אור בזויות

סול וויליאמס, שמתגורר בימים אלו בפאריז, ביקש מהאנשים העומדים מאחורי הבלוג הצרפתי המצוין - La Blogotheque להתלוות אליו לסיור בקברים התת-קרקעיים שמתחת לעיר. לא לאלו המתוירים, אלא לג'יפה האמיתית. הם זרמו אתו.

בסרט משולבים שירים חדשים שלו מתוך אלבומו השלישי (נוטה להתעלם לפעמים מ"ניגי טארדאסט") הרביעי, Volcanic Sunlight, וכמו כן – קטעי דקלום מהדהדים. חלקם פורסמו בספריו ומופיעים בשיריו המוקדמים.

"only some will star the sky / only believers in death will die"

לורי אנדרסון המופלאה חוזרת אלינו (כי זה מה שחייזרים עושים) להופעה חדשה בהיכל התרבות, ביום ראשון הקרוב מאוד (19.6) – ויש לי שני כרטיסים לחלק לכם! כדי להשתתף בהגרלה – השאירו תגובה כלשהי, אפשר להוסיף גם איזה לינק לוידאו של חיה מוזרה, או כזו שעושה משהו משעשע כלשהו שיכול לעניין כשהכלום תוקף בחושך.

אפשר לדבר המון על ההופעה ההיא מלפני שנתיים ועל כמה שהיתה מיוחדת, על איך שפתאום לו ריד (בעלה של החייזר/ית) עלה לבמה ושר איתה, על הכינור המחושמל שלה וכמובן שעל קולה הנעימטריד. זו באמת היתה הופעה יוצאת דופן מכל כך הרבה בחינות ולכן, כאשר נודע על כך שהגברת עומדת לקפוץ לביקור נוסף, חשבתי לעצמי שזה עלול לקלקל לי את החוויה המושלמת של ההופעה ההיא…

כן, קצת מטופש ונוסטלגי מצידי, אבל לשמחתי זו היתה מחשבה מיותרת (רובן), כי מדובר הפעם במופע אחר לחלוטין. הדבר הזה, שבו חזינו ב-2008 היה בעצם ההופעה של האלבום Homeland, שיצא ב-2010. הומלנד התרכז כמעט ורק בנושא אחד (אך רחב למדי) – ביקורת כנגד אמריקה השמרנית של ימי בוש. אבל חאלאס. די, נגמר – בוש הוא נחלת העבר כך שבחייאת בואו נביט קדימה אל המופע החדש והמיסתורי של אנדרסון שנקרא Delusion.

עלול להכיל ספויילרים מההופעה

דלוז'ן הוא מופע סולו-ספוקן וורד מינימליסטי (ואוווור-קולי) של לורי אנדרסון, שבו היא בעצם מספרת סיפורים, כשלרוב היא לבדה על הבמה. זה אולי לא יישמע אטרקטיבי במיוחד לאלו שלא מכירים אותה, אך לי יש ציפייה גדולה לסיפוק מסוג שלא קיבלתי עדיין, גם לא ממנה. ושלא תבינו לא נכון, העובדה שאנדרסון לבדה על הבמה אינה מונעת ממנה להצליח לשיר/לדבר ובו זמנית לתפעל, כאשפית בתחום ששייך אך ורק לה: את הויז'ואלז (שהיא בעצמה יצרה), את האפקטים בסאונד (שאת חלקם היא בעצמה פיתחה), לנגן בכינור חשמלי (ולא, לא כמו זה של סמיר שוקרי) ועל כלים מוזרים נוספים שגם אותם היא המציאה (כמו כינור העשוי ממיתרי סרט הקלטה). וכל זאת תוך כדי שהיא שומרת על קשב ודממה באולם, בזמן שעוד סיפור נפרש לעיני ואוזני היושבים מולה עמוק בתוך הכסאות המרופדים.

הנה, שמעו סיפור בינתיים. ההופעה תכלול משהו כמו 12 כאלה. מהאזנות מרובות לאלבום הספוקן-וורד The Ugly One With The Jewels , אני יכול להגיד לכם שהיא לא רואה ממטר לא את יוסף המספר ולא את פסטיבל מספרי סיפורים גם יחד. אבל זה לא כוחות, הרי היא סופרמן.

