אור בזויות

אני מת על סרטים דוקומנטריים שמספרים על תקופות במוזיקה, על אמנים ספציפים והקריירות שלהם, על כל אלו שנפחו נשמתם בגיל 27 ובכלל, על תוכניות שעוסקות באמנות שאני אוהב. אך מצד שני, בימינו זה כבר אמור להיות ברור לכולם (אני מקווה), שסרטים דוקומנטריים מכל סוג שהוא ועם כל אהבתי הגדולה אליהם, נוטים לשפוך אור על הנושא ה"נחקר" בדרך כלל רק מזויות מאוד סובייקטיביות של איזה במאי, בעל מאה, או קבוצת השפעה כזו או אחרת. לכן ככל שצפיתי יותר בסרטים דוקומנטרים שכאלה וככל שנתקלתי ביותר מדי "חורים בעלילות" או סתם סתירות של מידע, וכתוצאה מהצלבות עם מקורות אחרים  (אינטרנט וכאלה), התחלתי ממש לחבב את הרעיון של סרטי להקות מוקומנטריים. הרי הם בעצם השדרוג האולטימטיבי, החכם והמטופש בו זמנית לסרטי התעודה המפוקפקים ,שנכון שאני עדיין אוהב, אבל ככל שאני מתבגר בוחן אותם יותר כמו שב"כניק, במקום פשוט להתרווח על הספה ולקבל קצת גוד אול' אינטרטיינמנט.

בטח עולה בכם המחשבה על המוקומנטרי הענק והמכונן – ספיינל טאפ, על להקת רוק כבד פיקטיבית ומגוכחת (שהפכה בסופו של דבר ללהקה אמיתית ועוד יותר מגוכחת). אך מסתבר שהרבה לפניו, כבר ב-1978 הופק מוקומנטרי, שהוא השני בהיסטוריה ככל שידוע לי, אבל הראשון שהציג סאטירה על תרבות הפופ. זהו סרט המגולל את סיפורם של ארבעת המופלאים מליברפול – ה-Rutles כמובן. הסרט יועד בזמנו לטלביזיה הבריטית והוא מוצף בבדיחות שמיועדות לביטלמאנייקים רציניים, אבל גם למתחילים מושתנים. ביים, שיחק וכתב את התסריט אריק איידל ממטורללי חבורת מונטי פייתון. תציצו ברשימת השחקנים: ג'ון בלושי (ז"ל) ודן אקרוייד הלוא הם האחים בלוז, ביל מוריי הענק ויש גם איזה ג'ורג' הריסון אחד (בטח עוד טלנט שאספו מהרחוב. גם הוא – ז"ל). הסרט כולל גרסאות מטופשות ביותר לשירים מוכרים של הביטלס, ואפילו מיק ג'אגר בא להסטלבט עליהם קצת. הטיפול של מונטי פייתון במיתוס של ישו ב-'בריאן כוכב עליון' היה התעלות קולנועית גאונית ואחד הסרטים שהכי הצחיקו אותי עד היום. עכשיו הגיע הזמן לצפות בטיפול שלהם במיתוס של הישו השני, לא ההוא שאנחנו רצחנו.

All You Need Is Cash (70 minutes)>

יש המשך »

מה הקשר בין להקת דיבו, חברת הטלביזיה האמריקאית טיבו וחייזרים? תאוריית קונספירציה? דאחקה? הסרטון הבא הוא אכספוזיציה לתאורית הקשר שמובאת בסרט הקצרצר שמתחתיו, תאוריה אשר איכשהו קושרת את מקימי חברת הטלביזיה האמריקאית Tivo לחלקי טכנולגיה חייזרית שנמצאה בנבאדה ושהיתה בבעלות חברי להקת Devo הגאונית כבר מסוף שנות השבעים.

"Classified US government training film from 1973 detailing a crashed UFO in the Nevada desert. "
"WARNING: Property of US Government. View at your own discretion."

