אור בזויות

The Fall, להקת הפוסט Pאנק הותיקה של מארק אי סמית' תגיע להופעה אחת בבארבי ב-20 בינואר (2011… לא כזה רחוק). מדובר באחת הלהקות הכי מוערכות ומשפיעות של שלושת העשורים האחרונים ועל כל כך הרבה אמנים ולהקות שכבר בעצמם כבר מזמן נחשבים לענקיים. אבל מתחת שכבת גיל מסויימת, דה פול די מסתכמת בתור 'הלהקה הבריטית הזאת שהשפיעה על אמנים שאנחנו אוהבים', ומעבר לכך רבים מאיתנו לא ממש יודעים עליה כלום. אז אמנם הקטע הבא לא באמת מחליף האזנה ראויה לתקליטים של הלהקה, אבל הוא בהחלט נותן קצת רקע משעשע מאוד על האגדה שנקראת 'דה פול'. יצר אותו ג'פרי לואיס, שגם הופיע כאן במאי האחרון, ומין הסתם בעצמו מושפע מאוד מהלהקה.

Jeffrey Lewis בלבונטין 7

עצוב ומצחיק, חכם ואינפנטיל

הוא כל כך צנוע שבא לתת לו חיבוק ולהגיד לו שהוא ענק אפילו שהוא עמוק בפנים יודע את זה טוב מאוד. אחרי חימום בעיקר מגניב של לייל ארד, אך לא מרגש במיוחד עלו ג'פרי לואיס ואחיו הלץ ג'ק, ונתנו הופעה מצויינת. לפרקים היא היתה עצובה, לפרקים ממש מצחיקה וכל הזמן מעניינת. היה משעשע במיוחד לשמוע אנשים מהקהל יוצאים מהבונקר של הלבונטין 7 בסוף ההופעה, תוך כדי שהם שרים לעצמם creeping brain, creeping brain, creeping brain. למי שלא היה שם, מדובר בשיר שלואיס ביצע בסוף ההופעה בליווי הקרנת ציורי קומיקס (שהוא צייר), שמתארים את השיר בדיוק לפי המילים שהוא שר. השיר דיבר על מוח. כזה שנראה כמו קרנג מצבי הנינג'ה, שרוצח אזרחים, ובסוף משתלט על העולם. אם אני זוכר נכון, השיר הסתיים בכך שהמוח המגעיל והמרשע הופך למוח היפי ענקי שכולם מחבקים ואוהבים. creeping brain.

זו גם הייתה חוויה חינוכית. קיבלנו שם את ההרצאה המפורסמת של לואיס, על התפתחות ה-pאנק רוק האמריקאי בין השנים 1950 ל-1975. אני יודע שהמילה מאבדת מכוחה כשמשתמשים בה יתר על המידה, אבל כאן היא פשוט מתבקשת; גאון.

"כזה גדול"

Secret Chiefs 3 בבארבי

אמאל'ה החבר'ה האלה יודעים לנגן! הסיקרט צ'יפס בונים לאט לאט ובאינטסיביות מתח שנשבר לך בסוף על הראש בעוצמה. "When it hits you feel no pain". התהפכתי שם קלות עם כמה בירות והצילום איבד את שיווי המשקל, אבל אתם חייבים לשמוע איך שהם ניגנו. כל הלהקה עלתה עם גלימות/ברדסים סטייל קו קלוקס קלאן בנגטיב, וחוץ מהכנר, נשארו עם הקפוצ'ונים השחורים והמחודדים על ראשם כל ההופעה. חברה שהייתה איתי שם אמרה לי, שהיה לה כיף לגלות תחת המעטה המפחיד שלהם פרצופים מחויכים למראה הקהל המרוצה, בייחוד את הכנר הוירטואוז עם הלוק הנערי שמנגן גם באסטרדספיר.

יש המשך »

במסגרת כתבה שהכנתי לטיים אאוט ולקראת סיבוב ההופעות הקרב ובא, כתב לי ג'פרי לואיס על חמישה שירים שהוא אוהב במיוחד, ושהשפיעו על המוזיקה שלו (הבוקסה בצידה השמאלי של הכתבה). מאחר ובמקור הכתבה פורסמה על נייר, החלטתי לפרסם אותה כאן יחד עם המימד החסר – הצליל, ולאפשר לכם גם באמת להאזין לשירים חוץ מלקרוא את דעתו עליהם.

