אור בזויות

אני רוצה פוסטר כזה

ג'לו ביאפרה, סולנה האגדי של ה-Dead Kennedys, מגיע בפעם הראשונה להופעה בבארבי במוצ"ש הקרוב! הוא יגיע אלינו עם להקת-העל הנוכחית שלו – The Guantanamo School of Medicine שכוללת את ראלף ספייט (מ-Victim's Family), קימו בול, ג'ון וייס ואנדרו וייס שניגן עם הבאטהול סרפרז ועם הנרי רולינז. באמת שאפשר לכתוב ספרים על ספרים אודות האיש הזה, על ההשפעה העצומה שלו על ומתוך תרבות הנגד הצעירה של שנות השמונים והילך – אבל מה שאני הכי רוצה לעשות כאן זה לחלק לכם שני כרטיסים במתנה. להשתתפות בהגרלה השאירו תגובה כלשהי ואם היא תכלול בתוכה גם איזה לינק יוטיוב לשיר מחאה שאתם אוהבים במיוחד – בכלל יצאתם גדולים (אבל לא עם יותר סיכויים )

ביאפרה נחשב לאחד מאבות תרבות ההרדקור וה-Pאנק האמריקאיים. אל המעמד הרם הזה הצליח איכשהו להגיע באמצעות הרבה הומור. אמנם הומור שיש שיראו בו מעוות, חולני וחסר טעם, אך זה בדיוק היה העניין וכאן נכנס גם הטעם לבדיחות – הרי הן מאז ומתמיד נשאו על גבן ביקורת נוקבת דרך מסרים אבסורדיים ומשחקי תפקידים. מטרתם היתה ועודנה לשים מראה מול חסרי חוש הביקורת העצמית והחברתית וסתם אל מול נכי-מצפון. כלומר, ביאפרה לעיתים בוחר לשחק בשיריו את הדמויות שהוא מתעב ואז לשיר כביכול מגרונם כפי שעשה בסינגל הראשון ששיחרר עם הדד קנדיז (שיצא באלבום הבכורה Fresh Fruit for Rotting Vegetables ב-1980).

California Über Alles – הסינגל הראשון של "דד קנדיז". השיר נכתב מנק' מבטו של מושל קליפורניה דאז שלדעת ביאפרה הוביל מדיניות היפית-פשיסטית. עוד יותר מצחיק לחשוב שניאו נאצים בעצמם חשבו שהם מצאו לעצמם להקת בית חדשה אחרי השיר הנ"ל שמתייחס גם להמנון הגרמני הפשיסטי של הימים החשוכים ושאף אחד כבר לא ממש שר יותר.

Nazi Punks Fuck Off – כתגובה מתנערת וחשובה מאוד, ביאפרה כתב את השיר הבא ובו טרח לנתק כל קשר בינו לבין ניאו נאצים חסרי חיוך וכמו כן להדגיש שה-Pאנק מבקר ומוחא נגד פשיסטים וכמובן שלא מצרפם "אל שורותיו".

Kill The Poor – מי שחשב בזמנו שביאפרה קורא באמת ובתמים לצאת ולהרוג עניים בהחלט אמור להיות זכאי לאחוזי נכות והוא כנראה לא מקבל אותם, כי הוא פשוט טיפש מדי בשביל לבקש. צריך להרוג אנשים שלא מבינים בדיחות.

פוליטיקאים, אנשי עסקים דורסניים ושאר מזהמי סביבה הם רק חלק קטן ממי שחטף את ריקושט מילותיו של ביאפרה לאורך השנים, עם הדד קנדיז וכאמן ספוקן וורד מוערך. מטרתו היא פחות לבדר מאשר לגרות את המחשבה ולהתגרות בה קצת. לבעוט ביסודות שהניח הממסד בראשך ושעליו בנית את מה שאתה קורא לו – אתה.

לא רק למי שמחפש מורה נבוכים לסוגיית הביאפרה: קוואמי שידר ב-"הקצה" של יום ראשון, כמעט שעתיים ספיישל מרתק על האיש ועל פועלו. הקלטה של התוכנית זמינה שם להאזנה והיא מהווה יופי של מבוא לפועלו של ביאפרה. יש בה המון סיפורים קטנים ומגניבים עליו והנה כמה אנקדוטות נחמדות: כיום הוא חבר במפלגת Green Party של ארה"ב וב-79 אפילו התמודד על תפקיד ראשות עיריית סאן פרנסיסקו. הוא שיחרר את אלבומיו ב-Alternative Tentacles – הלייבל הקליפורני הפרטי שהקים ללהקתו וללהקות נוספות (מי צעק אינדי?). הנה ראיון אדיר שלו מ-1979 עם ג'ולס הולנד הבריטי באיזו המבורגרייה ברחוב.

