אור בזויות

מייקל ג'ירה כועס גם עליך

אין זמן להתברבר כי Swans, להקתו האגדית של מייקל ג'ירה, מגיעה לישראל  בחודש אפריל הקרוב, והחימום שלכם לקראתה צריך להתחיל כבר מעכשיו. מה הלחץ אתם שואלים? ובכן, הכל. כל מה שקשור בסוואנס מלחיץ. המוזיקה שלהם כבדה ודחוסה, המילים מושכות לכיוונים של חטא נטול אפשרות של גאולה, ההופעה האקסטטית שלהם על הבמה וההיסטוריה המרשימה שקצרה היריעה מלהכילה. Swans נחשבת לאחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק האלטרנטיבי האמריקאי – הלא מסחרי. היא היתה פעילה בעיקר בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת, אך בשנה שעברה התאחדה לראשונה מזה 13 שנה ושחררה אלבום ענק שרק את השם שלו לוקח לא מעט זמן לעכל; My Father Will Guide Me Up A Rope To The Sky, הוא מאותם אלבומים שדורשים לפחות כמה האזנות כדי להבין. מדובר באלבום שנושא רעיון מרכזי אחד לכל אורכו. כן כן, אלבום קונספט. ארקייד פייר וקניה ווסט הוכיחו בשנה שעברה שעדיין יש קהל שמוכן לאלבומים גדולים ושלמים. למרות שזהו אלבום קצת יותר מפחיד.

ג'ירה מייצר ייסורים דתיים קשים כמעט מכל דבר שהוא נוגע בו וזה לא משנה עד כמה חילוני אתה כדי שהם יצליחו לחלחל גם בך. השיר הפותח את האלבום הוא יצירה מופשטת וארוכה שמתחילה בפעמוני כנסיה מבשרי שחורות ונמשכת בשירתו הספירלית והמהפנטת של ג'ירה על רקע ביצת נויז גיטרות סמיכה וקשה לניווט. אישור לכך שגי'רה כנראה אכן אובססיבי דווקא לצד הרע של הדת, מגיע כבר בשיר השני, Reeling The Liars In, שלהבדיל מקודמו יותר עדין ופחות מחושמל, מין בלוז-אמריקנה גותי. "הנה ידי עכשיו סובב פנימה את המסמר" הוא שר בקולו הנמוך כמו לוקה בקדחת ישועית שגורמת לו לקחת ללב את כל השקרנים והמניאקים של העולם כולו. השיר You Fucking People Make Me Sick לא מותיר ספק בכך שמדובר באלבום כועס שלא יהיה למאזין קל לנוע בו בחופשיות. הוא נפתח במין גיטרה פולקית וחרישית ופתאום משום מקום מבליח קולו של ההיפי האינפנטיל, דבנדרה בנהארט, ששר יחד עם ביתו הקטנה של ג'ירה. העדינות של שניהם רק מוסיפה לעוצמתו של מטר האבנים התעשייתיות שנוחת חזק מאוחר יותר בשיר. קשה להגיד אם ג'ירה יוצר ממקום של צניעות קיצונית או לחילופין מתוך שיגעון גדלות. …My Father Will יוצא בלייבל הפרטי שלו, Young God Records שמתמקד בעיקר באקספרימנטל ואוונגארד, אך חובבי אינדי רוק, מסוניק יות' ועד דירהאנטר יימצאו הרבה יופי בחידתיות האפוקליפטית של Swans.

Swans – Reeling The Liars In

Swans – Eden Prison

Swans – You Fucking People Make Me Sick (Feat. Devendra Banhart)

הביקורת פורסמה לראשונה כאן (עמ' 114)

