אור בזויות

הופעה חגיגית לכבוד עשרים שנה לאלבום אין לבחור / צילום: אורית מיליגר

פוסטר קטן על חלון הראווה של חנות המוזיקה האוזן השלישית, בישר בשנת 1989 על יציאתה של 'חיה ומתה בארון' – קלטת של להקה חדשה בשם פוליאנה פרנק. עד לאותה שנה, היחידים ששמעו עליה היו רק אלו שנכחו שנתיים קודם לכן בהופעת הבכורה של נושאי המגבעת, בה גם פוליאנה פרנק הופיעה לראשונה.

ללא כל פרסום מסחרי או עזרה מאמצעי תקשורת, הפכה אותה קלטת לדוגמא מופתית של הפצה ויראלית מוצלחת מהסוג הישן. לפחות אלף וחמש מאות עותקים שלה נמכרו אך ורק בחנות אחת. שנה מאוחר יותר, פוליאנה פרנק שחררה תחת חברת התקליטים של האוזן השלישית, נכון לאז – לייבל האינדי היחידי שפעל בישראל, את אלבומה המלא הראשון – 'אין לבחור'.

פוליאנה פרנק נתפסה תמיד כלהקה קיצונית. כזו שמצד אחד שחררה שיר שמאלני שנאסר לשידור (גיבור צבא ההגנה), ומצד שני הצליחה להשחיל לתחנות הרדיו להיט היסטרי (זיוה). להקה ששילבה באותו האלבום שירי משוררים (חלמתי של אסתר ראב) עם הקלטות של תעמולה מצרית שחורה (קול הרעם מקהיר). להקה שהוציאה אלבום קאלט אחד, הופיעה איתו מספר פעמים זעום ומאז נעלמה כמעט לחלוטין.

עשרים שנה מאוחר יותר, חוזרת פוליאנה פרנק בהרכב מלא להופעת איחוד חד פעמית. נפגשתי עם האחים רזי ושרון בן עזר, הידועה יותר בכינויה אליוט לקראת האירוע ההיסטורי המרגש.

לא תבטלו ברגע האחרון בגלל המשט, נכון?

אליוט: [צוחקת] "לא, אנחנו יותר ג'ון ליידון מאשר פיקסיז בעניינים האלה. כשליידון שמע שקוסטלו ביטל הוא בטח אמר לעצמו, הא! אני בכוונה אעשה הפוך."

זה נכון שהטריגר להופעת האיחוד הגיע בעקבות מייל שאת קיבלת?

אליוט: "כן, מנועם חמיאל שמנגן עם אביחי פרטוק בליין ק.א.נ.ט."

וזה הספיק בשביל לגרום לכם לעשות את ההופעה, אחרי כל כך הרבה שנים שלא ניגנתם יחד?

אליוט: "באיזשהו שלב כתבתי מייל לרזי ואמרתי לו 'קיבלתי צילום של כרטיס מההופעה שלנו בקולנוע אלנבי. יואו! אנשים פשוט לא שכחו. עברו עשרים שנה ואנשים עדיין בעניין.' זה הדליק אותנו ומשם זה התחיל להתגלגל."

מה לדעתכם הפך את "אין לבחור" לאלבום קאלט ישראלי שכל כך רלוונטי גם היום?

אליוט: "יותר מהכל הצגנו שאלות בשירים שלנו. לא טענו שיש לנו פתרונות לשום דבר. בוא נראה על מה דיברנו; פלשתינאים, ישראלים, דתיים, התחרדות, התקרנפות, מרחב מחייה מצטמצם, גלות נגד השארות במקום אחד, מלחמה, דם, אהבה ושנאה. למה שזה לא יהיה רלוונטי היום?"

יש המשך »