תרעומת גדולה קמה נגד ההחלטה של ג'לו ביאפרה להגיע להופעה בישראל. קבוצה פלסטינית בשם “Punks against Apartheid”, העבירה עצומה והשיגה אני לא יודע כמה – אבל סביר להניח שהמון חתימות נגד הגעתה של הלהקה לכאן. וביאפרה בעצמו הרי ידוע בדעותיו השמאלניות ובתכל'ס זאת לא היתה הפתעה גדולה אם היה בוחר שלא להופיע כאן מלכתחילה ולא לעשות מזה רעש. אבל לבטל אחרי שהכריז? לא מתאים לו. ואני תומך בהחלטה שלא להחרים. כן, אני אשכרה מעדיף לשלם כסף בשביל לעמוד ולחטוף צרחות ממישהו שאני מעריך את תפיסת עולמו ואת הדרך שהוא יודע לבטא אותה על במה. אקבל אותה איך שאקבל אותה – אבל לפחות יהיה לי הצ'אנס להקשיב.

הנה ג'לו ביאפרה בכבודו ובעצמו, מסביר את פשר החלטתו כן לבוא ולהופיע על אף המחאה:

אגב, גם הופעת החימום הולכת להיות שווה לאללה – במיוחד לאנשים כמוני שאוהבים להתפגר. הנה צ'מעו אותם בבנד קמפ שלהם. קוראים להם "בוא לבר" ויש אלבום בכורה בדרך.

את דן וויטפורד, סולן להקת קאט קופי האוסטרלית שמגיעה לשתי הופעות בתל אביב, תפסתי לשיחת טלפון שקצת הפתיעה אותי: "מובן שלפקידה, שהעבירה לכאן את השיחה, יש מבטא דרום אמריקאי" הוא מרגיע אותי אחרי בילבול קל, "אני במלון בארגנטינה, חבר, לא באוסטרליה. יש לנו הופעה כאן הערב בבואנוס איירס, כמה גיגים בברזיל ובהמשך הופעות בדרום אמריקה. בקולומביה וצ'ילה כבר ניגנו ותמיד ההופעות ממש מוצלחות בחלק הזה של העולם."

ניגנתם בתחילת החודש בפסטיבל אינדי פורטוריקני

"כן וזה היה מגניב וממוקם בלוקיישן מוזר מאוד. הם הקימו את הבמה המרכזית של הפסטיבל ממש על מסלול המראה של שדה תעופה. וזה שדה תעופה מתפקד, לא איזה שריד מההיסטוריה. אנחנו בעצמנו המראנו ממש מתוך שטח הפסטיבל, בתום ההופעה שלנו שם."

קאט קופי מגיעים אלינו כשהם בשיאם ומוקדם יותר השנה שיחררו את Zonoscope, אלבומם השלישי והמוצלח ביותר עד כה. אלבום כה מיוחד שהמבקרים נאלצו לקרוא לו – מוזיקת פופ. "מוזיקת פופ היא מושג כל כך רחב. היא יכולה לכסות הרבה סוגים של מוזיקה." וויטפורד מסביר, "פופ מתאר את ליידי גאגא, הסטרוקס ו-MGMT אבל גם את החומר היותר אקספרימנטלי של דיויד בואי. ואנחנו הרי, חובבי מוזיקה הרבה לפני שאנחנו מוזיקאים."

אחרי הופעות לצד האמנים הגדולים בעולם ומול קהלי ענק, מה הדבר הבא שירגש אותך?
"מה ששומר על ההתרגשות שלי בחיים זה לחשוב על הדבר הגדול הבא שנעשה. למרות שכביכול ממזמן הגענו ליעדים המקוריים שהצבנו לעצמינו כלהקה, אני עדיין חושב שאנחנו אף פעם לא מאבדים את ההתלהבות כשזה מגיע לעשיית אלבומים."

השיר שלכם Light and Music הופיע במשחק הוידאו Fifa 2009. יצא לך לשחק בו?
"האמת שלא. אני חושב שאת העותק שנשלח אלינו המנהל שלנו גנב. הוא מת על משחקי מחשב ועל כדורגל בפרט. יכול היה להיות מוזר לשמוע את עצמי במשחק מחשב. אני אולד-סקול בקטע הזה, כלומר במשחקים הפרימיטיביים שאני אהבתי לשחק, לא היית מוצא מוזיקה אלקטרונית ראויה להאזנה."