הם לא רק בני אדם. Devo

אחרי עשרים שנה של שקט תעשייתי שבהן לא הוציאה שום דבר חדש, להקת הקאלט העתידנית Devo שחררה אלבום תשיעי בשם Something For Everybody. דיבו היא להקה מוזרה בלשון המעטה: היא קרויה על שם רעיון פילוסופי בשם דה-אבולוציה, שאומר פחות או יותר שככל שאנחנו מתקדמים יותר טכנולוגית ואבולוציונית, כך אנחנו נהיים יותר מפגרים, תרתי משמע. חוש ההומור הסאטירי-גיקי, הקר והחתרני של הלהקה היה ונשאר אחד מסימני ההיכר הברורים שלה מאז הקמתה באורגון, אוהיו ב-1973. סימן היכר נוסף של חבורת חנוני המד"ב המופרעים האלה הוא כובעים חלליים וקשיחים שזכו בשם האולטרא-גיקי Energy Dome. כך שזה רק מסתדר שיוצרי סדרת האנימציה הקומית פיוצ'רמה בחרו לארח את דיבו באחד הפרקים היותר טובים של העונה האחרונה, בו כל חברי הלהקה הם מוטנטים ירוקים שמרביצים הופעה חיה בביוב. לפני כשנתיים עשתה דיבו תעלול שיווקי מבריק יחד עם חברת הטלביזיה האמריקאית Tivo, כאשר דאגה "שידלוף" לרשת סרט דוקומנטרי המצביע על קונספירציה של טיבו נגד דיבו. בסרט, הצלחתה של חברת Tivo מיוחסת לפיסת טכנולוגיה חייזרית שגנב מייסד החברה מלהקת דיבו אי שם בשנות השבעים, כשאלה עוד היו חברים לספסל הלימודים. הרעיון היה להחזיר את דיבו לכותרות לקראת צאת האלבום החדש. זה לא עבד להם, אבל זה היה מצחיק.

I Can't Get No Satisfaction
 

Mongoloid
 

אך דיבו הם לא רק חבורה של ליצנים. בתקופה בה ה-Pאנק רווי הגיטרות היה בשיאו, נחשבה דיבו לחלוצה פורצת דרך שהיתה בין הראשונות שהשתמשו בסינתיסייזר ככלי מוביל בלהקה והניחה את אבן הפינה למי שלימים ייקראו להקות הגל החדש. אלבומה הראשון של דיבו מ-1979 Q: Are We Not Man? A: We Are Devo, שהופק על ידי לא אחר מאשר בריאן אינו, הציג שילוב של רוק אלקטרוני קצבי, מין Pאנק-Fאנק רובוטי שגרר אחריו השוואות אינסופיות ל-Kraftwerk הגרמנים.

Something For Everybody החדש מציג את דיבו מעודכנים לחלוטין בשינויים המוזיקליים העכשוויים, ומה שאז היה נחשב לגל חדש הפך לאלקטרו-פופ גרובי לגמרי, שעדיין בועט ושומר באדיקות על הלך הרוח המטופש והבדחני מצד אחד ומצד שני המחאתי-סוציאלי של הלהקה. אל מייסדי דיבו והסולנים שלה, מארק מאד'רזבואו וג'רי קאסל (ושני אחיהם..), הצטרף המתופף ג'וש פריס (Nine Inch Nails, Guns n' Roses) שהחליף את מכונות התופים בהן השתמשה הלהקה באייטיז.

Fresh
 

אולי צ'חררי, את רואה שאני צופה במסע בין כוכבים!

לא ברור איך האלבום החדש, שמורכב מ-12 שירים חדשים שנבחרו ע"י מעריצי הלהקה באמצעות הצבעה אינטרנטית, נעדר מרוב סיכומי השנה שמציפים אותנו לקראת 2011. דיבו אמנם לא ממציאים את הגלגל באלבומם החדש, אך הם רעננים מתמיד וזה ניכר כבר בהמנון המקפיץ שפותח את האלבום ושלא לחינם נקרא Fresh. מיד אחריו מגיע What We Do המצויין שמסביר במילים פשוטות את הקונספט של כל האלבום כשמאד'רזבואו וקאסל שרים יחד את המילים "מה שאנחנו עושים זה מה שאנחנו עושים. זה הכל אותו דבר, אין כאן שום דבר חדש". והאמת היא שהם צודקים. כל האלבום, שמלא בלהיטים פוטנציאליים קליטים וכיפיים, אולי מעודכן בסאונד שלו, אך הוא נשמע כמו המשך ישיר של שני האלבומים הראשונים של הלהקה. וטוב שכך. Please baby please baby baby baby please baby הוא הגרסא של דיבו לאיך כותבים פזמון מדבק בשנת 2010. השיר אולי הכי גדול באלבום הוא Human Rocket המסיבתי והאפל שכתוב כולו מנקודת מבטו של טיל בדרכו לעבודה.