הגדלת הכתבה למסך מלא

השירים:

1. I Ain't Thick, It's Just a Trick by Crass

"זוהי דוגמה מצוינת לאיך שהפולק וה-Pאנק ניתנים להחלפה כשזה מגיע לכתיבה, תוכן או סוגי אקורדים. אחד השירים האהובים עלי של קראס, מילים מעולות, הקלטה אדירה, אנרגיה ואינטליגנציה יוצאות מן הכלל"

וזוהי גרסתו הפולקית של ג'פרי לואיס. לקוח מתוך אלבום של לואיס שכולו קאברים לשירים של Crass. יחי ההבדל

2. Nazi Punks Fuck Off by The Dead Kennedys

"אי אפשר לטעות עם כזה שם לשיר. פעם אפילו עשיתי לו קאבר בעצמי. חוצמזה זה אחלה שיר לשיר בערבי שירה בציבור."

3. Philadelphia by Prewar Yardsale – (live version from the Peel Sessions)

"פריוור יארדסייל היא להקה מניו יורק שהיוותה השפעה ענקית עלי, אני אוהב שהם כותבים מאות של שירים עם אותם שלושה אקורדים ואני גם אוהב את הרעיון של להעביר את הגיטרה האקוסטית דרך פדאל דיסטורשן. זה סאונד שגנבתי מהם."

4. Smashing Time by Television Personalities

"באמת שאין יותר טוב מזה, זה כל כך חי וכל כך יפה וקליט. זה באמת כל מה שאתה רק יכול לצפות משיר Pאנק, או פולק, או פופ או כל סטייל אחר. לפני כמה שנים ניגנו עם הטלביז'ן פרסונליטיז ומנהיגם, דן טרייסי היה עד כדי כך שיכור שהוא לא יכל לעמוד על הרגליים, הוא אפילו לא יכול היה לשיר שיר אחד בודד. כל פעם שהלהקה התחילה שיר הוא שר כמה מילים ואז או נעצר או שפשוט נפל. זו הייתה ההופעה המדכאת ביותר שאי פעם ראיתי. אבל הוא כתב כמה שירים באמת ענקיים בחייו."

ועוד שיר אחד שנחתך בעריכה:

5. Spector Vs. Rector by The Fall

"דוגמא מעולה לכמה דמיון אתה יכול להכניס בכתיבת שירים, אפשר להמציא להם מבנים חדשים לגמרי ולספר באמצעותם סיפורים משונים, להמציא שמות משונים ולייצר עם הפה שלך קולות משונים. אין גבולות. יצירתיות מוזרה וטהורה."

בעקבות הגעתם הקרבה והמשמחת של שניים מגיבורי הפולק "החדש" להופעות בישראל: ג'פרי לואיס, שמייצג את זרם האנטי פולק ודבנדרה בנהארט שמזוהה עם אחיו החורג של האנטי – הפריק פולק, התחלתי לחפור שוב בתוך הפולקיאדה ותראו מה מצאתי! The Eternal Children הוא סרט הולנדי, אמנם לא חדש (2006, אנגלית) אך לגמרי שווה ומרגש המתאר את הפריק פולק דרך עיניהם המוזרות והכל כך יפות לטעמי של כמה מאמניו המובילים: האחיות קוקורוזי, ושתי באניאן, אנתוני וכמובן הניאו היפי דבנדרה בנהארט.

אז מה בעצם ההבדל בין שני המושגים האלו, שכמובן שלא האמנים עצמם הגו: הפריק פולק שעליו מדבר הסרט, לבין האנטי פולק? למה כל כך שכיח להתבלבל ביניהם ולהחליף אותם אחד בשני?

.

הבילבול נובע בצדק, מהיות שני הזרמים המוזיקליים האלה בעלי לא מעט נקודות השקה, הרי מצד אחד שניהם סוגים משונים של מוזיקת פולק, אך מצד שני כאלה הנושאים הלך רוח שונה מאוד אחד מהשני. הפריק פולק, מגיע מראיית עולם הרבה יותר היפית-שאנטי-באבאית שכזאת, ומתוך סביבה נטורליסטית ואוניברסלית, לעומת האורבניות המיוחסת לאנטי פולק אשר נולד לו על שפות מדרכותיה של ניו יורק הסואנת. הפריק פולק שואב את כוחו והשראתו הגדולה מתוך החיבור האינפנטילי הטהור והיפיפה שלו עם הילדות, עם התמימות (להבדיל מנאיביות), מהג'נדר בנדריות וההתעלמות הטבעית שלו מהגדרות מיניות שבאות לבני אדם בד"כ רק אחרי גיל התבגרות מסויים.

למרות שרבים מייחסים בדיעבד את המפץ הגדול שהחל את הפריק פולק לאלבומה של ושתי באניאן – (Just Another Diamond Day (1970, שהפך לקלאסיקה רק אחרי כמעט 30 שנה, עדיין אף אחד לא באמת יודע מתי בדיוק החל הפריק פולק.