אתה חובב ספורט בעצמך?
"האמת שכן. אני אוהב פוטבול אוסטרלי שיש לו חוקים שונים מהכדורגל העולמי (לא רוגבי). שיחקתי בעבר גם טניס וקריקט ועוד כמה. פעם הייתי צופה בליגת אלופות ולפני הרבה שנים הייתי אוהד ליברפול, אבל הם משעממים כבר שנים. בימים האחרונים אנחנו צופים בלילות בסדרת הגמר של ה-NBA ורוב וויכוחי הספורט סובבים סביב האליפות הזאת."

מי אחראי על הפקת הרמיקסים לקטעים של אחרים שקאט קופי חתומה עליהם? כלומר, אתם להקה ולא איש אחד.
"אני בדרך כלל זה שאחראי על הרמיקסים, כי אני האיש בלהקה שמתעסק הכי הרבה עם בצד האלקטרוני של הדברים."

ומהו הרמיקס שלכם שאתה הכי אוהב?
"אבחר שניים: Happy House של חואן מקלין וגם הרמיקס האחרון שלנו ללהקה בשם The Miracles Club."

Juan Maclean – Happy House (Cut Copy Remix)

The Miracles Club - Light of Love (Cut Copy Remix)

אתם אוהבים לצאת למועדונים, לרקוד?
"בדרך כלל אחרי כל הופעה שלנו במקומות בעולם, אנחנו מחפשים לצאת לבלות. מצפים לראות מה יש לתל אביב להציע."

שאלתי את וויטפורד מהם האלבומים שהכי השפיעו על Cut Copy. הנה בחירותיו + שיר שבחרתי מתוך כל אלבום:

Low של David Bowie – "האלבום הזה העיף לי את הראש, הוא אחד הראשונים שבואי עשה עם בריאן אינו. חצי ממנו מין פופ מעניין והחצי השני נשמע כמו פסקול של סרט או משהו כזה. מדהים שכזה אמן פופ יוצר כזה אלבום לא, שגרתי שעדיין נשמע מעניין היום."

Duck Rock של Malcolm McLaren – "האיש ניהל לתקופה את הניו יורק דולז ואת הסקס פיסטולז. הוא היה מין מניפולטור מוזר של תרבות. באייטיז הוא החל קריירת סולו ובאלבום הזה יש המון מוזיקה שבטית אפריקאית והיפ הופ ניו יורקי מוקדם. הוא בעצם יצר אלבום מוטרף שמערבב יחד סאונדים מכל מיני מקומות שונים בעולם. להאזין לו היום זה כמו להביט על פורטרט של העיר ניו יורק של התקופה."

Endtroducing של Dj Shadow – "אלבום חשוב מאוד עבורי. בהתחלה לא ידעתי עדיין לנגן על כלום, אבל הייתי מאוד בעניין של סימפולים. זה אלבום שהוא אבן דרך בתרבות הסאמפלינג. אנשים עד היום לא הצליחו להשיג את מה שהוא עשה באלבום הזה עם MPC וכמה פטיפונים. כל כך הרבה שכבות שאפשר להאזין ותמיד למצוא בהן דברים חדשים. זה משהו שאנחנו מנסים לעשות גם באלבומים של קאט קופי."

Since I Left You של The Avalanches – "באופן די דומה לאלבום של דיג'יי שאדו, אבל החבר'ה אלה ממש לקחו את הסאמפלינג למימד אחר. הם מאוסטרליה ונהינו חברים על בסיס מוזיקה, היינו משחקים כדורסל כל יומיים והם היו השפעה גדולה עליי. גם הגיוון שלהם של היפ הופ עם מוזיקה פסיכדלית ופאנק וסול. נשמע כאילו מישהו פסיכי יצר את האלבום הזה."

Tusk של Fleetwood Mac – "משהו קצת יותר מבוגר. זו להקה שתמיד הייתה לי תשוקה גדולה אליה ו-Tusk הוא אלבום שכל הלהקה התחילה להאזין לו ביחד כשעבדנו על Zonoscope. זה מה שהיינו שומעים במכונית בדרך לאולפן, אז כן –היתה לו השפעה גדולה על האלבום."

קאט קופי תופיע בימים חמישי ושישי, ב-23 ביוני במועדון הזאפה ולמחרת בבארבי בתל אביב.