דיויד אלן - סבא פסיכדליה עדיין בועט בחלל

דיויד אלן, הזקן המטורלל שיחד עם רוברט ווייאט הקים את Soft Machine הגאונית אי שם בשנות השישים, חוזר עם להקתו The University Of Errors להופעה אחת בבארבי, ביום שלישי הקרוב (17/08). ההופעה תכלול ביצועים ורה-אינטרפרטציות לשירים מה-'ארלי דייז' של סופט משין כמו גם ביצועים מהקריירה שלו עם גונג וכאמן סולו. אלן מוכר כיום בעיקר בזכות  גונג, להקתו האגדית (והאגדתית) איתה גם ביקר בארץ בשנה שעברה. את סופט משין עזב אלן בעקבות כך שהסתבך עם הרשויות הבריטיות, ולא קיבל ויזה אל תוך הממלכה המאוחדת בניגוד לשאר חברי סופט משין. כידוע, הבריטים הצנונים האלה התייחסו אז להיפים כאל מגיפה שיש להדבירה, והיו להם די והותר אנגלים זרוקים משלהם, בשביל שירשו לעוד אוסטרלי תמהוני על אסיד, שעוד מתלבש כמו מכשף מאיזה ספר של טולקין, להיכנס לממלכה ולחיות ע"פ הפאונד. זוהי בדיוק הנקודה בה התחיל סיפור הולדתה של גונג המיתולוגית.

Thats How Much I Need You Now performed by Daevid Allen's University Of Errors

חשוב לציין שהבאבא (ימים) הזה לא איבד מכוחו ובטח שלא מהיפיותו. חברים, אל תתנו ללוק הספייס-סבאי שלו להטעות אתכם - הגאון הזה מעולם לא הפסיק לבעוט בחלל, דבר שאי אפשר להגיד על חברו רוברט וויאט, שכבר לא בועט בכלום מאז שנפל מחלון בקומה רביעית, עוד בתחילת הסבנטיז באמצע מסיבה ומאז הוא על כסא גלגלים. במילים אחרות, אמנם דיויד אלן חי בסרט, אך זהו סרט בהמשכים, שמתקדם עם השנים, מתעדכן עם הצלילים וממשיך לחולל קסמים שאפשר לשמוע גם בלי אוזניות תלת מימד.

I Should've Known performed by Daevid Allen's University Of Errors

רה-אינטרפרטציות? אם לשפוט לפי Jet Propelled Photographs שאלן הוציא יחד עם אוניברסיטת הטעויות שלו ב-2004, בהחלט שווה לבוא ולשמוע את התחפושות החדשות שהוא תפר לשירים הישנים של סופט משין. Jet Propelled Photographs זהו שמו של אוסף שירים שסופט משין שחררה בק אין 1967, כשנה לפני ששחררה את אלבום הבכורה הרשמי שלה. אני משוכנע שגם מי שלא מכיר את ג'ט פרופלד פוטוגרפס הישן, אבל כן את סופט משין, יופתע לגלות שהוא בכל זאת מזהה לא מעט שירים. זאת מכיוון שלשירים של סופט משין יש אבולוציה שהתחילה עם אסופת השירים הראשונה וכמו שיהיה ניתן לראות ביום שלישי הקרוב – עדיין נמשכת.

יש המשך »

ספי רמירז ציזלינג / צילום: יובל אראל

אתמול בלילה (חמישי) ברחובות פלורנטין, נראה היה שכולם נוהרים באותו הכיוון – אל ה-Cage Rage, הקרב המוזיקלי המטופש והכל כך כיפי בין האחים רמירז לבום פם. התור הענק מחוץ לקומפורט 13 השתרך סביב הבניין, שאפשר היה לחשוב שמדובר באיזו הופעה של אמן גדול מחו"ל, שמגיע לכאן לראשונה ולעולם לא יחזור. שמחתי לראות איזו היענות מטורפת היתה להופעה. לא עבר יותר מדי זמן מהרגע שנכנסנו, ועד שלאון "סנדק האינדי" פלדמן עלה לבמה (שהוסבה לזירת איגרוף), בחולצת פסים שחור-לבן סטייל "אני השופט כאן", והתחיל להדליק את הקהל עם הטקסט האינפנטילי והמעולה שהכין מראש. כמה שטויות הוא דיבר שם זה לא ייאמן.

