אור בזויות

סול וויליאמס, שמתגורר בימים אלו בפאריז, ביקש מהאנשים העומדים מאחורי הבלוג הצרפתי המצוין - La Blogotheque להתלוות אליו לסיור בקברים התת-קרקעיים שמתחת לעיר. לא לאלו המתוירים, אלא לג'יפה האמיתית. הם זרמו אתו.

בסרט משולבים שירים חדשים שלו מתוך אלבומו השלישי (נוטה להתעלם לפעמים מ"ניגי טארדאסט") הרביעי, Volcanic Sunlight, וכמו כן – קטעי דקלום מהדהדים. חלקם פורסמו בספריו ומופיעים בשיריו המוקדמים.

"only some will star the sky / only believers in death will die"

אינדי-א-ניגר

האלבום החדש של סול וויליאמס נמצא אצלי בהרדיסק כבר יותר משבוע. לא סגור עליו עדיין, אבל ככה זה תמיד עם האלבומים שלו. אפילו את אלבום הבכורה, Amethyst Rock Star, לא ממש אהבתי בהתחלה ואפילו החזרתי לחנות שבה עבדתי ושממנה קיבלתיו במתנה. כמובן שהעניינים אחר כך גדלו עלי והפכתי לסוג של מיסיונר של האיש הזה. גם כשיצא האלבום השני שלו, שהתרחק מעט מההיפ הופ לטובת Pאנקיות מסויימת הייתי זקוק לתקופת הסתגלות, אבל במהלכה התאהבתי טוטאלית ואני חושב שמדובר באלבום גדול.

עם האלבום השלישי והקודם, Niggy Tardust, כבר פחות זרמתי ועכשיו, עם צאת הרביעי – יש לי הרגשה שמגמת ההתעניינות שלי ביצירה של וויליאמס פוחתת לה עם כל אלבום חדש שהוא מוציא (לא מאמין שכתבתי את זה). הסינגל הראשון מתוך Volcanic Sunlight, שנקרא Explain My Heart, יצא כבר לפני כחודשיים ולא הצליח לרגש אותי במיוחד, לא החזיר אותי להאזנות דחופות. עכשיו עם Dance, הסינגל השני מתוכו והקליפ החדש שלו, אני מתחיל לחשוש שאני צריך להתחיל להנמיך ציפיות. לא שהשירים לא טובים, ואת Dance אני אפילו יותר אוהב מהסינגל הראשון, אבל משהו ברוחניות שהיתה כה נוכחת בשירה של וויליאמס בשני אלבומיו הראשונים, חסרה לי מאוד באלבום הקודם ובשני הסינגלים מתוך החדש.

אולי זה גם קשור לכך שהאיש כמעט וכבר לא עושה ראפ באלבומיו והרבה יותר שר, ועם כל הכבוד – האיש לא זמר גדול. חבל, הבנאדם התחיל מספוקן וורד והתרחק ממנו לכיוון הרבה יותר אופנתי ועכשווי של ביטים אלקטרו-אינדיים כאלה שלא מחדשים לי שום דבר. שאול, קיפ איט ריל, אל תהפוך לי גם אתה להיפסטר עכשיו, טוב?

פתאום אני קולט ששכחתי להכניס את Explain My Heart, הסינגל החדש של סול וויליאמס לתוכנית שסיימתי לשדר לפני שעה בערך! ועוד שמרתי אותו באותה הספריה עם כל שאר השירים שכן שידרתי, אז איך לעזאזל דווקא זה הצליח להחליק החוצה מהטראקליסט?! בכל אופן, מסתבר שלפני כמה ימים פרסם וויליאמס לינק בעמוד הטוויטר שלו שמוביל אל השיר ביוטיוב. משום מה, הוא גם החליט שלא לציין את שמו בעמוד הוידאו כך שלא ניתן יהיה להגיע אליו באמצעות חיפוש פשוט ביוטיוב, אלא רק דרך לינק או הטמעה.