הכתבה התפרסמה לראשונה כאן, עמ' 129

לורי אנדרסון המופלאה חוזרת אלינו (כי זה מה שחייזרים עושים) להופעה חדשה בהיכל התרבות, ביום ראשון הקרוב מאוד (19.6) – ויש לי שני כרטיסים לחלק לכם! כדי להשתתף בהגרלה – השאירו תגובה כלשהי, אפשר להוסיף גם איזה לינק לוידאו של חיה מוזרה, או כזו שעושה משהו משעשע כלשהו שיכול לעניין כשהכלום תוקף בחושך.

אפשר לדבר המון על ההופעה ההיא מלפני שנתיים ועל כמה שהיתה מיוחדת, על איך שפתאום לו ריד (בעלה של החייזר/ית) עלה לבמה ושר איתה, על הכינור המחושמל שלה וכמובן שעל קולה הנעימטריד. זו באמת היתה הופעה יוצאת דופן מכל כך הרבה בחינות ולכן, כאשר נודע על כך שהגברת עומדת לקפוץ לביקור נוסף, חשבתי לעצמי שזה עלול לקלקל לי את החוויה המושלמת של ההופעה ההיא…

כן, קצת מטופש ונוסטלגי מצידי, אבל לשמחתי זו היתה מחשבה מיותרת (רובן), כי מדובר הפעם במופע אחר לחלוטין. הדבר הזה, שבו חזינו ב-2008 היה בעצם ההופעה של האלבום Homeland, שיצא ב-2010. הומלנד התרכז כמעט ורק בנושא אחד (אך רחב למדי) – ביקורת כנגד אמריקה השמרנית של ימי בוש. אבל חאלאס. די, נגמר – בוש הוא נחלת העבר כך שבחייאת בואו נביט קדימה אל המופע החדש והמיסתורי של אנדרסון שנקרא Delusion.

עלול להכיל ספויילרים מההופעה

דלוז'ן הוא מופע סולו-ספוקן וורד מינימליסטי (ואוווור-קולי) של לורי אנדרסון, שבו היא בעצם מספרת סיפורים, כשלרוב היא לבדה על הבמה. זה אולי לא יישמע אטרקטיבי במיוחד לאלו שלא מכירים אותה, אך לי יש ציפייה גדולה לסיפוק מסוג שלא קיבלתי עדיין, גם לא ממנה. ושלא תבינו לא נכון, העובדה שאנדרסון לבדה על הבמה אינה מונעת ממנה להצליח לשיר/לדבר ובו זמנית לתפעל, כאשפית בתחום ששייך אך ורק לה: את הויז'ואלז (שהיא בעצמה יצרה), את האפקטים בסאונד (שאת חלקם היא בעצמה פיתחה), לנגן בכינור חשמלי (ולא, לא כמו זה של סמיר שוקרי) ועל כלים מוזרים נוספים שגם אותם היא המציאה (כמו כינור העשוי ממיתרי סרט הקלטה). וכל זאת תוך כדי שהיא שומרת על קשב ודממה באולם, בזמן שעוד סיפור נפרש לעיני ואוזני היושבים מולה עמוק בתוך הכסאות המרופדים.

הנה, שמעו סיפור בינתיים. ההופעה תכלול משהו כמו 12 כאלה. מהאזנות מרובות לאלבום הספוקן-וורד The Ugly One With The Jewels , אני יכול להגיד לכם שהיא לא רואה ממטר לא את יוסף המספר ולא את פסטיבל מספרי סיפורים גם יחד. אבל זה לא כוחות, הרי היא סופרמן.

Same Time Tomorrow by Laurie Anderson (זה כל הזמן אותו הזמן)

John Lilly by Laurie Anderson (על בחורצ'יק שאומר שהוא מסוגל לדבר עם דולפינים)

רוצי בובה >> שיזף וברזין לוקחים את רנרט לטיול בסירה

"אגה אגה בו" הוא שמו של אלבום הבכורה החדש שיוצא בימים אלה לטריו השמח, הבועט והסופר מרקיד – 'רוצי בובה'. בתוך כל המולת האינדי פולק התל אביבי והאלקטרו המועדוני החליטו עומר שיזף (שירה, בס) ורודי ברזין (גיטרות, שירה) לעשות את מה שהרגיש להם הכי קרוב ללב – רוק'נרול פיפטיזי. אחרי שהחבר השלישי ללהקה עזב במפתיע לצרפת עם קרקס נודד (באמת) ומאז אבדו עקבותיו, הצטרף אורי רנרט ללהקה.