הסרט שכביכול חושף את הקונספירציה עלה ליו-טיוב בסוף 2008, כלומר יותר משנה לפני שדיבו שיחררה את Something For Everybody – אלבומה החדש שיצא בהפרש של עשרים שנה מקודמו. כנראה שחברי דיבו הרגישו שזו יכולה להיות אחלה דרך כדי לייצר קצת באז סביבם, אחרי הכל הם אחת הלהקות הכי משפיעות בהיסטוריה של המאה הקודמת. מנהיגי קאלט של ניו וייב ו-Pאנק סינתיסייזרי כבר מעל לשלושים שנה. צפו בסרט (לא ארוך. חמישה חלקים של עד 2 דק' כל אחד) ונסו לאתר את ההשתלות והשטויות שדיבו הכניסו לרעיון המופרע והמשעשע של הסרט הזה. כל כך מופרך שזה כבר מצחיק, ומאחר ודיבו היא להקה שתמיד היתה ידועה בהומור הסוציו-טכנולוגי ההזוי שלה, ברור לגמרי שכל הסיפור שמובא כאן הוא בעצם סוג של פרסומת מצחיקה לחברת טיבו, בנוסף לקידום מכירות לקראת אלבומה החדש של הלהקה.

מי שהאזין לאחרונה לרדיו אור בזויות בטח כבר קלט עד כמה שנגנבתי על האלבום החדש של הרובוטים הזקנים מאוהיו. כל שיר ושיר באלבום הזה להיט. אלבום כיפי, נותן בראש, קליל עם בוחרים שלא להקשיב למילים. על Human Rocket, השיר שכתוב מנק' מבטו של טיל מלחמה בדרכו לעבודה כבר כתבתי כאן לא מזמן ועכשיו שימו לב לקטע הבא; קוראים לשיר הזה What We Do ובגדול מה שהוא אומר זה: 'שלום, קוראים לנו דיבו ואנחנו עושים את אותם הדברים שכבר עשינו קודם. ממש כמו בני אדם'. אולי נשמע בעייתי בשביל דיסק חדש של להקה שתמיד היתה חדשנית אם לא עתידנית, אבל זה לא. להיפך, זה סבבה לגמרי, הרי אף להקה אחרת לא מסוגלת לעשות את מה שהם עושים. מי יכול עליהם בכלל מי!

בשבוע הבא (14.7), יגיע לארץ דוויזל זאפה כדי להמשיך את מסעו חובק העולם להפצת מורשתו של אביו הגאון, מסע אליו יצא לפני חמש שנים. אני מוכרח להודות שאני ממש לא אוהב הופעות קאברים או הצדעות לאמנים, אבל ב-Zappa Plays Zappa הרעיון הוא קצת אחר. ע"פ דוויזל (איזה שם ביזארי יא ראבאק..), המטרה היא להכיר ולהנחיל את המוזיקה של פרנק, אשר לחלוטין הקדימה את זמנה (עוד ביטוי שבאמת שמור למקרים נדירים כמו זה). ויש סיבה טובה לרצון הזה שלו שכן, זאפה שיחרר בחייו טונות על טונות של אלבומים, שהעולם עדיין לא ממש הספיק לעכל, גם לא שנים אחרי מותו. זה נכון שזאפה כן ידוע כאגדה, אבל בכל זאת הוא לא ממש הפך למיינסטרים (גם לא בדיעבד), וזאת בניגוד ללהקות קלאסיות רבות, כמו הדורז או פינק פלויד לדוגמא, שכיום הן נחלת הכלל. סיבה נוספת לכך, שרוב המוזיקה שיצר עדיין לא הגיעה לקהל הרחב, היא שיצירותיו פשוט מורכבות מדי . הן לא מתאימות לכל אוזן. זה לא ביטלס, אצל זאפה אין רומנטיקה טהורה. מה שכן יש זו , גאונות מוזיקלית והפקה עתידנית שלא נראתה כדוגמתה, וכמובן המון הומור.