Human Rocket
 

אמנם נראה שההומור המעוות של דיבו שוב לא הובן כראוי, אך זו עדיין לא סיבה לפספס את אחד האלבומים הכי מוצלחים של השנה, שהוא גם יופי של היכרות עם הלהקה לאלו שמעולם לא שמעו על קיומה.

גונג'ה סופי מנגב את הפרצוף עם מרצ'נדייס / צילום: בן פלחוב

הציפיות שלי לקראת ההופעה היו בשמיים, השמעתי את A Sufi & A Killer למלא חברים, ממש התרגשתי, כתבתי על זה, באמת שהייתי קצת בטירוף מהעניין. אני מניח שזו הסיבה לכך שכשתאכזבתי, התאכזבתי בענק. הנה קטע שבסוף לא פורסם מתוך הראיון שעשיתי עם גאסלאמפ קילר לקראת ההופעה שלו כאן עם גונג'ה סופי:

אם ההתשובה של גאסלאמפ לשאלתי היתה שגם הוא צפה שהקהל יבוא בשביל החוויה הפסיכדלית וה-"השירים היפים", אז למה לעזאזל הם היו חייבים לדפוק הופעת ראפ-נויז הרדקור, שרובה מאולתרת ועם סאונד קשה ואלים במיוחד?! שום דבר מהעדינות השבורה שבקולו של גונג'ה סופי לא עבר יפה מהאלבום אל הבמה. ולאן נעלמו כל המנגינות המזרחיות וכל היציאות המענינות של גאסלאמפ? אולי נבלעו בתוך קולו המעוות של גונג'ה שצרח לתוך שני מיקרופונים שמתוכם אחד כוון לדיסטורשן מוגזם לגמרי. הסאונד שנוצר שם היה לא נעים, מיותר לציין שרוב הזמן בקושי הבנתי מילה ממה שהוא שר/צועק. האיש הרוחני והמסתורי שחשבתי שאני עומד לראות על המיקרופון במציאות נראה יותר כמו איזה ראסטה -ראפר על קראק. יש המשך »

ספי רמירז ציזלינג / צילום: יובל אראל

אתמול בלילה (חמישי) ברחובות פלורנטין, נראה היה שכולם נוהרים באותו הכיוון – אל ה-Cage Rage, הקרב המוזיקלי המטופש והכל כך כיפי בין האחים רמירז לבום פם. התור הענק מחוץ לקומפורט 13 השתרך סביב הבניין, שאפשר היה לחשוב שמדובר באיזו הופעה של אמן גדול מחו"ל, שמגיע לכאן לראשונה ולעולם לא יחזור. שמחתי לראות איזו היענות מטורפת היתה להופעה. לא עבר יותר מדי זמן מהרגע שנכנסנו, ועד שלאון "סנדק האינדי" פלדמן עלה לבמה (שהוסבה לזירת איגרוף), בחולצת פסים שחור-לבן סטייל "אני השופט כאן", והתחיל להדליק את הקהל עם הטקסט האינפנטילי והמעולה שהכין מראש. כמה שטויות הוא דיבר שם זה לא ייאמן.