רנרט הוא מתופף צעיר שמסתמן בזמן האחרון כאחד הכשרונות הבולטים ברוק התל אביבי. לשעבר חבר ב-'פלישת חוטפי הגופות' וכיום מנגן במקביל עם עוד שני הרכבים נוספים ושווים, נשמע שהוא מביא לרוצי בובה בדיוק את מה שהם צריכים. "את רנרט פגשנו בהופעה שבה הוא ניגן עם להקה אחרת שלו – 'אד טרנר והדנילוף סנטר', ונדלקנו על איך שהוא נהנה מהתיפוף של עצמו" נזכר שיזף ומוסיף: "היום רוב המתופפים נראים סובלים, אבל לא רנרט. כל הסגנון שלנו קיבל טוויסט ונהיה הרבה יותר מהיר ואנרגטי".

על הפקת האלבום אמון לא אחר מאשר רם אוריון, שמעבר לפועלו הרחב בגבולות הרוק הישראלי על גווניו השונים, מנגן בעצמו (לעיתים רחוקות מדי) סגנון מוזיקלי דומה יחד עם להקת ה-'קם און בייבי דונט סיי מייביז', ניצן חורש וכמה כוכבים מקומיים נוספים. "אני ורודי די מעריצים את מה שאוריון עשה במהלך השנים וההרכבים שבהם היה חבר כמו הפה והטלפיים, נוודי האוכף והמון אחרים", מספר שיזף. "כשהחלטנו להוציא סינגל חיפשנו מישהו שיאזין לנו מבחוץ ושיהיה לו מה להגיד על כך והיה לנו ברור שאנחנו רוצים לעבוד רם. הוא מבין גדול ברוק'נרול ובקיא בכל מה שאנחנו צריכים."

רוצי בובה עומדת לצאת לסיבוב הופעות ארצישראלי בחסות בירה מכבי. היא תסע בוואן עם כל הציוד שלה איתה, מצלמת ווידאו ומכשיר הקלטה, מצפון הארץ ועד הדרום ותנגן ב-8 מועדונים שונים מול קהלים שבדרך כלל לא זוכים ליותר מדי גיוון בהופעות שמגיעות לחורים שלהם. אפילו גל"צ יתפסו טרמפ על הוואן וישדרו חלק מהתּור.

אין כמעט להקות בישראל שמנגנות רוק'נרול ריקודים שמח. האם היתה לכם איזושהי הופעה בארץ, שאחריה הבנתם שהקהל כאן אשכרה אוהב על זה?

שיזף: "אינדינגב האחרון. אחרי המון הופעות מול 30 איש בצימר, להופיע מול 3000 היתה פתאום הרגשה מפחידה וטובה. אנחנו אוהבים קהלים משתנים ולכן גם יהיה כיף להופיע קצת מחוץ לעיר."

רנרט: "כמו ליינ-אפ הלהקות באינדינגב, גם הקהל היה שם סלט: חלק הגיע מתוך הסצינה התל אביבית וחלק היה כזה שלא ממש מכיר להקות ובא רק כדי להיות בפסטיבל, אבל בהופעה שלנו כולם רקדו ביחד. בשבילי זה היה 'בלואו-אאוט' רציני שאישר איפשהו שמה שאנחנו עושים יכול לעבוד."

בואי נרקוד מתוך "אגה אגה בו"

המון להקות ישראליות היום שרות באנגלית. למה בחרתם לבצע כמעט חצי מהאלבום החדש דווקא בעברית?

שיזף: "אין דבר כזה מחסום שפה, אלא רק מחסום תרבותי שקורה כי אתה לפעמים מרגיש שאתה לא יכול ליצור משהו מספיק טוב בעברית באותו סגנון מוזיקלי שמקורו בשפה אחרת. אבל זה שטויות, אפילו הביטלז שרו בגרמנית."

ואיך אתם כותבים שיר? אתם חושבים מראש על הנושא עליו אתם רוצים לכתוב או שתפקיד המילים הוא נטו לשרת את הדרייב של השיר?

ברזין: "בדרך כלל זה מתחיל ממשפט שלא קשור לכלום, לא משהו הרה גורל. אתה יודע, בסגנון 'וואו, המקלחת של אתמול היתה ממש טובה'. כן, זה יכול להיות נושא לשיר."

פאסון של רוקאבילי

שיזף: "החיים הם חרא אבל לא חייבים לדבר על זה כל הזמן, יש דברים יפים שאפשר לשיר עליהם. מצד שני, כן יש לנו גם טקסטים שמתייחסים לדברים כבדים אך גם הם כתובים ומבוצעים בקלילות."