אני עובד על זה, שומע לאט לאט, אלבום אחרי אלבום שלו (ונהנה מכל רגע), אך בשלב זה של חיי אני עדיין רחוק שנות אור מלהגדיר את עצמי כזאפאיסט (ע"ע זאפאיזם). לכן אני מניח שלא אגיע להופעה המסקרנת הזו ואפסיד אותה לטובת הופעה של גאון אחר שאני דווקא כן חורש לו ת'צורה כבר לא מעט שנים – דיג'יי שאדו. לצערי, שתי ההופעות נופלות בדיוק על אותו תאריך. עם זאת, אני חייב לתת קצת בכבוד לאיש הזה, למורשת שלו, ולבן עם השם המוזר, לכן החלטתי לפרסם כאן תוכנית תעודה מעולה על שניים מהאלבומים היותר מוכרים של האיש והשפם. האמת היא שהתוכנית עוסקת פחות באלבומים, ויותר בגישה המרתקת של זאפה למוזיקה עצמה. לא לזאפאיסטים בלבד.

60 ד', 2007 אנגלית (כתוביות בספרדית…)
Build your own custom video playlist at embedr.com

.

"I-man serve Selassie I continually. No matter what the weak heart say"

הסרט רוקרס תוכנן במקור להיות תוכנית תעודה על תרבות הרגאיי בג'מייקה של הסבנטיז, אך התפתח בסופו של דבר לסרט מוזיקלי באורך מלא. מה שבתכל'ס יצא זה שילוב בין סרט בורקס לסרט תעמולה קליל על התרבות הראסטאפרית בתקופת השיא של הרוטס רוק רגאיי בקינגסטון וסביבתה. כמתבקש מסרט שכזה, יש כאן מלא מלא גנג'ה ולפיכך, ראו הוזהרתם – אם עדיין לא יצאתם מהדודא שנכפתה על מדינתנו המוחרמת והמיובשת, אז רצוי מאוד להימנע מהצפייה בסרט.

אם אתם בכל זאת מתעקשים לעקור לעצמכם את העיניים בקנאה, אז זה הולך ככה: גיבור הסרט הוא לירוי "הורסמאות" וואלאס (אני מניח שקוראים לא ככה כי יש לו אשכרה פרצוף של סוס). הורסמאות' הוא ראסטה נשוי עם ילדים, שלא ממש שם עליהם כי הוא עסוק מדי בלהפיץ את בשורת הרגאיי באי, בזמן שאישתו קורעת ת'תחת בבית עם הזעטוטים. אבל הי, המוזיקה זה מה שחשוב בחיים לא?… הוא קונה אופנוע מעפן ורוכב עליו ממקום למקום כדי למכור תקליטים לסאונדסיסטמס מקומיים, ועל הדרך גם גורם לא מעט בלאגנים.

במציאות הורסמאות' הוא מתופף אגדי, שניגן עם אמנים שונים כמו ברנינג ספיר וגרגורי אייזאק (שבעצמם מככבים בסרט) וגם עם הגלדיאטורז האגדיים שממש עוד מעט מגיעים להופעה בישראל! כמו בכל סרט בורקס טוב, העלילה כאן היא לא העניין. מה שעושה את הסרט לכזה גדול זו המוזיקה המעולה שמלווה אותו לכל אורכו, והסטייל של הטיפוסים עם המבטא הפטואה-קריביאני, שהתערבב לו עם הסלנג הראסטאפרי לכדי שפה שכונתית (טרנצ'טאונית) רוחנית ומצחיקה לאללה. "האנגלית" של הראסטות ברוקרס כמעט בלתי אפשרית להבנה אם אתם לא חזק בקטע הראסטאפרי בעצמכם, אבל: 1. זה ממש לא חשוב 2. זה נהייה קל יותר במהלך הסרט 3. יש כתוביות באנגלית.