בני אדם נהגו לקרוא שירה בעל פה, הרבה לפני שלמדו קרוא וכתוב. היא בוצעה מול קהל חי של מאזינים ניאנדרתליים חובבי תרבות עוד בימי קדם. משוררי קרנות הרחוב קראו בקול רם את שעל ליבם לכל עוברי האורח, אף אחד לא קרא לזה אז "ספוקן וורד". היום, שירה תוססת לה מתחת לאספלט התל אביבי, המגירות בעיר מתפוצצות מדפים אך אין קול ואין קורא. איפה היא? שמישהו יוציא אותה בבקשה לרחוב, שמישהו יצעק אותה מהמרפסת, אני רוצה לשמוע.

לא עברו אפילו חודשיים מאז הופעתו של אמן הספוקן וורד הניו יורקי סול וויליאמס, שהשאיר את הקהל הישראלי פעור פה בזמן שהמטיר את מילותיו הטובות כמו גשם זלעפות כשכל שעמד לרשותו זה מיקרופון ואוצר של מילים והנה – הפטרייה הראשונה כבר צומחת לה בתל אביב:

גלעד כהנא, יהוא ירון, נועה פארן, אודי שרבני, וגון בן ארי הם רק חלק קטן מרשימת האמנים שיופיעו ב- Word Up, ערב הספוקן וורד "הרשמי" הראשון בישראל אשר יתקיים ביום שלישי  הקרוב (05/01) במועדון הקומפורט 13.

בפגישה שקיימתי עם ההפקה של '!Word Up', שמחתי לגלות מולי שתי בחורות בשנות ה-20 לחייהן, נטולות דאווין, חברות טובות שחולקות דירה בתל אביב ואהבה משותפת לספוקן וורד. ענבל בנימין וים כהן מפיקות את האירוע הזה בכוחות עצמן, עם מינימום משאבים ואינסוף אמביציה. מסתבר שהן כבר לא לבד.

רגע, אז מה זה בכלל ספוקן וורד?

כהן: "אנשים לא יודעים מה זה ספוקן וורד. אני מחלקת פליירים ושואלים אותי מה זה. הסברתי כבר כל כך הרבה פעמים. ובכן, ספוקן פור דמי'ז – התחיל מז'אנר נספח של היפ הופ, סוג של שירה. ההקראה וההגשה שלה – יש בה קצב. ספוקן זה ללא מוזיקה, רק המילים שלך ואתה. אין לך מאחורי מה להתחבא. ראפ תלוי בביטים, במוזיקה. שיר ראפ עם מילים מפגרות יכול להתחבא מאחורי המוזיקה. ספוקן וורד זה טהור. זה רק הבן אדם. אפילו לא חובה שיחזיק מיקרופון."

בנימין: "אבל הקצב הוא לא קצב של ראפ. אולי זו הגדרה אישית שלי אבל לדעתי זו האינטונציה שמבדילה בין שירה רגילה לבין שירת ספוקן וורד." יש המשך »

video shot by Atar Rapaport

הוא בא לנפץ אדישות בקול רם, הוא בא בשירה לתת לנו בראש עד שהמילים יחלחלו לנו אל הלב. במהלך ההופעה, צמד המילים – tuba lips – קפץ לי לראש תוך מחשבה על כך שאם אנשים רק  יתבוננו ממש טוב ב-"שיפתות-הטובה" שלו, הם יוכלו לקרוא מהן את הכתוביות (מתוך השיר Telegram). למי שלא הכיר מלפני את קטעי השירה שנשמעו שם, היה קשה מאוד לעקוב אחרי סול וויליאמס. לא שציפיתי לחוויה קלה לאוזן או לראש אך בהתחשב בכך שההופעה הייתה נטו ספוקן וורד ללא מוזיקה בכלל, נראה שהקהל, גילה רצון אמיתי להקשיב. זו היתה שעה יפה.

שעה שהוא עמד שם על הבמה והקריב את גרונו, בפעם המיליון, כדי לנסות ולגרום לאנשים לראות מעבר למציאויות אליהן הם כבולים. סיפרו לי חברים ב-TABAC, (הקבוצה שהפיקה את כל הסופ"ש המטורף הזה), שיום אחרי ההופעה נסע סול וויליאמס עם קבוצת אקטיביסטים לבילעין – לראות את החומה לפני שהיא נופלת. זה מה שחומות עושות, לא? אפילו אם זה לוקח להן יותר מדי זמן.