רנרט: "אמנם אין לנו באמת שיר על מקלחת טובה, אבל עומק נמצא גם בשיר שכל מטרתו היא לגרום לך לרקוד ולהנות. זה הכל בצורה שאתה מגיש את זה בסופו של דבר."

מה, אגה אגה בו?

רנרט: "הנה, אתה רואה? שֵׁירַתּ את הטיעון שלי וגם הסברת את המשמעות של שם האלבום שלנו. אם תחזור עליו 3 פעמים מול המראה – תופיע במקום אחר."

הכתבה פורסמה לראשונה כאן, עמ' 126

לחץ כאן להגדלת הכתבה למסך מלא

הכתבה פורסמה לראשונה כאן

יש המשך »

איך שיצאה ההכרזה הרשמית על הגעתן של The Congos ו-The Abyssinians להופעה בארץ, ועוד באותו הערב ועל אותה הבמה (בארבי, 3 במאי), מייד חשבתי על חברי הטוב – יובל 'היפי-מניאק' שביט מהקיבוץ בצפון. כן, סוף סוף ייצא לי לראות אותו, הרי הבנאדם עד כדי כך היפי שהוא לא מוכן להיכנס לג'ונגל הבטון של תל אביב מבלי סיבה קיצונית מספיק כמו הופעה שכזאת. אגב, הוא לא באמת ד"ר, אבל כן לבן מבחוץ ושחור משחור מבפנים – סוג של גאון לכל מה שנוגע ברגאיי על נגזרותיו השונות, איש יקר וראסטה בנשמה. אה וכן, להשתתפות בהגרלה השאירו תגובה כלשהי, רצוי גם לקשר לאיזה יוטיוב שורשי וטוב (ההגרלה פתוחה עד השעה 12:00, יום שני)

——————

אין כמו רגאיי, הפשטות הקופצנית, הקצב העצלן שתמיד מגיע ביט אחד מאוחר יותר ומספר לך את כל הצרות שלו בגיחוך שגורם לך לפקפק בהגדרה שלהן כצרות. הרגאיי, ובעיקר הרוטס של השנים הראשונות הולכים יד ביד עם הראסטפרי, ספק דת ספק דרך חיים, שקושרת את האדם עם הטבעי והרוחני ועם אימא אדמה ואימא אפריקה (החיבור עם אימא אפריקה מיועד לאנשים שמקורם באפריקה, אבל כיום, בעקבות בדיקות דנ"א מיטוכונדרי נרחבות, המדע המודרני מאמין שכל המין האנושי צאצא של אישה אחת, אפריקאית ומקור כל העמים הוא בתחילתו של דבר, באפריקה).

ז'אנר אחד שאני אוהב במיוחד הוא הטריו הווקאלי, שבו שלושה זמרים מתפקדים במקביל, לפעמים כזמר מוביל ושני זמרי ליווי ולפעמים ככלי נגינה אחד, שמסוגל לנגן אקורדים אם צריך. לכן הייתי מבסוט במיוחד כששמעתי לראשונה ששני טריואים, ראסטאפריים במיוחד, מהגדולים ברגאיי מגיעים להופיע ביחד בארץ ומיד היה לי ברור שאני חייב ללכת. כל מי שמכיר אותי וגר מדרום לצומת הגומא יודע, שמעטים הדברים שיביאו אותי למרכז ועוד לתל אביב.

הקונגוס:

קיימים און אנד אוף משנות השבעים, בהרכבים שונים, שהמשותף לכולם הוא סדריק "קונגו" מייטון, ששייך גם לפרויקט האול סטארז inna de yard של ארל "צ'ינה" סמית (הגאון). הקונגוס מפורסמים בעיקר בעקבות האלבום שלהם, "הארט אוף דה קונגוס", שהופק ע"י המפיק האגדי לי "סקראץ'" פרי. סקראץ' רב באותן שנים עם Island, חברת התקליטים שהפיצה אלבומים בהפקתו לעולם הרחב וכך יצא שהקונגוס לא פורסמו באותו זמן מחוץ לג'מאייקה. הקונגוס נוהגים לשלב את הקולות הנעימים שלהם עם תופים למיניהם ולשיר שירי מחאה חברתיים, נעימים בצורה מפתיעה. הקונגוס היו כאן ב-2007 ושבים אלינו עם ההרכב המקורי ואלבום חדש, שהופק אף הוא ע"י מר לי "סקראץ'" פרי.