הקליפ החדש והמופרע של דבנדרה… אני יודע שלשים את הוידאו של I feel Just Like A Child היה מעביר את המסר ברור יותר אבל לא יכולתי להתאפק. זה גדול

האנטי פולק לעומת זאת, בכלל נובע מתוך ה-Pאנק ותרבות הנגד ומכאן שמו, אך בניגוד לאותו Pאנק הרסני שרובנו מכירים מלהקות של חוראנים סטייל הפיסטולז, האנטי פולק מלא בהומור עצמי, שנינות צינית וכנות אישית שבאה לידי ביטוי בסגנון כתיבה וביצוע ייחודי של כל אחד מהאמנים המייצגים אותו. רגע, אז מי בכלל מייצג אותו? בין האמנים היותר מוכרים של האנטי תמצאו את: אדם גרין, לאצ' וג'פרי לואיס כמובן, קימיה דוסון ו- Paleface. החבר'ה האלה הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה שבכל זאת נשארה איזוטרית באופן יחסי להצלחה האדירה של הפריק פולק מאז תחילת האלף הנוכחי.

לאנטי פולק, לעומת הפריק, יש תאריך לידה. הוא נולד מתוך סוג של פעולת מחאה יזומה של אדם אחד, סינגר-סונגרייטר בשם לאצ' (Lach) שרצה לבצע את שיריו במועדוני הפולק של הגריניץ' וויליג' אך סורב בטענה שמוזיקת הפולק שלו Pאנקית מדי בשבילם. לאץ' לא וויתר והקים מועדון משלו בו הוא קרא לכל האמנים והווירדו'ז, שלא תאמו את המועדונים השמרנים יותר, לבוא להופיע אצלו. באותו השבוע בו לאצ' פתח לראשונה את המועדון שלו – The Fort, במקרה התקיים בעיר פסטיבל הפולק של ניו יורק, אז הוא פשוט קרא לאירוע פתיחת המקום שלו – פסטיבל האנטי פולק של ניו יורק. אפשר להגיד שהאנטי פולק עבור הפולק הישן הוא מה שה-Pאנק היה עבור הרוק הקלאסי.

אני מניח שההעדפה בין האנטי לפריק תלויה בסגנון החיים שלכם, בין אם אתם יותר חבר'ה של קיבוץ או של עיר, אך כמובן שהכי שווה ליהנות משני העולמות. כך או כך, ישנם המון מקומות בהם שני הסגנונות האלה פשוט נושקים. אני מניח שהראשון הוא הבסיס האקוסטי של הפולק, שכן את שניהם אפשר לנגן בחוץ, במעגל ובלי צורך בחשמל. אני גם שומע איפשהו את קולו של סיד בארט מהדהד בהרבה מהשירים של שני הצדדים הפסיכדליים האלה של הפולק. אך הדבר החשוב ביותר שמאחד בין שני תתי הז'אנר האלה הוא, ששניהם מהווים מים חיים ומתחדשים שזורמים מתוך ביצה של מוזיקה הנטמעת בתוך המאפיינים של עצמה. הרי פולק הוא קיצור של המילה פולקלור – רוח האנשים, ורוח מטבעה משנה את כיוונה כל הזמן. ישנם המון סוגי פולק שמייצגים המון סוגים של אנשים ממקומות ומזמנים שונים. הפריק והאנטי הם רק שניים מתוכם שבמקרה גם זכו בשמות.

ג'פרי לואיס מגיע לירושלים-חיפה-תל אביב וזה יקרה ב-23-24-25 במאי במועדונים: אוגנדה, המרתף 10 ובסוף בלבונטין 7 בת"א! שלוש הופעות, יעני אן יזראלי מיני-טור… לואיס הוא אחד מהכותבים היותר מוצלחים שצמחו מסצינת האנטי פולק הניו-יורקית. בנוסף לכתיבה המהוללת שלו בפי רבים וטובים, האיש ניחן גם בידיי אמן והוא מצייר ממש טוב. שני הכשרונות האלו שלו יחד עם העובדה שלואיס הוא יצור אורבני באים לידי ביטוי מירבי כשהוא שר ומלווה את עצמו בציורי קומיקס. הכנתי פלייליסט של שישה קטעי וידאו מובחרים לשם הדגמה והדלקה:

-

הפעם הראשונה שנתפסתי על הווירדו המוכשר הזה  הייתה כששמעתי את – The Last Time I Did Acid I Went Insane. כשמו כן הוא, זה שיר שמדבר על חוויה כימית-רוחנית, כפי ששירים רבים הטיבו לתאר לפניו, אך ממש לא ככה! – ג'פרי לואיס מצחיק רצח. הוא נוטה לכנות-יתר (אין דבר כזה) אשר מובילה את המאזין למצבים אבסורדיים, מצחיקים ועמוקים להחריד. הנה לדוגמא, קטע קצר ומשעשע באופן מטריד מתוך הפעם האחרונה  (נכון לתקופת כתיבת השיר…) שלואיס עשה אסיד:

יש המשך »