בדרך החוצה עצרתי בשירותים. גם שם היה קצת פריקי

ההופעה היתה כסאחיסטית לאללה. שתי הלהקות ניגנו הרבה יותר קשוח ממה שהן מנגנות ברגיל. בקהל זיהיתי תנועות הד-באנגינג מעשור אחר. היו אנרגיות מטורפות של רוק'נצחוק מהבמה אל הקהל ובחזרה. בהתחלה שתי הלהקות ניגנו יחד והיה ממש יפה לראות כמה שהן מתואמות אחת עם השניה: שתי מערכות תופים ועליהן שני מתופפים שעושים אחד לשני פרצופים של "חכה חכה יור גואינג דאון" – כשבת'כלס הם היו ממש טובים ביחד. עוזי רמירז עלה בטייטס כחולים-סגולים, שיכולים להתפרש כקשוחים אך ורק אצל המפגרים מההיאבקות באמריקה, ואורי כנרות לבש מכנסי כדורגל קצרצרים וסרט עם גולגלות על הראש. הם עשו המון דאווינים על הבמה, ניגנו עם השיניים, מאחורי הגב, בעמידה על הכסא ובשכיבה על הרצפה, החליפו גיטרות, ניגנו בק-טו-בק – בקיצור עשו פאן. שניהם בין הגיטריסטים היותר טובים שפועלים כיום בישראל לטעמי, ובטובים אני מתכוון לסטייל שלהם. אלף סטייל יש להם והם רחוקים מאוד אחד מהשני בכיוון שלקחו בשנים האחרונות. עוזי יותר בקטע הדרומי אמריקאי (דרום ארצותהבריתי), ואורי חזק בסרף. בשני הקצוות המרוחקים של הזירה עמדו, בצד של בום פם, טובי, שנהם לתוך המיקרופונים באמצע שירים של הרמירזים, עטה גלימה ארוכה, חמוש בטובה אימתנית, ובפינה הנגדית – ספי ציזלינג (רמירז) והחצוצרה, שגם עלה עם גלימה, רק עם קפוצ'ון סגנון טקן 4. חזק כל הרעיון הזה של היאבקות מוזיקלית.

הבחורה, שהסתובבה עם השלט שעליו כתוב את מספר הסיבוב, היתה בבירור לטובת האחים רמירז, השופט היה בבירור לטובת בקבוק הוודקה ואפילו חילק צ'ייסרים לקהל. הלהקות ניגנו שירים אחת של השניה ובאחד הסיבובים לכל להקה ניתנו שלושה שירים לבצע, כשלטעמי הכי שווה היה הביצוע של מאליבו, הקטע שסוגר את אלאקאזם – אלבומם החדש של בום פם.

לא הגעתי להופעה בכוונה לסקר אותה ולכן שמתי יותר דגש על על הבירה והלרקוד, מאשר על התוכנית האמנותית של הערב, אבל מסתבר שלכל סיבוב היה רעיון מאחוריו. תימורה לסינגר סיכמה ממש יפה את כל הסיבובים בכתבה שלה ב-Ynet. הדבר היחיד שאיכזב אותי קלות היה בסוף הערב, כשכל העסק נגמר ורק נותר ללאון להכריז על הלהקה המנצחת – במקום לבחור שרירותית אחת מהשתיים סתם כדי לחמם את הרוחות עוד קצת, הוא הכריז על "החברות" כמנצחת. אפשר לראות בסוף הוידאו הבא שגם נערת השלט לא היתה ממש מרוצה מההחלטה ההיפית של השופט. כוסעומו חברות – עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו דם!

ההכרזה. הבחורה צודקת, רצינו עוד מהכסאח שהיה שם

אוזריק טנטקלס חוזרים לארץ להופעה בבארבי ב-8 באוקטובר. האוזריקים הם בין הרכבי הפרוגרסיב רוק המעטים שאני ממש אוהב, אולי כי הם יותר בקטע של לעשות מוזיקה פסיכדלית (מאוד), מאשר לעשות דאווינים על הגיטרות. אוזריק מנגנים שילוב של רוק ואמביאנט עם אלמנטים של טראנס בלייב, ובלי הבולשיט הטראנסאווטי שאנחנו לפעמים נוטים להתנער ממנו. הם היו כאן לפני המפץ הגדול של מסיבות הטבע ונשארו אחריו, כבר מ-83 הם מתעסקים במוזיקה של עב"מים, פיות ודרקונים, וכל עטיפות האלבומים שלהם נראות כמו שפריץ של צבעים או ציור ילדים.

הם כמובן נגנים מעולים אבל זה פחות מה שמענין כאן, מה שחשוב הוא שהם יצירתיים בטירוף. הם הולכים לעשות כאן הופעה עם שירים לבקשת המעריצים ות'כלס, יש להם המון כאלה בארץ. אז אם בא לכם לבקש שירים שיבצעו בהופעה כנסו לאיבנט בפייסבוק ופשוט תבקשו. אוזריק יוצרים Psyrock מהפנט שכל חובב גונג חייב לשמוע וסביר להניח שכבר מכיר ואוהב.