Same Time Tomorrow by Laurie Anderson (זה כל הזמן אותו הזמן)

John Lilly by Laurie Anderson (על בחורצ'יק שאומר שהוא מסוגל לדבר עם דולפינים)

נוח על משכבך בשלום גיל סקוט-הרון (1949-2011). כואב לשמוע את החדשות האלה, בייחוד לאור כך שהייתה לי הרגשה קריפית לגמרי מתחת לעור שהיום הזה קרב ובא. אמנם סיבת המוות אינה מפורסמת עדיין (נכון לזמן כתיבת שורות אלה), אך לי נראה שזו העיר ניו יורק שהרגה אותו. קשה שלא לשמוע זאת על קולו ב-I'm New Here – אלבומו האחרון שיצא בשנה שעברה. מצד אחד הוא נשמע שם אדם לגמרי שבור, אך מצד שני כזה שהשלים באופן מלא ובשלווה עם בואו בימים ומעברו ההדרגתי והאיטי אל העולם הבא.

נוח על משכבך בשלום

"A friend, Doris C. Nolan, who answered the telephone listed for his Manhattan recording company, said he died in the afternoon at St. Luke's Hospital after becoming sick upon returning from a European trip." (The New York Times)

לאחר שביטל את הופעתו בישראל בשנה שעברה כתבתי כאן פוסט בשם: "אין גיל ואין שמחה, אני רק מקווה שירגיש טוב". כתבתי שם ש: "מדובר באמן מבוגר בשנות השישים לחייו, אשר רק עכשיו השתחרר משלוש שנים בכלא. יותר מזה, הוא נכנס לשם מלכתחילה כי לא הסכים לאופציה הראשונה שהציעו לו הרשויות האמריקאיות: גמילה". הבוקר הזה והחדשות על מותו של הרון קצת הזכירו לי את ההרגשה הנוראית שחשתי כשליין סטיילי, סולן להקת אליס אין צ'יינס נמצא מת. חוסר האונים שבלהגיד לעצמך ש"זה רק היה עניין של זמן". ג'אנקי עד יומו האחרון… עצוב.

יש המשך »

המקרה העצוב של ביטול ההופעה של גיל סקוט הרון מתחיל להתבהר לי. חלקי הפאזל המרכיב את התמונה הגדולה נמצאים בין שורותיו של גיל סקוט-הרון לזיוני השכל העלובים של מנהלו, וולטר לורור. לורור ניסה להסביר לעינב שיף בראיון קצרצר שערך איתו לוואלה תרבות מה היה כל הסיפור:

"היו סיבות רבות לביטול, ביניהן האפר הוולקני שגרם לבלגן בתאריכי ההופעות בסיבוב וכן טרגדיות אישיות הקשורות לחברי הלהקה."

יש המשך »

לפני כחודש, גיל סקוט-הרון שבר שתיקה עם אלבום חדש שנקרא, בסרקסטיות שכל כך מאפיינת אותו -  I'm New Here. יותר מ-14 שנים חלפו מאז הוציא את אלבום הסטודיו האחרון שלו. האלבום החדש הוא ללא ספק הטוב ביותר מבין כל מה ששיחרר בשלושים שנה האחרונות. מדובר באלבום קצרצר, כולה 27 דקות אך עם זאת הוא גם אינטנסיבי, אין רגע מת אחד לכל אורכו. עם השנים קולו של הרון הפך לכל כך קשה ומחוספס שאפשר ללטש איתו יהלומים וזה בדיוק מה שהוא עושה כאן לשירים. אלבום מבריק.

גיל סקוט-הרון הוא אחד הדוברים החריפים ביותר שפלטה תרבות הרחוב האמריקאית של המאה העשרים. הוא עלה לגדולתו בתחילת שנות השבעים עם השיר The Revolution Will Not Be Televised שיצא באלבום Pieces Of A Man. באותו טראק אלמותי, היטיב הרון לתאר את המציאות התקשורתית-פוליטית-קפיטליסטית של אותם ימים באמצעות דיבור כמעט ראפ (שעדיין לא נולד נכון לאז), ושימוש מבריק בסמלים שלקוחים מתוך תרבות הצריכה והפרסומות האמריקאיות של התקופה.

The Revolution Will Not Be Televised (1971)
 

באלבום החדש לא תשמעו מחאה ובטח שלא הטחות אשמה. להיפך, החדש של הרון הוא אינטימי להחריד. בניגוד לרוב עבודותיו עד כה, באלבום החדש מדבר המשורר על עצמו. בשיר הפתיחה, מדבר הרון על תקופת ילדותו בבית סבתו אי שם הרחק דרומה מהעיר הגדולה, הוא מספר שם על דמותה ואהבתו הגדולה אליה, על פטירתה בעודו בן 13 ועל חרדת הנטישה. הקטע הזה מגיע בדקלום ספוקן וורד, על רקע של ביטים אפלוליים וסמפל שלקוח משיר של קניה ווסט. הוצאת הקלידים מהקשרם המקורי היא לכשעצמה מעשה אמנות של מפיק האלבום, מנהל חברת התקליטים, XL - ריצ'ארד ראסל.