אני מסכים עם בן שלו מעיתון הארץ, שכתב שהדבר הכי טוב לעשות בהופעה שכזו, ובכלל עם השירה של שאול, זה באמת להוריד את החומות, לפתוח את הראש ולזרום עם המילים והקצב שלהן במקום להתבאס על כל מילה שפספסת או על כל משמעות שהחמצת. הרי יש כל כך הרבה מהן כאן, פעם הבאה תקלוט עוד קצת, ומה שכבר חשבת שהכרת יקבל אולי משמעות נוספת.

בהופעה לא היו חומות. וויליאמס עמד על במה נמוכה ולעיתים פצח בשיחה עם הקהל, לעיתים צחק איתו, אבל בעיקר הרביץ בו תורה שבעל פה. אני הייתי שם כל כך מרוצה, מוקף בחברים טובים שהדבקתי בתושב"עתו לאורך הזמן. במהלך ההופעה, פתאום שלט גדול שעליו כתוב 1987 הונף בקהל. זה היה מתי, חבר שלי מהצבא שמבקש משאול שיבצע את 1987. הבקשה נענתה.

עוד חבר טוב שלי אפילו הביא איתו להופעה את אביו הנכה – כותב השירים הענק יענק'לה רוטבליט. מסתבר שרוטבליט ממש אוהב את מה שסול ויליאמס עושה… אחרי ההופעה הבנאדם נכנס לחדר האמנים ושאל אם אפשר לקבל שם איזה חיבוק מסול ויליאמס. זה נגמר בשיחה של כשעה ביניהם אשר בסופה יענקל'ה מזמין את סול ויליאמס לישון אצלו בירושליים העתיקה לקראת סיור מודרך אישית בעיר הקודש למחרת. מה לעשות, כשאדם עברי בשיעור קומה כשל רוטבליט מתאהב במילים של "ראפר" אמריקאי שיכול להיות הבן שלו, זה מבחינתי אישור נוסף לכך שמדובר כאן באמן פורץ גבולות.

צילום: עטר רפפורט

באמת שעשיתי המון כדי לגרום לאנשים לבוא להופעה. קרעתי ת'תחת: הכנתי את המיקסטייפ האולטימטיבי, פרסמתי אותו בפורומים שלא ידעתי שקיימים בכלל, כתבתי לעיתון, שידרתי ספיישל ברדיו הבינתחומי וכתבתי כאן באור בזויות מספיק פוסטים בנושא כדי לגרום לבלוג להפוך ולהיראות כמו איזה אתר מעריצי סול ויליאמס. בסוף, אפילו חברתי ל- TABAC ועזרתי בפעולות היח"צ בשטח.

משהו כמו שבועיים אחרי שפירסמתי את המיקסטייפ שהוא מבחינתי הדבר הכי מושקע שעשיתי בכל קמפיין הגרילה הזה, גיליתי משהו מאוד מוזר. בחיפוש אחר הערך "סול וויליאמס" בגוגל עלתה תוצאה חדשה מהאתר הרשמי של אם טי וי ישראל. נכנסתי ללינק ומצאתי שם פוסט, עם מלל קצר לקראת ההופעה ובנוסף מיקסטייפ של סול וויליאמס משלהם אשר לפי הכתוב הוכן ע"י סול ויליאמס בכבודו ובעצמו! "בינתיים וויליאמס ממקסס בשבילכם את הטייפ".

ד"ר יובל דרור כתב על כך בבלוג שלו:

"העניין הוא כפול. לא רק שוויליאמס לא ממקסס דבר עבור קוראי MTV ישראל, אפילו MTV ישראל לא ממקססים דבר עבור קוראי MTV ישראל – זהו המיקסטייפ של אורי. אחד לאחד. ללא כל שינוי".