אגב, מסתבר שאתמול בברזילי היה סט לייב של Eat Static, שהם הרכב טכנו-טראנס שהקימו חברים מאוזריק טנטקלס. את מרב פפלר מהלהקה (גם מאוזריק וגם מאיטסטאטיק) יצא לי לראות כבר כמה פעמים בישראל ולא פלא, מסתבר שיש לו כאן הרבה חברים שפגש בטיולים ובפסטיבלים ברחבי העולם, וחוץ מזה – אשתו ישראלית. לפי מה שקראתי ב-Ynet הוא בעצמו אומר שהוא ממש אוהב לבוא לכאן, לא נראה לי שהוא טיפוס שרואה חדשות. למרות שזה כבר הביקור הרביעי שלהם כאן, אף פעם לא ראיתי את אוזריק טנטקלס בישראל, אך על סמך מה שחוויתי בהופעה שלהם בגלסטנברי לפני חמש שנים – ממליץ לא להחמיץ.

המתיחות בין חברי בום פם למשפחת הפשע רמירז רק גוברת ומחריפה בשבועות האחרונים, וכולם יודעים שבסוף זה ייגמר במכות, לא יעזור כלום. לפיכך החליט לאון הסנדק פלדמן, לעשות קצת סדר בשכונה, כי זה לא טוב שחמומי המוח האלה יעשו שוב מהומה, אחרי זה באה משטרה וחבל.

זירת איגרוף אמיתית. הפתרון של לאון הוא לדחוף את שלושת הרמירזים לזירה סטייל רויאל ראמבל, יחד עם שלושת הבום-פמים עד הסוף המר. הוחלט כבר על מקום, השעה נקבעה, ולאון הולך להיות השופט בזירה. הוא אפילו קנה חולצת פסים כזאת לכבוד המאורע. אני מדבר ברצינות, הולכת להיות שם זירה – אורגינל עם חבלים, באמצע מועדון הקומפורט!

אז מי לוקח, עוזי רמירז או אורי כנרות? שניהם נראים מסוכנים עם גופיות האבא מכה שלהם, ושניהם נחשבים לגיטריסטים רצחניים, אבל בת'כלס, לעוזי יש יתרון – הוא תמיד מביא אחים המניאק. מצד שני, גם אורי לא פראייר, יש לו את החבר הזה שלו – טובי. קוראים אותו ככה, למה הוא תמיד מסתובב ברחוב עם טובה במכנסיים (יש ערסים צעצוע שמחביאים סכין פרפר בכיס, אבל טובי לא מתעסק בקטנות). שמעתי, שכל מי שבא להתפלצף עליו, מוצא את עצמו שתול עמוק בתוכה (ועכשיו אתם יודעים למה יש לה סאונד כזה חי). גם איתמר לוי, המתופף של בום פם, כולו עבריין, אין לו אלוהים לממזר הקטן עם מסיכת החזיר בר שלו, מרים מקלות על כל גוליאת שלא יבוא. אויבו המושבע, איתן "אני אפרק'ך ת'תחת" רמירז מכיר את החזיר הזה לא מאתמול, וגם לו יש מקל. יותר ארוך. ומחדד.

אני לא סגור עדיין על מי אני מהמר, אבל מה שבטוח זה שאני לא סומך על לאון שבאמת ישמור על כל העסק שלא ייצא משליטה. כמו שאני מכיר אותו, הבנאדם בטח יהיה שיכור מת כבר אחרי הסיבוב הראשון, ועוד יגנוב את הכוסית עם הביקיני שמסתובבת בזירה עם השלט הזה שאומר… בעצם אני לא ממש סגור על מה הוא אומר, אף פעם לא טרחתי להרים את העיניים עד אליו. אבל מה זה חשוב, תנו לרוסי הזה לשתות, גם ככה אף פעם לא הבנתי מה עושה השופט בקרבות מהסוג הזה, הרי במוזיקה כמו ב-WWF אין באמת חוקים. אולי הוא שם בשביל לקבל בראש את הכסא המתקפל. לאון תיזהר.

• לדף האיבנט בפייסבוק
• חברי שתי הלהקות מחממים ומתגרים אחד בשני לקראת הקרב (טיים אאוט, עמוד 124)

איך זוכים?

