האחים רמירז

לא מעט אנשים יצאו ברגשות מעורבים מההופעה של דיג'יי שאדו ברביעי האחרון בביתן 1, ואני יכול להבין אותם למרות שאני ממש לא יצאתי מאוכזב. נהניתי מאוד בהופעה, ולכן אשתמש כאן בקלישאה מרגיזה וככזאת – בהכרח נכונה: כגודל הצפייה כך גודל האכזבה. שלא תבינו אותי לא נכון, גם אני גדלתי על דיג'יי שאדו, אני יודע טוב מאוד למה האיש מסוגל, וגם אני לא הפסקתי עדיין להתרגש מהאלבום הראשון שהוציא ב-96. גם לא מהעובדה שב-2002, האלבום השני ששחרר נשרט לי תוך כדי נגינה בתוך דיסקמן,  בקושי יומיים אחרי שקניתי אותו. אני מניח שבעיקר ציפיתי למסיבה מגניבה, עם אחד הדיג'יים שהכי השפיעו על הדרך שבה אני מאזין למוזיקה. את העולם הוא כבר הפך לפני יותר מעשור, ממש לא ציפיתי שבתל אביב 2010  הוא יעשה את זה שוב. מה שכן רציתי לקבל שם, זה סט מעניין ורקיד, שלא כמו שום דבר אחר שחוויתי בעבר - ואת זה קיבלתי ובגדול.

רק קצת חבל שבלי פטיפונים. מרגיש קצת מוזר, בהתחשב בכך שמדובר באחד האמנים המובילים של מה שנקרא, והרבה בזכותו - טרנטייבליזם (יענו פאטיפוניזם). שאדו ניגן שם באמצעות שני CDJ-יים, לפטופ לבנבן וסמפלר או שניים שהיו ברשותו - ביטים של היפ הופ הזייתי, ברייקביט, ודראם אן בייס קשוח במיוחד ולא אופנתי בעליל. אבל למי אכפת מה אופנתי, אם זה מצליח להזיז לי ת'תחת? כנראה שהגעתי בראש קליל וטוב למיין איבנט אוף דה איבנינג, אחרי שקותימן והאורקסטרה דפקו שם הופעת Fאנק סבנטיז אמיתי, חי ונושם, בעזרת הדרים-טים של הגרוב הישראלי. קשה להתווכח אם אלו שטוענים שהחימום גנב לשאדו את ההצגה.

גרסאות הכסאח המג'ונגלות לקטעים הקלאסיים שלו מתוך Introducing ו-The Private Press ...