אור בזויות

שלוש מסיבות, ים על הבוקר – עדיין בתחפושת התות העתיקה שלי אחרי אינסוף טיולים רגליים חסרי יעד מוגדר. ואז מגיעים אחר הצהריים של יום שבת. אני מרוח בדירה של ידידה, מנסה להירדם בכל כוחי וזה לא הולך. בשלב זה של היום-לילה המעורבבים האלה, באמת שפקפקתי ביכולתי אשכרה לקום ולעשות את הראיון הזה במועדון המרקיד שתוכנן לאותו ערב – בטח שלא לשתות. בסופו של דבר זה קרה ולמרות שנראיתי כמו פצוע מלחמה, צעדתי למועדון המרקיד במוצ"ש של סוף חג(יגות) הפורים הכי מחורע שהיה לי וללא ספק ההכי ארוך.

שימו לב שבכתבה הבאה שכתבתי לטיים אאוט לא נעשה שימוש במילה 'סחים' אפילו פעם אחת. אני די גאה בהישג הזה. ידעתי שאני מגיע למקום שהוא לא מסוג המועדונים שהייתי הולך אליהם על דעת עצמי, ולכן היה לי חשוב להיות מודע ולא להוציא את הכתבה מאיזון הוגן רק בגלל העדפות הבילוי האישיות שלי. אבל באמת שהרגשתי שם כל כך לא שייך, בוחן בעיניים אנתרופולוגיות מתוך הבועה הפרטית שלי שעל הבר את הביעבוע הבלתי פוסק שמסביבי. דווקא היה נחמד – ובעיקר מצחיק.

הגדלה למסך מלא

שבת בבוקר, מילמוליאן שם במאחורה נכנס למים הקרים, לדבר עם עצמו. לנו לקח קצת יותר זמן / צילום: דנה-תות בר

וכשכל זה נגמר ואני סוף סוף מדדה חזרה לכיוון הבית, אני מוצא את עצמי נאבק להיכנס לבניין שלי בפלורנטין. מסיבת פורים ברחובות, עשרות אלפי ילדים שיכורים ובפאקין חדר המדרגות שלי יושב מתופף מסריח עם מערכת תופים ומשתולל מול קהל שהולך וגדל. אני מצליח לעקוף אותו, דורך בתוך שלולית שתן (עם נעלי בית) וזה מה אני מגלה כשאני פותח את הדלת