On Coming From A Broken Home Pt. 1 (2010)
 

הקטע השני בדיסק, Me & The Devil הוא חידוש, ראינטרפרטציה לשיר עתיק יומין ששייך לאגדת בלוז מיסטית בשם רוברט ג'ונסון (נווד כושי [!] עם גיטרה, שע"פ הסיפור מכר את נשמתו לשטן בתמורה ליכולות נגינה פנומנליות. האיש שבלעדיו לד זפלין לא היו לד זפלין).

באופן מאוד לא צפוי, שיר הנושא – I'm New Here, הוא ביצוע מחודש לשיר של ביל קלאהן המוכר יותר בכינויו – Smog מתוך האלבום המעולה שלו A River Ain't Too Much To Love מ-2005.

I'm New Here by Smog (original version 2005)
 

אי אפשר שלא לשים לב להקפדה האדוקה של ריצ'ארד ראסל על האותנטיות שבהפקת האלבום החדש של הרון. למרות השימוש בקטעים קיימים, עתיקים לצד חדשים, "הרוטס" של גיל סקוט-הרון נשמר והאמת אותה הוא מעביר באופן כה מצמרר נותרת ללא רבב.

בני אדם נהגו לקרוא שירה בעל פה, הרבה לפני שלמדו קרוא וכתוב. היא בוצעה מול קהל חי של מאזינים ניאנדרתליים חובבי תרבות עוד בימי קדם. משוררי קרנות הרחוב קראו בקול רם את שעל ליבם לכל עוברי האורח, אף אחד לא קרא לזה אז "ספוקן וורד". היום, שירה תוססת לה מתחת לאספלט התל אביבי, המגירות בעיר מתפוצצות מדפים אך אין קול ואין קורא. איפה היא? שמישהו יוציא אותה בבקשה לרחוב, שמישהו יצעק אותה מהמרפסת, אני רוצה לשמוע.

לא עברו אפילו חודשיים מאז הופעתו של אמן הספוקן וורד הניו יורקי סול וויליאמס, שהשאיר את הקהל הישראלי פעור פה בזמן שהמטיר את מילותיו הטובות כמו גשם זלעפות כשכל שעמד לרשותו זה מיקרופון ואוצר של מילים והנה – הפטרייה הראשונה כבר צומחת לה בתל אביב:

גלעד כהנא, יהוא ירון, נועה פארן, אודי שרבני, וגון בן ארי הם רק חלק קטן מרשימת האמנים שיופיעו ב- Word Up, ערב הספוקן וורד "הרשמי" הראשון בישראל אשר יתקיים ביום שלישי  הקרוב (05/01) במועדון הקומפורט 13.

בפגישה שקיימתי עם ההפקה של '!Word Up', שמחתי לגלות מולי שתי בחורות בשנות ה-20 לחייהן, נטולות דאווין, חברות טובות שחולקות דירה בתל אביב ואהבה משותפת לספוקן וורד. ענבל בנימין וים כהן מפיקות את האירוע הזה בכוחות עצמן, עם מינימום משאבים ואינסוף אמביציה. מסתבר שהן כבר לא לבד.

רגע, אז מה זה בכלל ספוקן וורד?

כהן: "אנשים לא יודעים מה זה ספוקן וורד. אני מחלקת פליירים ושואלים אותי מה זה. הסברתי כבר כל כך הרבה פעמים. ובכן, ספוקן פור דמי'ז – התחיל מז'אנר נספח של היפ הופ, סוג של שירה. ההקראה וההגשה שלה – יש בה קצב. ספוקן זה ללא מוזיקה, רק המילים שלך ואתה. אין לך מאחורי מה להתחבא. ראפ תלוי בביטים, במוזיקה. שיר ראפ עם מילים מפגרות יכול להתחבא מאחורי המוזיקה. ספוקן וורד זה טהור. זה רק הבן אדם. אפילו לא חובה שיחזיק מיקרופון."