השאירו תגובה כלשהי. אם בא לכם, אתם יכולים להמר על מי ינצח, או לכתוב מי היה המתאבק האהוב עליכם בכל הזמנים. יש המשך »

תראו, יש לי פרחים על הטבעת

פיטר מרפי, נסיך הדארק ווייב הגותי וסולן באוהאוס לשעבר, חוזר לישראל פחות משנה אחרי שנתן כאן שלוש הופעות סולד-אאוט בבארבי, ולי יש שני כרטיסים לחלק להופעה שלו ביום שני הקרוב ה-26.7, בבית האופרה! מרפי הוא ווקאליסט מדהים בעל קול תהומי, אפל ומרגש, לפעמים נמוך וקודר, ולפעמים גבוה וצווח, כמו איזו גרסא גלאם-גותית של דיויד בואי. מי שמכיר את באוהאוס ואת מרפי, רוב הסיכויים שכבר לא קורא את המילים האלה, אלא ישר גולל למטה בשביל להשאיר תגובה ולהיכנס להגרלה, אבל כל מי שעדיין לא חווה את העוצמות של באוהאוס המפלצתית, או שלא שמע עדיין את קולו של מרפי – הוידאו הבא הוא בדיוק בשבילכם:

קוטנר בתוכנית "עד פופ" עם אברי גלעד, מציג את פיטר מרפי לקראת הופעת הסולו הראשונה שלו בישראל 1990. זה ענק.

הרבה לפני שנערות גותיות בקאמדן טאון התחילו ללכת עם ראסטות וורודות, מה ששלט ברחובות היה ה-Pאנק. מרפי מאוד הושפע ממנו, ומזרמים מוזיקליים צבעוניים כמו הגלאם רוק של הסבנטיז והדאב הג'מייקני של התקופה, אך איכשהו מכל אלו הוא יצר מוזיקה אובדנית, רומנטית ושחורה. הקהל הישראלי הופתע לגלות בהופעתו הקודמת, שהבן אדם גם יודע לחייך, ושהוא כבר התפכח מהרעיון שדיכאון הוא סוג של סגנון (הלך רוח שהיה מאוד אופנתי באייטיז). אך עם זאת, שום דבר בביצועים שלו לא נפגע, ומה שהיה אז אפל עדיין פוגע, והקול שלו עדיין מדהים כשהיה. מאז שבאוהאוס התפרקה, הוציא מרפי שמונה אלבומי סולו, אלבום אוסף ואפילו אלבום נוסף עם באוהאוס מלפני שנתיים. הוא אפילו יצא ב-2006 לסיבוב הופעות עם ניין אינצ' ניילז, שאותה מנהיג אחד המעריצים הגדולים שלו – טרנט רזנור.

אחד השירים הגדולים של מרפי מתוך תוכנית רדיו אליה הוזמן יחד עם טרנט רזנור (NIN) וג'ורדי ווייט (A Perfect Circle)

כשגרתי בלונדון לפני ארבע שנים, יצאה הודעה על כך שבאוהאוס, שהתפרקה ב-83, תתאחד ותופיע בבריקסטון אקדמי בדרום העיר. אני, שאמנם לא הכרתי אז עדיין ממש טוב את המוזיקה שלהם, ידעתי שמדובר בתופעת קאלט שפשוט לא הספקתי לחקור, וקלטתי שאני הולך להצטער על כך עד עמקי נשמתי, אם אתפס עליהם הרבה אחרי שההזדמנות לראות אותם בלייב חלפה לה. הבעיה הייתה שבלונדון כרטסים זה משהו שנעלם רגעים אחרי ההכרזה, ולכן הגעתי עד ליום ההופעה כשאין בידי כרטיס וגם אין יותר לקנות, כל הכרטיסים כבר נמכרו. לא וויתרתי ונסעתי להופעה יחד עם חברה, בתקווה להשיג כרטיס בחוץ, אך החוויה החלה הרבה לפני שהגענו למקום.