קבלו איזה ליינאפ מהסרטים יש כאן! אלו האמנים המעולים/השחקנים הגרועים שמשחקים את עצמם בסרט: רובי (מסליי אנד רובי), גרגורי אייזאק, ג'ייקוב מילר, ברנינג ספיר, ביג יות', קידוס איי, ריצ'ארד "דירטי הארי" האל ודילינג'ר. שימו את ידיכם על הפסקול המצויין, הוא מהווה יופי של חינוך ביסודות הרגאיי לכל מי שרוצה קצת מעבר לבוב (ישתבח שמו) מארלי. הנה כמה טעימות מתוכו:

We 'A' Rockers by Inner Circle
 

Tenement Yard by Jacob Miller
 

Stepping Razor by Peter Tosh
 

הסרט המלא להנאתכם (100 ד', אנגלית של ראסטות) ואם עושה בעיות הנה לינק חלופי לצפיה בסרט

.

בעקבות הגעתם הקרבה והמשמחת של שניים מגיבורי הפולק "החדש" להופעות בישראל: ג'פרי לואיס, שמייצג את זרם האנטי פולק ודבנדרה בנהארט שמזוהה עם אחיו החורג של האנטי – הפריק פולק, התחלתי לחפור שוב בתוך הפולקיאדה ותראו מה מצאתי! The Eternal Children הוא סרט הולנדי, אמנם לא חדש (2006, אנגלית) אך לגמרי שווה ומרגש המתאר את הפריק פולק דרך עיניהם המוזרות והכל כך יפות לטעמי של כמה מאמניו המובילים: האחיות קוקורוזי, ושתי באניאן, אנתוני וכמובן הניאו היפי דבנדרה בנהארט.

אז מה בעצם ההבדל בין שני המושגים האלו, שכמובן שלא האמנים עצמם הגו: הפריק פולק שעליו מדבר הסרט, לבין האנטי פולק? למה כל כך שכיח להתבלבל ביניהם ולהחליף אותם אחד בשני?

.

הבילבול נובע בצדק, מהיות שני הזרמים המוזיקליים האלה בעלי לא מעט נקודות השקה, הרי מצד אחד שניהם סוגים משונים של מוזיקת פולק, אך מצד שני כאלה הנושאים הלך רוח שונה מאוד אחד מהשני. הפריק פולק, מגיע מראיית עולם הרבה יותר היפית-שאנטי-באבאית שכזאת, ומתוך סביבה נטורליסטית ואוניברסלית, לעומת האורבניות המיוחסת לאנטי פולק אשר נולד לו על שפות מדרכותיה של ניו יורק הסואנת. הפריק פולק שואב את כוחו והשראתו הגדולה מתוך החיבור האינפנטילי הטהור והיפיפה שלו עם הילדות, עם התמימות (להבדיל מנאיביות), מהג'נדר בנדריות וההתעלמות הטבעית שלו מהגדרות מיניות שבאות לבני אדם בד"כ רק אחרי גיל התבגרות מסויים.

למרות שרבים מייחסים בדיעבד את המפץ הגדול שהחל את הפריק פולק לאלבומה של ושתי באניאן – (Just Another Diamond Day (1970, שהפך לקלאסיקה רק אחרי כמעט 30 שנה, עדיין אף אחד לא באמת יודע מתי בדיוק החל הפריק פולק.

הקליפ החדש והמופרע של דבנדרה… אני יודע שלשים את הוידאו של I feel Just Like A Child היה מעביר את המסר ברור יותר אבל לא יכולתי להתאפק. זה גדול

האנטי פולק לעומת זאת, בכלל נובע מתוך ה-Pאנק ותרבות הנגד ומכאן שמו, אך בניגוד לאותו Pאנק הרסני שרובנו מכירים מלהקות של חוראנים סטייל הפיסטולז, האנטי פולק מלא בהומור עצמי, שנינות צינית וכנות אישית שבאה לידי ביטוי בסגנון כתיבה וביצוע ייחודי של כל אחד מהאמנים המייצגים אותו. רגע, אז מי בכלל מייצג אותו? בין האמנים היותר מוכרים של האנטי תמצאו את: אדם גרין, לאצ' וג'פרי לואיס כמובן, קימיה דוסון ו- Paleface. החבר'ה האלה הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה שבכל זאת נשארה איזוטרית באופן יחסי להצלחה האדירה של הפריק פולק מאז תחילת האלף הנוכחי.