ישנה התייחסות רחבה לצד המשפטי של המקרה אצל ד"ר יובל דרור (בעיקר בתגובות) אך למען האמת אותי צד זה של המקרה מעניין אך ורק ברמת הידע הכללי אחרי הכל, אני סטודנט לתקשורת אינטראקטיבית שעוסקת בין השאר בעינינים מסוג זה. מה שת'כלס הפריע לי מאוד, היה יותר העיניין האתי, עליו הטיבה לכתוב גברת קסטה בבלוג שלה:

"זר אביב בכלל לא היה בכיוון של "קניין רוחני" ואפילו הגדיר, כראוי ובצדק, את המיקסטייפ כניתן לשיתוף והורדה. זר אביב רק ביקש קרדיט שמגיע לו ועוד איך. זו לא סוגיה משפטית, זו סוגיה אתית. אבל חברה מסחרית חצופה כמו MTV רחוקה מלהבין את המורכבות של אהבת מוזיקה והשקעת הרגש, הזמן והמאמץ הנדרשים בעריכת מיקסטייפ."

שואל את השאול / צילום: עטר רפפורט

כמה חברים סיפרו לי שהם השאירו טוקבקים באתר אם טי וי ישראל שמפצירים באתר לתת קרדיט ליוצר המיקסטייפ המקורי וכו', אך אף אחת מן התגובות לא פורסמה. היום סוף סוף הצלחתי ליצור קשר ישיר עם העורך של אם טי וי ולדבר איתו על כך בטלפון. התברר לי, מה שהיה צפוי, שכל העיניין נעשה מתוך קלות דעת וחוסר תקשורת בין אם טי וי למקורות המידע שלה אך בשום אופן לא בכוונת זדון ולכן היה לי חשוב גם להזכיר זאת כאן ולאזן קצת את ההתקוממות שנוצרה. אם טי וי הורידו את הפוסט המדובר מהאתר שלהם ברגע ששמעו על הדיון המתפתח בבלוגוספירה.

מאוחר מאוד במהלך הערב, אני וסול וויליאמס נפגשנו באיזור הבאר בחלק האחורי של המועדון. הוא פנה אלי בצחוק ואמר "that's a nice T-shirt you got there" חייכתי, הרי לבשתי שם את החולצה שקניתי אחרי ההופעה שלו בלונדון ב-2005. הוא זיהה אותה, מן הסתם השם שלו כתוב לי על הגב… עניתי לו:

"Thank's, I got it in London, bought it at a gig of some dude you should really give a listen to"

ניסיתי לספר לו חלק מהדברים שיצא לי לכתוב עליהם כאן בחודש האחרון אבל זה היה קשה מדי עם כל הרעש והעובדה שיצאתי טמבל וכל הזמן שמתי יד על הפה. אבל את מה שבאמת רציתי לשאול אותו, רק כדי סוף סוף לסגור את הפינה שלי איתו, הצלחתי לשאול. והתשובה הייתה חיובית. הוא אכן קיבל וקרא את המכתב ששלחתי לו אז, אחרי שנפגשנו בפעם הראשונה. הוא זכר הכל.

video shot by Atar Rapaport

"כל בוקר אני קם וניצב מול כיתת יורים. כל בוקר יש אחד שנוצר ירי. הדילמה שלו היא מערכת האמונה שלי. הם יורים מסביב, אך רק לעתים רחוקות אני בקו האש שלהם. נפש שקטה הינה צליל מתויג, צבועה בסגול. בני הקטן טרם למד לצבוע בתוך הקווים; הגייתו הסתורה טרם למדה הסתירה, אשר לנו. אנו מדברים על אמנות בתשוקה גדולה, ואז מבצעים מלאכה משוללת חמלה, ותוהים מדוע המציאות מדממת בדיונות. אז מהי אותה מלאכה? אני משער שמלאכה זו תהיה – אם נולדת במקום כמו ארצות הברית, או אם נולדת במקום כמו ישראל – אני מתאר לעצמי שמלאכה זו תוכל להיות, ההבנה – הבנה עצמית – שלא חובה עליך להנציח דבר מה, רק בגלל שנולדת לתוכו." – מתוך קטע שירה שבוצע בהופעה בישראל. תרגום מאנגלית - מתי ברסקי.