בנימין: "אבל הקצב הוא לא קצב של ראפ. אולי זו הגדרה אישית שלי אבל לדעתי זו האינטונציה שמבדילה בין שירה רגילה לבין שירת ספוקן וורד." יש המשך »

video shot by Atar Rapaport

הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב. במהלך ההופעה, צמד המילים – tuba lips – קפץ לי לראש תוך מחשבה על כך שאם אנשים רק  יתבוננו ממש טוב ב-"שיפתות-הטובה" שלו, הם יוכלו לקרוא מהן את הכתוביות (מתוך השיר Telegram). למי שלא הכיר מלפני את קטעי השירה שנשמעו שם, היה קשה מאוד לעקוב אחרי סול וויליאמס. לא שציפיתי לחוויה קלה לאוזן או לראש אך בהתחשב בכך שההופעה הייתה נטו ספוקן וורד ללא מוזיקה בכלל, נראה שהקהל, גילה רצון אמיתי להקשיב. זו היתה שעה יפה.

שעה שהוא עמד שם על הבמה והקריב את גרונו, בפעם המיליון, כדי לנסות ולגרום לאנשים לראות מעבר למציאויות אליהן הם כבולים. סיפרו לי חברים ב-TABAC, (הקבוצה שהפיקה את כל הסופ"ש המטורף הזה), שיום אחרי ההופעה נסע סול וויליאמס עם קבוצת אקטיביסטים לבילעין – לראות את החומה לפני שהיא נופלת. זה מה שחומות עושות, לא? אפילו אם זה לוקח להן יותר מדי זמן.

אני מסכים עם בן שלו מעיתון הארץ, שכתב שהדבר הכי טוב לעשות בהופעה שכזו, ובכלל עם השירה של שאול, זה באמת להוריד את החומות, לפתוח את הראש ולזרום עם המילים והקצב שלהן במקום להתבאס על כל מילה שפספסת או על כל משמעות שהחמצת. הרי יש כל כך הרבה מהן כאן, פעם הבאה תקלוט עוד קצת, ומה שכבר חשבת שהכרת יקבל אולי משמעות נוספת.

בהופעה לא היו חומות. וויליאמס עמד על במה נמוכה ולעיתים פצח בשיחה עם הקהל, לעיתים צחק איתו, אבל בעיקר הרביץ בו תורה שבעל פה. אני הייתי שם כל כך מרוצה, מוקף בחברים טובים שהדבקתי בתושב"עתו לאורך הזמן. במהלך ההופעה, פתאום שלט גדול שעליו כתוב 1987 הונף בקהל. זה היה מתי, חבר שלי מהצבא שמבקש משאול שיבצע את 1987. הבקשה נענתה.

עוד חבר טוב שלי אפילו הביא איתו להופעה את אביו הנכה – כותב השירים הענק יענק'לה רוטבליט. מסתבר שרוטבליט ממש אוהב את מה שסול ויליאמס עושה… אחרי ההופעה הבנאדם נכנס לחדר האמנים ושאל אם אפשר לקבל שם איזה חיבוק מסול ויליאמס. זה נגמר בשיחה של כשעה ביניהם אשר בסופה יענקל'ה מזמין את סול ויליאמס לישון אצלו בירושליים העתיקה לקראת סיור מודרך אישית בעיר הקודש למחרת. מה לעשות, כשאדם עברי בשיעור קומה כשל רוטבליט מתאהב במילים של "ראפר" אמריקאי שיכול להיות הבן שלו, זה מבחינתי אישור נוסף לכך שמדובר כאן באמן פורץ גבולות.

צילום: עטר רפפורט

באמת שעשיתי המון כדי לגרום לאנשים לבוא להופעה. קרעתי ת'תחת: הכנתי את המיקסטייפ האולטימטיבי, פרסמתי אותו בפורומים שלא ידעתי שקיימים בכלל, כתבתי לעיתון, שידרתי ספיישל ברדיו הבינתחומי וכתבתי כאן באור בזויות מספיק פוסטים בנושא כדי לגרום לבלוג להפוך ולהיראות כמו איזה אתר מעריצי סול ויליאמס. בסוף, אפילו חברתי ל- TABAC ועזרתי בפעולות היח"צ בשטח.