לאנטי פולק, לעומת הפריק, יש תאריך לידה. הוא נולד מתוך סוג של פעולת מחאה יזומה של אדם אחד, סינגר-סונגרייטר בשם לאצ' (Lach) שרצה לבצע את שיריו במועדוני הפולק של הגריניץ' וויליג' אך סורב בטענה שמוזיקת הפולק שלו Pאנקית מדי בשבילם. לאץ' לא וויתר והקים מועדון משלו בו הוא קרא לכל האמנים והווירדו'ז, שלא תאמו את המועדונים השמרנים יותר, לבוא להופיע אצלו. באותו השבוע בו לאצ' פתח לראשונה את המועדון שלו – The Fort, במקרה התקיים בעיר פסטיבל הפולק של ניו יורק, אז הוא פשוט קרא לאירוע פתיחת המקום שלו – פסטיבל האנטי פולק של ניו יורק. אפשר להגיד שהאנטי פולק עבור הפולק הישן הוא מה שה-Pאנק היה עבור הרוק הקלאסי.

אני מניח שההעדפה בין האנטי לפריק תלויה בסגנון החיים שלכם, בין אם אתם יותר חבר'ה של קיבוץ או של עיר, אך כמובן שהכי שווה ליהנות משני העולמות. כך או כך, ישנם המון מקומות בהם שני הסגנונות האלה פשוט נושקים. אני מניח שהראשון הוא הבסיס האקוסטי של הפולק, שכן את שניהם אפשר לנגן בחוץ, במעגל ובלי צורך בחשמל. אני גם שומע איפשהו את קולו של סיד בארט מהדהד בהרבה מהשירים של שני הצדדים הפסיכדליים האלה של הפולק. אך הדבר החשוב ביותר שמאחד בין שני תתי הז'אנר האלה הוא, ששניהם מהווים מים חיים ומתחדשים שזורמים מתוך ביצה של מוזיקה הנטמעת בתוך המאפיינים של עצמה. הרי פולק הוא קיצור של המילה פולקלור – רוח האנשים, ורוח מטבעה משנה את כיוונה כל הזמן. ישנם המון סוגי פולק שמייצגים המון סוגים של אנשים ממקומות ומזמנים שונים. הפריק והאנטי הם רק שניים מתוכם שבמקרה גם זכו בשמות.

הסרט על הלהקה המיתולוגית, שזכור לי רק בפורמט של קלטות וידאו משוכפלות אחת על יד השנייה, על מדף בחנות התקליטים "חור בשחור", הועלה ליו-טיוב במלואו. אין יותר מתאים ממנו להיכנס לאוסף הסרטים של אור בזויות ולפיכך איגדתי את חמשת קטעי הסרט לפלייליסט נוח ורציף לצפייה מלאה. תהנו:

• קלטת האודיו המקורית של נושאי המגבעת מ- 1988 להורדה למחשב (סטריאו ומונו)

סרט תעודה מעולה של ה-BBC על גיל סקוט הרון. אחרי כמה האזנות לאלבום החדש שלו, שהוא מעין אוטוביוגרפיה מצמררת, חזרה אלי הסקרנות לחקור שוב את האישיות הדגולה הזאת. הסרט בהחלט מסביר וממחיש את הסיבות לכך שרוכשים לאיש הזה כל כך הרבה כבוד. בין המרספקטים: צ'אק די ומוס דף שמסבירים למה דבק בגיל הכינוי – "הסנדק של הראפ". אם יש משהו אחד שגיל סקוט-הרון הוא המאסטר בו, כנראה זה היכולת שלו לדחוס לתוך משפט אחד כל כך הרבה סמלים ורעיונות מ"עולמות" שונים לכדי מסר חדש, חריף ונקי מחארטות.