התפרצויות של חכמה, רגישות ויופי בהכי קשוח שאתם בכלל מסוגלים לדמיין לעצמכם. ההופעה של סול וויליאמס במועדון הסקאלה בלונדון, 2005. הדבר היחיד שאני יכול לעשות כדי לתאר לכם את המגדלים שנפלו שם מהשמיים, כל מילה קומה וכל פסיק באבן, הוא לתת לכם לראות לבד:

קטע ענק מתוך השיר Coded Language, בפעם הראשונה שלי בהופעה של סול וויליאמס

ההופעה (השלישית שלי) הולכת להתקיים ביום שישי 27/11, כלומר מחר בלילה, בקומפורט 13 בתל אביב

מייד אחרי הקטע הזה נגמרה ההופעה. הקהל עדיין עומד במצב של הלם. אני מנצל את המצב והולך במהירות אל הבאונסר, שהוא השומר השחור עצום המימדים שחוסם את הדרך אל חדר האמנים, ופולט לו את המשפט הבא:

"Please go and tell Saul that there's a recently dismissed Israeli soldier in the crowd waiting to see you"
יש המשך »

שאול וויליאמס, ב-27 בנובמבר במועדון הקומפורט 13

בעקבות ה-מיקסטייפ של סול וויליאמס קיבלתי מייל מעיתון הארץ ששואל אותי אם מתאים לי לכתוב על סול למדור התרבות "גלריה". הלכתי למרוח מעט אלוורה על הנפיחות שנהיתה לי באיזור האגו. הכתבה התפרסמה לצד מספר כתבות נוספות אשר יחד הרכיבו ספיישל 30 שנה להיפ הופ. הנה הכתבה כפי שהתפרסמה לראשונה בעיתון של סוף השבוע שעבר:

הייתי בדרכי להופעה של ליאונרד כהן, צועד בין עשרות אלפי אנשים, כשלפתע שמעתי מוסיקה לא שייכת. בטח לא מוסיקה של ליאונרד כהן. זה היפ הופ. מיד זיהיתי את קולו של טופאק. הפניתי ראשי לאחור, לכיוון מקור המוסיקה, וראיתי אותם; כמעט ילדים. אחד לבש גופיית אן-בי-אי שמגיעה לו עד הברכיים והשני אחז פלאפון משוכלל עם רמקול, על ראשו כובע מוטה לצד, המצחייה ישרה כמו דיקט. יש המשך »

ה-27 לנובמבר קומפורט 13. הופעה אחת שאתם לא הולכים לפספס

אני נמצא כרגע בעיצומו של מסע מיסיונרי, אליו יצאתי לפני תשע שנים, להפצת האמן שהשפיע עלי יותר מכל אמן אחר בעשור האחרון – סול וויליאמס. המשורר, הראפר, הפילוסוף, הפאנקיסט, השחקן, המרצה, האקטיביסט, המטיף, הפציפיסט, נביא הזעם שאני כל כך אוהב מגיע לכאן להופעה אחת במועדון הקומפורט 13, תל אביב ב-27 לנובמבר ואתם הולכים להיות שם איתי. כוונו לעצמכם את הלב לרגישות מקסימלית. שכחו ממה שחשבתם על היפ הופ – זה גדול מזה. אז לקראת ההופעה הלא פחות מהיסטורית אני מתכוון להעלות לכאן מספר פוסטים בתקווה להרחיב את מעגל חסידי השירה הכל כך ייחודית שלו. אפילו שולי רנד, הברסלב החביב על הבלוג כבר יודע את המילים… סול וויליאמס הוא תופעה. אבל קודם כל מה שהכי חשוב -  המוזיקה, נו מה. קבלו את המיקסטייפ הזה באהבה. קחו הרבה אוויר. אנחנו צוללים.

The Ultimate Saul Williams mixtape (Tel Aviv, Nov 27th, Comfort 13) by ZeraviV

נ.ב. – אלף נשיקות לחבר'ה שאחראים על הפקת האירוע – קבוצת הדי ג"יים האדירה TABAC שחוגגת בארוע זה יום הולדת שלישי. סחתיין עליכם הבאתם אותה בשיחוק ביג טיים!

נ.ג. – אם בכל זאת בא לכם לדעת קצת יותר – הנה מה שכתבתי ב-2003 על אלבום הבכורה שלו, Amethyst Rock Star, ב-ארספואטיקה או באתר השרת העיוור.

יש המשך »