוברים לשנת 92. אני בת 9. אני מעריצה שרופה של מיקיאגי. השמאל מקבל בוסט מהקמתה של מרצ, וכמובן מעלייתו של רבין לשלטון. במצעדים ניתן להרגיש גם את תחילתה של תקופה חדשה – אתניקס הם נציגי הפופ היחידים, והמצעד מלא בשירים של להקות רוק צעירות וחדשות – טיפקס, גן חיות, הרידינג ג, החברים של נטשה וכו'. כן, במצעד בשנה הזו היה גם את זודיאק של ירון חדד, אבל זה נסלח.

יש המשך »

פוסט אורח – תגידי, אז איך היה סיפורים באוזן עם שלומי שבן?

פורסם בקטגוריות הופעות בתאריך 5 באוקטובר, 2009 מאת אורי זר אביב – 2 תגובות

קיבלתי מייל מידידתי הנפלאה, שירילב, שהיתה ב-"סיפורים באוזן" עם שלומי שבן:

אורי יקירי,

מזה זמן מה לא התראינו. חבל, כי בשבת האחרונה ציפיתי לראותך. חשבתי שתוכל להגיע. כמה התאכזבתי כשלא הגעת! הרי אין כמוך השואל שאלות אמנים נפלאים, מקשה ובודק מה מזיז להם את הקורקבן מבפנים. והרי הmonocraveיה זה אתה שפרסם בדף פני הספר שלו כי הוא מתעתד להגיע למופע… אחרי שראיתי את הפוסט על אירוע "סיפורים באוזן" שמארחים הפעם את שלומי שבן, החלטתי מייד להרים את הכפפה והשפופרת ולחייג למספר להזמין כרטיסים. כן, חודש מראש, ומבלי שראיתי מעולם לפני כן את שבן בהופעה, החלטתי שזהו זה. הגיע הזמן להקשיב לו, בלייב. כמובן שאהובי הצטרף לחוויה בהתלהבות, אך מי אם לא, אורילה הסנדלר, נשאר יחף וחף מכרטיס.

התור היה ארוך. חיכינו.

יש המשך »