בדרך החוצה עצרתי בשירותים. גם שם היה קצת פריקי

ההופעה היתה כסאחיסטית לאללה. שתי הלהקות ניגנו הרבה יותר קשוח ממה שהן מנגנות ברגיל. בקהל זיהיתי תנועות הד-באנגינג מעשור אחר. היו אנרגיות מטורפות של רוק'נצחוק מהבמה אל הקהל ובחזרה. בהתחלה שתי הלהקות ניגנו יחד והיה ממש יפה לראות כמה שהן מתואמות אחת עם השניה: שתי מערכות תופים ועליהן שני מתופפים שעושים אחד לשני פרצופים של "חכה חכה יור גואינג דאון" – כשבת'כלס הם היו ממש טובים ביחד. עוזי רמירז עלה בטייטס כחולים-סגולים, שיכולים להתפרש כקשוחים אך ורק אצל המפגרים מההיאבקות באמריקה, ואורי כנרות לבש מכנסי כדורגל קצרצרים וסרט עם גולגלות על הראש. הם עשו המון דאווינים על הבמה, ניגנו עם השיניים, מאחורי הגב, בעמידה על הכסא ובשכיבה על הרצפה, החליפו גיטרות, ניגנו בק-טו-בק – בקיצור עשו פאן. שניהם בין הגיטריסטים היותר טובים שפועלים כיום בישראל לטעמי, ובטובים אני מתכוון לסטייל שלהם. אלף סטייל יש להם והם רחוקים מאוד אחד מהשני בכיוון שלקחו בשנים האחרונות. עוזי יותר בקטע הדרומי אמריקאי (דרום ארצותהבריתי), ואורי חזק בסרף. בשני הקצוות המרוחקים של הזירה עמדו, בצד של בום פם, טובי, שנהם לתוך המיקרופונים באמצע שירים של הרמירזים, עטה גלימה ארוכה, חמוש בטובה אימתנית, ובפינה הנגדית – ספי ציזלינג (רמירז) והחצוצרה, שגם עלה עם גלימה, רק עם קפוצ'ון סגנון טקן 4. חזק כל הרעיון הזה של היאבקות מוזיקלית.

הבחורה, שהסתובבה עם השלט שעליו כתוב את מספר הסיבוב, היתה בבירור לטובת האחים רמירז, השופט היה בבירור לטובת בקבוק הוודקה ואפילו חילק צ'ייסרים לקהל. הלהקות ניגנו שירים אחת של השניה ובאחד הסיבובים לכל להקה ניתנו שלושה שירים לבצע, כשלטעמי הכי שווה היה הביצוע של מאליבו, הקטע שסוגר את אלאקאזם – אלבומם החדש של בום פם.

לא הגעתי להופעה בכוונה לסקר אותה ולכן שמתי יותר דגש על על הבירה והלרקוד, מאשר על התוכנית האמנותית של הערב, אבל מסתבר שלכל סיבוב היה רעיון מאחוריו. תימורה לסינגר סיכמה ממש יפה את כל הסיבובים בכתבה שלה ב-Ynet. הדבר היחיד שאיכזב אותי קלות היה בסוף הערב, כשכל העסק נגמר ורק נותר ללאון להכריז על הלהקה המנצחת – במקום לבחור שרירותית אחת מהשתיים סתם כדי לחמם את הרוחות עוד קצת, הוא הכריז על "החברות" כמנצחת. אפשר לראות בסוף הוידאו הבא שגם נערת השלט לא היתה ממש מרוצה מההחלטה ההיפית של השופט. כוסעומו חברות – עוד לא ראינו דם! עוד לא ראינו דם!

ההכרזה. הבחורה צודקת, רצינו עוד מהכסאח שהיה שם

מאבד את הצפון

מבלי לרדת לפרטים רכילותיים מספר ג'יימי לידל שבשנתיים האחרונות שחלפו להן מאז "Jim", אלבומו הקודם והמצויין, עברו עליו כמה מערבולות וסערות רגשיות. זה לא מפתיע, אם כך, שהוא בחר לקרוא לאלבומו השלישי בשם "Compass", שכן מדובר באלבום שמכוון את המאזין במסע אל תוך נשמתו השחורה והמסועפת של היוצר הלבן הכי Fאנקי שיצא מבריטניה מאז ג'מירוקוואי.

כבר מהשיר הפותח, "Completely Exposed", אפשר להרגיש שמשהו בלידל השתנה. לידל חושף את אוסף השפעותיו ויכולותיו המרשימות הן כמפיק והן כזמר בחסד, כשהוא מערבב את הסול והגוספל של שני אלבומיו הקודמים עם ה-IDM והטכנו של ההרכב שזנח, סופר קוליידר. הסול המשוכלל והרוקיסטי יותר שב-"Compass" נשמע כמו הכלאה בין הFאנק הישן של פרינס וסליי סטון לבין המורכבות האלקטרונית של אפקס טווין וסקוורפושר.