האביסיניאנס:

האביסיניאנס הם באמת מהחבר'ה הוותיקים ביותר שבנמצא. הם פעילים מסוף שנות ה-60, אז הקליטו את הלהיט האלמותי שלהם, "Satta Massagana", אצל המפיק (האגדי) קלמנט "קוקסון" דוד. דוד, טעה לקרוא את השוק כשחשב ששיר כל כך דתי וראסטפארי, שמכיל שורות שלמות בשפה האמהרית, לעולם לא יהיה להיט. בתחילת שנות ה-70, תמורת 90 פאונד, קנו האביסיניאנס בעצמם את סלילי המאסטר של השיר והפיצו אותו. סאטה מסגנה הפך מהר מאוד לאחד ההמנונים של הרגאיי והאביסיניאנס שרו אותו בסצנת הפתיחה של סרט הקאלט מסוף שנות ה-70, "רוקרז" (צפיה ישירה). האביסיניאנס שרים בהרמוניות מתוקות שירים על רוחניות, אמונה, ראסטפארי ונושאים חברתיים וניחנים בחזות נביאית משהו. הם חוזרים אלינו לאחר שביקרו כאן ב-2007 בהופעה משותפת עם בלאק אהורו, להקה ענקית בפני עצמה…

אני יודע בוודאות שההופעות הקודמות של החבר'ה האלה בארץ היו חשמל. מומלץ מאוד,

יובל שביט

Cat's Eyes

שעה ראשונה: נא לא להיבהל משיר הפתיחה "החגיגי" של דיאמנדה גאלאס המדהימה, אבל אם אתם מחפשים שמח – השעה השניה היא יותר בשבילכם. Cat's Eyes הם צמד חדש שהקים הסולן של The Horrors, מוהבי 3 (למי שתהה איך אומרים Mojave בעברית) מגיעים להופעה ומראיון שעשיתי עם ניל הלסטד, יש מצב שהם יבצעו גם איזה שיר אחד או שניים של סלואודייב (הגלגול הקודם של מוהבי 3)! בהמשך איאן מקלך, סולן להקת אקו אנד דה באנימן, שגם היא מגיעה לארץ, בקאבר יפיפה לשיר אהוב של לאונרד כהן ואלבומים חדשים למארי אוצ'ר (לשעבר מלהקת מארי אנד דה בייביצ'יזס), לשלום גד (לשעבר מלהקת פונץ') ולברי סחרוף (עדיין מלך).

1. Diamanda Galas – Let My People Go (היא מפחידה)
2. Lost Tribe – Forever
3. The Horrors – Who Can Say
4. Cat's Eyes – Cat's Eyes
5. Slowdive – Machine Gun
6. Mojave 3 – In Love With a View
7. Bert Jansch – Bring Your Religion
8. Amos Zimmerman and the River Band – Unheard (live)
9. Mary Ocher – On The Streets of Hard Labor
10. Coil – Tainted Love (Soft Cell cover)
11. Ian McCulloch – Lover Lover Lover (Leonard Cohen cover)
12. The Pains Of Being Pure At Heart – My Terrible Friend
13. בנד קמפ) שיר הילדים הרעבים – שלום גד)
14. בנד קמפ) ימים נוראים – ברי סחרוף)

——————————————————————————————————————

שעה שניה: סאדייל פותחים את השעה עם ברכת חג ומיד אחריהם השיר החדש של הביסטי בויז מתוך האלבום הממשמש ובא. Idan K משלב אלף סגנונות שונים מקצוות מרוחקים, ג'ון לג'נד מוכיח שוב שהוא אגדה עם קאבר אקפלה מושלם לשיר ההוא של Adele, ממשיכים עם עוד סול חדש-ישן עם שיר הנושא מתוך Stone Rollin' של רפאל סא'דיק. עוברים לרגאיי הווקאלי של הקונגוס (ב-3 במאי יחד עם האביסיניאנס בבארבי ת"א) ומשם לסקא של פרינס באסטר ולראגאמפין של סאבו וקותי שהחליטו לשחרר לאחרונה קצת מההקלטות שעשו בג'מייקה. הפינלה שייך ל-קומפיוטר קאמפ המעולים ולקוח מתוך Tame – האיפי החדש שלהם.