ברגע שנכנסנו לרכבת התחתית כבר יכולנו לראות שמשהו קורה, יש המשך »

לא מעט אנשים יצאו ברגשות מעורבים מההופעה של דיג'יי שאדו ברביעי האחרון בביתן 1, ואני יכול להבין אותם למרות שאני ממש לא יצאתי מאוכזב. נהניתי מאוד בהופעה, ולכן אשתמש כאן בקלישאה מרגיזה וככזאת – בהכרח נכונה: כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני גדלתי על דיג'יי שאדו, אני יודע טוב מאוד למה האיש מסוגל, וגם אני לא הפסקתי עדיין להתרגש מהאלבום הראשון שהוציא ב-96. גם לא מהעובדה שב-2002, האלבום השני ששחרר נשרט לי תוך כדי נגינה בתוך דיסקמן,  בקושי יומיים אחרי שקניתי אותו. אני מניח שבעיקר ציפיתי למסיבה מגניבה, עם אחד הדיג'יים שהכי השפיעו על הדרך שבה אני מאזין למוזיקה. את העולם הוא כבר הפך לפני יותר מעשור, ממש לא ציפיתי שבתל אביב 2010  הוא יעשה את זה שוב. מה שכן רציתי לקבל שם, זה סט מעניין ורקיד, שלא כמו שום דבר אחר שחוויתי בעבר – ואת זה קיבלתי ובגדול.

רק קצת חבל שבלי פטיפונים. מרגיש קצת מוזר, בהתחשב בכך שמדובר באחד האמנים המובילים של מה שנקרא, והרבה בזכותו – טרנטייבליזם (יענו פאטיפוניזם). שאדו ניגן שם באמצעות שני CDJ-יים, לפטופ לבנבן וסמפלר או שניים שהיו ברשותו – ביטים של היפ הופ הזייתי, ברייקביט, ודראם אן בייס קשוח במיוחד ולא אופנתי בעליל. אבל למי אכפת מה אופנתי, אם זה מצליח להזיז לי ת'תחת? כנראה שהגעתי בראש קליל וטוב למיין איבנט אוף דה איבנינג, אחרי שקותימן והאורקסטרה דפקו שם הופעת Fאנק סבנטיז אמיתי, חי ונושם, בעזרת הדרים-טים של הגרוב הישראלי. קשה להתווכח אם אלו שטוענים שהחימום גנב לשאדו את ההצגה.

גרסאות הכסאח המג'ונגלות לקטעים הקלאסיים שלו מתוך Introducing ו-The Private Press יש המשך »

תעני אסתר לפני הסוויטץ' / צילום: בן פלחוב

אחת ההופעות היותר טובות שראיתי באינדינגב האחרון, היתה של להקה שעד אז הכרתי רק בשמה המוצלח – תעני אסתר. הקלילות הטובה שלה באה עם משב גבי קיצי כזה, שעושה לך להוריד חולצה ולצאת לטייל יחף לצלילי החשמלית-בס-תופים-קלידים-קאזו צהוב-קאזו כתום-קאזו אדום, אה כן וגם המפוחית. רוקנ'רול לחייך איתו. בסוף ההופעה ההיא הם איכשהו זרמו לתוך ג'אם על הבמה יחד עם כהן@מושון. היה שמח.

משהו בפשטות של המילים, בהרמוניות הביץ'-בויזיות, ובאהבה האמיתית למוזיקה החמה, גורם לזה כנגד כל הסיכויים לעבוד ולהשמע מצוין. תעני אסתר מערבבים רוחות סיקסטיז אמריקאיות עם בריט-פופ מהניינטיז דרך הסאונד התל אביבי של שנות השבעים, ובעברית. עושה חשק לצפות שוב בסרט מציצים. להקה לשים במערכת באוטו כשיוצאים לטיול עם חברים. גוד וייבז לגמרי.

תעני אסתר עוברת השבוע שינוי קורע לב בהרכב הלהקה, חילוף ראש בראש של בן-של אחד בבן-של אחר. בסיסיט הלהקה, עומר בסן, בנו של דני בסן הגב-גבר מתיסלם, עוזב לרישיקש (אח.. רישיקש), ומפנה את מקומו ליידוב, יונתן יידוב, הבסיסט והבן-של שלמה, הלוא הוא החולם בספרדית. נפל בחלקי להזמין שניים מקוראי הבלוג להופעת הפרידה/הקבלה של תעני אסתר בחמישי, 22.7, באוזן-בר. להשתתפות בהגרלה, השאירו תגובה כלשהי, אתם מוזמנים לכתוב אילו עוד להקות עם בנים/ות-של עולות לכם לראש.