משהו כמו שבועיים אחרי שפירסמתי את המיקסטייפ שהוא מבחינתי הדבר הכי מושקע שעשיתי בכל קמפיין הגרילה הזה, גיליתי משהו מאוד מוזר. בחיפוש אחר הערך "סול וויליאמס" בגוגל עלתה תוצאה חדשה מהאתר הרשמי של אם טי וי ישראל. נכנסתי ללינק ומצאתי שם פוסט, עם מלל קצר לקראת ההופעה ובנוסף מיקסטייפ של סול וויליאמס משלהם אשר לפי הכתוב הוכן ע"י סול ויליאמס בכבודו ובעצמו! "בינתיים וויליאמס ממקסס בשבילכם את הטייפ".

ד"ר יובל דרור כתב על כך בבלוג שלו:

"העניין הוא כפול. לא רק שוויליאמס לא ממקסס דבר עבור קוראי MTV ישראל, אפילו MTV ישראל לא ממקססים דבר עבור קוראי MTV ישראל – זהו המיקסטייפ של אורי. אחד לאחד. ללא כל שינוי".

ישנה התייחסות רחבה לצד המשפטי של המקרה אצל ד"ר יובל דרור (בעיקר בתגובות) אך למען האמת אותי צד זה של המקרה מעניין אך ורק ברמת הידע הכללי אחרי הכל, אני סטודנט לתקשורת אינטראקטיבית שעוסקת בין השאר בעינינים מסוג זה. מה שת'כלס הפריע לי מאוד, היה יותר העיניין האתי, עליו הטיבה לכתוב גברת קסטה בבלוג שלה:

"זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ."

שואל את השאול / צילום: עטר רפפורט

כמה חברים סיפרו לי שהם השאירו טוקבקים באתר אם טי וי ישראל שמפצירים באתר לתת קרדיט ליוצר המיקסטייפ המקורי וכו', אך אף אחת מן התגובות לא פורסמה. היום סוף סוף הצלחתי ליצור קשר ישיר עם העורך של אם טי וי ולדבר איתו על כך בטלפון. התברר לי, מה שהיה צפוי, שכל העיניין נעשה מתוך קלות דעת וחוסר תקשורת בין אם טי וי למקורות המידע שלה אך בשום אופן לא בכוונת זדון ולכן היה לי חשוב גם להזכיר זאת כאן ולאזן קצת את ההתקוממות שנוצרה. אם טי וי הורידו את הפוסט המדובר מהאתר שלהם ברגע ששמעו על הדיון המתפתח בבלוגוספירה.

מאוחר מאוד במהלך הערב, אני וסול וויליאמס נפגשנו באיזור הבאר בחלק האחורי של המועדון. הוא פנה אלי בצחוק ואמר "that's a nice T-shirt you got there" חייכתי, הרי לבשתי שם את החולצה שקניתי אחרי ההופעה שלו בלונדון ב-2005. הוא זיהה אותה, מן הסתם השם שלו כתוב לי על הגב… עניתי לו:

"Thank's, I got it in London, bought it at a gig of some dude you should really give a listen to"

ניסיתי לספר לו חלק מהדברים שיצא לי לכתוב עליהם כאן בחודש האחרון אבל זה היה קשה מדי עם כל הרעש והעובדה שיצאתי טמבל וכל הזמן שמתי יד על הפה. אבל את מה שבאמת רציתי לשאול אותו, רק כדי סוף סוף לסגור את הפינה שלי איתו, הצלחתי לשאול. והתשובה הייתה חיובית. הוא אכן קיבל וקרא את המכתב ששלחתי לו אז, אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה. הוא זכר הכל.

video shot by Atar Rapaport

"כל בוקר אני קם וניצב מול כיתת יורים. כל בוקר יש אחד שנוצר ירי. הדילמה שלו היא מערכת האמונה שלי. הם יורים מסביב, אך רק לעתים רחוקות אני בקו האש שלהם. נפש שקטה הינה צליל מתויג, צבועה בסגול. בני הקטן טרם למד לצבוע בתוך הקווים; הגייתו הסתורה טרם למדה הסתירה, אשר לנו. אנו מדברים על אמנות בתשוקה גדולה, ואז מבצעים מלאכה משוללת חמלה, ותוהים מדוע המציאות מדממת בדיונות. אז מהי אותה מלאכה? אני משער שמלאכה זו תהיה – אם נולדת במקום כמו ארצות הברית, או אם נולדת במקום כמו ישראל – אני מתאר לעצמי שמלאכה זו תוכל להיות, ההבנה – הבנה עצמית – שלא חובה עליך להנציח דבר מה, רק בגלל שנולדת לתוכו." – מתוך קטע שירה שבוצע בהופעה בישראל. תרגום מאנגלית - מתי ברסקי.