הפעם מייקל ג'ירה חוזר לארץ כדי להופיע ולא בשביל להשלים זמן בכלא הישראלי שבו ישב פעם על סחר, או בקיבוץ שבו גר בצעירותו. והוא מגיע לכאן עם סוואנס (שלישי בבארבי, 12.4) – להקתו הענקית שחזרה לפעילות בשנה שעברה אחרי 13 שנה של שקט תעשייתי ופתאום הוציאה אלבום גדול ב-2010.

My Father Will Guide Me Up A Rope To The Sky יצא בשלב, שבו מעריציה הגדולים והוותיקים קיבלו את הלהקה מימי האנדרגראונד השחורים שלהם, בעין מעט חשדנית – אך לבסוף לחלוטין מאשרת. כתבתי עליו ביקורת אוהדת במיוחד בטיים אאוט ולמען האמת – רוב הביקורות היללו אותו, בייחוד אלו שהתפרסמו באותם אתרי אינדי שעוד לא היו קיימים בתקופתה הראשונה של סוואנס (עדיין, 13 שנה אחורה). אך סוואנס אינה באמת להקה "מאוחדת", אלא כזו שפשוט חזרה לפעילות ותפסה את המושכות מהיכן שהניחה אותן.

יצא שאני לומד ומכיר את סוואנס לאט ובזהירות ומהסוף להתחלה. זו לא מוזיקה של – 'בקטנה בוא נציץ פנימה ונשמע', אלא שהאלבומים של סוואנס דורשים מאמץ ולפעמים אפילו סבל. כן, סבל מהסוג שטיפוסים בעלי יצר הרס עצמי משוכלל מזהים ומזדהים עימו בשניות. ייסורים רוחניים בין מכונות מתועשות. אבנים במקום גשם. כאן זה לא לשחות – כאן זה לנופף בהיסטריה מהעמוקים. ולי יש 2 כרטיסים! להשתתפות בהגרלה השאירו תגובה כלשהי. עדיף שתכלול לינק (יוטיוב) לשיר שגורם לכם לסבול, אבל בקטע טוב. (ההגרלה פתוחה עד השעה 12:00, יום שני)

אנשים קוראים לזה No Wave ניו יורקי. אז אוקיי, מדובר בסצינה מוזיקלית שביעבעה מתחת למדרכות העיר ניו יורק – זה ברור מאליו וגם די שכיח בעולם הפופ והרוק. ומה זה בכלל גל מוזיקת ה-'שום גל' הזאת? הרי 'נו וייב' הוא ז'אנר די מופשט, מין וריאציה על הארט Pאנק שהיה בעצמו מוטציה של הדבר הראשוני שאף אחד לא יודע באמת מהו, ושלא אתחיל בכלל לבלבל את השכל על המילה פוסט. עצור. תרגיע. לטעמי סוונאס הם, יותר מהכל, נק' ההשקה המיוחדת שבין האינדסטריאל והמוזיקה הגותית הפסיכדלית והכבדה לאינדי-רוק הראשוני שהגיח בזמנה (ת'ורסטון מור ניגן על באס עם סוואנס לפני שהקים את סוניק יות'. אבל מיהו בכלל).

נשמע שההתקדמות של הברבורים היא איטית. הם לא צחורים והמים עכורים. סוואנס הם האבולוציה של הנשמה המיוסרת והשופטת של ג'ירה. באמת קשה להאמין שמדובר עדיין באותו איש, אותו הנער ההיפי האמריקאי שהיה מסתובב בסיקסטיז בארץ – שאליה הגיע בטעות במהלך רואד-טריפ אירופאי שהסתבך. אותו ההומלס עם השיער הארוך והספליף שהיה עובד במכרות הפחם בתמנע. התמונה המצטיירת משני המשפטים האחרונים היא כמעט אנטיתזה למוזיקה של סוואנס, שהיא סמיכה ואפלה וכלל לא צבעונית, חופשית ומלאה בחיוניות ובברק.

ג'ירה הוא פרונט-מן שמסמל את מה שאמיתי בעיניי באנדרגראונד רוק האנטי מסחרי – החל מהופעות קיצוניות, שיטות שיווק עצמאיות והתכה חופשית של סגנונות מוזיקליים שבדרך כלל לא נפגשים, דרך אופן הבעה אמוציונלי מאוד אך עם זאת קשוח על אמת. מעניין איך הפך מהסטלן הקטן שהיה, לאותו אייקון שהוא כיום בקרב הרדקוריסטים רבים וטובים. אל תהיו כבדים, זרמו להופעה הזאת.

הגרלה הסתיימה. שמות הזוכים הם עמית ו-כפיר אבינון.