יש המשך »

הבן-של האולטימטיבי

"הקדימה את זמנה" זהו מין ביטוי מוזר שכזה, השמור אך ורק לאותם מקרים נדירים בהם היה זה בעצם הקהל שאיחר להעריך את גדולתה של היצירה בזמן אמת. המוזיקה של פרנק זאפה לחלוטין מצדיקה את השימוש בביטוי זה. בניגוד ללהקות אשר כבר מזמן נכנסו לפנתיאון הז'אנר שמוגדר כיום כרוק קלאסי, המוזיקה של זאפה מעולם לא ניסתה להצטמצם תחת שום מטריה של ז'אנר מסוים או סצינה כלשהי ביחד עם זמרים או להקות אחרות. זאפה היה מהפכן מוזיקלי, מרדן אינטליגנטי בעל חוש הומור מטורלל ולשון חריפה, שאת רוב רובה של המוזיקה שיצר כמעט ואף אחד עדיין לא ממש שמע. אמנם זה נכון שהאיש והשפם בהחלט כן נחשבים כבר לאגדה, אך למען האמת, רוב האנשים לא באמת יודעים בזכות מה, רובנו מייחסים את גדולתו לאחוז מזערי מכלל היצירה, וכאן בדיוק נכנס בנו, דוויזל זאפה לתמונה.

בחמש שנים האחרונות מופיע דוויזל מסביב לעולם עם פרויקט השלו – Zappa Plays Zappa. אחרי שישה אלבומי סולו, מספר הופעות משנה בסרטים הוליוודיים, ופיטורים מתפקיד מגיש באם.טי.וי עקב ניבולי פה בשידור, זאפה הבן, מנסה להמשיך את מורשתו של אביו ולהנחילה לדורות הבאים. ככה זה כשלאבא שלך יש יותר משמונים אלבומים. מישהו צריך לנגן אותם לצעירים, ותאמינו לו שזה לא קל. לקראת הגעת הפרויקט המדובר צלצלתי אל הבן בעל השם המוזר וגיליתי שממש לא בלהקת קאברים מדובר.

מה היתה המוטיבציה להרים פרויקט שכזה?

"הרבה מהמוזיקה שפרנק יצר זכתה להתעלמות או שפשוט לא הובנה. יותר מזה, רוב האנשים שהיום מתחת לגיל ארבעים בכלל לא יודעים מי הוא היה. זה לא בסדר כי האיש תרם תרומה ענקית למוזיקה המודרנית. חשבתי שאם אצליח לשנות את זה ולחנך מחדש כמה אנשים, אז זה יהיה שווה את כל המאמץ."

מה זאת אומרת המוזיקה שלו לא הובנה?

"שמתי לב שמעט השירים שלו שנכנסו לרדיו בארה"ב, הם בדיוק אותם השירים שמערבים הרבה מחוש ההומור המפורסם שלו, כך שהוא עלול בסוף להיתפס כאיזה אקט קומי. אבל במציאות הוא הוציא כל כך הרבה אלבומים שברובם המוחץ לא היה שום דבר מצחיק. אני לא רוצה שיחשבו עליו כאל איזשהו סוג של ווירד אל ינקוביץ'." יש המשך »

אגסוביץ': התפוחים חזרו מלונדון! יש להם הופעה בקומפורט 13, שבוע הבא ב-17
תפוזיאן: תשבע!
אגסוביץ': בכבוד של שלמה בר
תפוזיאן: ששש! איך אתה מדבר?! ככה לשאת את שמו של השלמה לשווא
אגסוביץ': למה תגיד לשווא, מה קרה לך? נפלת מהעץ? כולך לא בעניינים. שלמה בר איתם בדיסק החדש!
תפוזיאן: מה קשור? תשבע!
אגסוביץ': בטרומבון של ג'יימס בראון
תפוזיאן: ג'יימס בראון?
אגסוביץ': נו מה אתה חירש? צא מהקליפה שלך! הטרומבוניסט של ג'יימס בראון, פרד ווסלי, גם מנגן איתם בדיסק החדש. הם לא סתם קראו לאלבום – Kings
תפוזיאן: תגיד לי מה נראה לך, שצמחתי על שיח?! אתה בא להסתלבט עלי?
אגסוביץ': ככה אתה מכיר אותי?
תפוזיאן: מי מכיר אותך בכלל? אם אמא שלי תשמע שאני מדבר עם אגס היא תאכל אותי יש המשך »