הסרט נקרא The Revolution Will Not Be Televised (איך לא?). 2006. 60 דקות

• גיל סקוט הרון על להיות חדש כאן

בפעם הראשונה שהאזנתי ל- London Calling של הקלאש עדיין לא ממש הבנתי מה זה Pאנק. הייתי ילד-גראנג' עם תמונה מעורפלת של חבורת מחורעים עם מוהיקן, שניצב מעליהם כמו פסל של שערות וסבון מוצק. אבל זה לא פאנק. אני עדיין רואה ילדים שמסתובבים בעיר עם ניטים, בירה ומבט של פאק-אוף-אני-מגניב. הסמלים שמייצגים את הזרם הזה שנקרא פאנק הצליחו לבלבל אותי.

מצד שני, יצא לי גם להכיר כמה חבר'ה, פאנקיסטים, שלאו דווקא לובשים את כל הדאווין קומפלט, אנרכיסטים כאלה, רובם צמחוניים או טבעוניים. די אירוני לחשוב שהמילה punk מתורגמת לפרחח או פושטק כאשר לאנשים האלה יש כל כך הרבה משמעת עצמית… הלוואי והיו לי ולו מעט מהערכים והדבקות שיש להם באיזושהי מטרה מוסרית. אמנם הסטייל הקשוח שלהם בהחלט מביע איזשהו כעס, מין קונטרה לצבעוניות העליזה של הסיקסטיז, אך הנפש היפה היא אחת בכל סוג של אמנות ולכן זה לא מוזר לי שגם המוזיקה הכי הרדקוריסטית שאני מכיר נעשית בסופו של דבר ע"י אנשים עדינים.

גם במוזיקה המהפכנית של הסיקסטיז וגם בפאנק הראשוני של הסבנטיז היה ניכר רצון אמיתי להביא לשינוי. ההיפים נלחמו בעצם היציאה למלחמות, במוסכמות החברתיות. הפאנק'ס נלחמו בכל סוג אפשרי של פאשיזם (ובעיקר נגד ניאו-נאציזם) ותמיד מחאו כנגד מפלצת הניכור הקפיטליסטי. לא מעט מוטיבים בולטים של פאנק נשאבו מתוך המפץ הגדול של ההיפים, אך הפאנק תמיד נטה להתבדל ואפילו לסלוד מהוריו הסטלנים שהפכו עם השנים ליאפים עבשים.

רשימה (חלקית מאוד) של המשתתפים בסרט, כולם חולי סטראמר (בייחוד סטיב בושמי שתמיד נראה חולה): ג'ון קיוזאק, ג'וני דפ, מאט דילון, סטיב בושמי, ג'ים ג'ארמוש (במאי גאון), מרטין סקורסזה, אנת'וני קידיס ופלי. ונראה לכם שבונו לא ייכנס… ת'אמת שהוא מדבר שם לגמרי לעיניין.

שמתי לב שהמכנה המוזיקלי המשותף לרוב להקות הפאנק האהובות עלי הוא עמום למדי: אצל הקלאש מההתחלה שמעתי סקא, (כאמור, התחלתי עם "לונדון קולינג" ולא עם האלבום הראשון) בפיסטולז שמעתי בעיקר רעש וסוניק יות' עדיין נשמעים לי כמו להקת אינדי.

הסרט המעולה – The Future Is Unwritten איפשהו אישר לי כמה הנחות שהיו לי לגבי ז'אנר הפרחחים:

• אף להקה לא יכולה לכעוס את דרכה לפסגה ולהישאר כועסת לעד.
• הפאנק אמנם נולד באנגלייה אך וויתר על אזרחותו בתמורה לכלום.
• אם אתה מכוער אתה יכול לעשות פאנק (said Joe).

לטריילר לחץ כאן

סרט חובה לכל חובב קלאש!

Strummer: “Feeling lucky punk? Oh, good”