יש המשך »

שמעתם כבר את הנשיונל החדש? לא? טוב, אז הנה הביקורת שלי עליו מטיים אאוט, ומתחתיה תמצאו את השירים שהזכרתי בטקסט, להאזנה וחידוד הבנת הנקרא. שלוש שנים של ציפייה מאז The Boxer והנה זה בא!

הגדל כתבה שגם אוכל לקרוא שם משהו

Afraid of Everyone by The National
 

Bloodbuzz Ohio by The National
 

Conversation 16 by The National
 

להגדלה למסך מלא
הכתבה פורסמה לראשונה במגזין טיים אאוט, ב-15 באפריל.

עבר כבר שבוע וחצי מאז אבל עדיף מאוחר… זה היה שבוע מלא הופעות ומסיבות. איכשהו למזלי, כל ארבעת האירועים אליהם יצאתי היו מוצלחים במיוחד, ואני מחשיב כל הופעה של יו לה טנגו כאירוע נפרד, אם הייתם בשתיהן אתם בטח מבינים למה. ואם לא, הסבר בהמשך הפוסט. זהו סיכום השבוע שעבר עלי, שבוע שהתחיל במסיבה מפלצתית של 2Many Dj's באומן 17, המשיך להופעה שכונתית במיוחד של בוגי בלאגן בבארבי והסתיים (השבוע) בשתי הופעות מעולות ושונות בתכלית אחת מהשנייה של יו לה טנגו.

18/03 פיצוצים עם ערק – טו מני דיג'ייז

ביעבוע זו מילה בתל אביבית? כי אם כן אז נראה לי שאני סוף סוף מתחיל להבין אותה. הייתה התרגשות רצינית של לפני מסיבה, מין כזה בילד-אפ שמועד לפורענות האכזבה. בייחוד אחרי שכולם ביאסו אותי איך שאמרתי להם שהמסיבה תתקיים באומן 17. לא יצא לי להיות שם לפני, גם לא בגראנדמסטר פלאש (מעפן שכמותי). יש לאנשים אנטי רציני למקום הזה אבל דווקא איך שנכנסנו לשם קיבלתי וייבים ממש טובים – של חוץ לארץ. אולי בגלל מימדי המועדון שיחסית גדול יותר מכל מקום אחר שאני רגיל אליו בישראל, אולי בגלל שפגשתי שם את אחי שלא ראיתי זמן רב ובכלל מתגורר בניו יורק. לא יודע. היו וייבים טובים. נכון שהיה קצת מעיק לחכות שסולווקס יעלו כבר לתת את הסט שלהם – השעה הייתה אחרי שתיים ורבע והם עדיין לא על העמדה אך כשהם לבסוף עלו, זה הרגיש כמו בעיטה בפופ. האחים הבלגים הרביצו שם אלקטרו-מאש-אפ רצחני עם הרבה נגיעות של סליז ואפילו שילבו בסט שלהם את השיר "לשמוח ולרקוד" של האחיות יוספי… לא ממש בחירה פוליטית או מתחנפת לקהל הישראלי הרי אפשר להמיר את השיר הזה לכל שפה אחרת אם רוצים והוא עדיין יתפוס.. לשמוח, לרקוד. היה ענק.

19/03 כל הקהל על הבמה – בוגי בלאגן

אני מת על בוגי בלאגן ואם זו לא הפעם הראשונה שלכם כאן באור בזויות, אז אתם בטח יודעים את זה כבר. הגעתי לדי הרבה הופעות שלהם עד היום, ויצא שאיכשהו בשנתיים האחרונות נוצר ביני לבין הלהקה קשר אישי. ב-2007, הדרדרתי למצב של דיכאון קליני ממושך (ועד כאן הפירוט בנושא זה) – הדבר כנראה ניכר עד למסכיהם של הבלאגניסטים, ששוכנים אי שם רחוק בגולה שבצרפת. אני מניח כך כי במהלך איזה משחק ליגת אלופות בסלון דירת השותפים בה גרתי אז צילצל אצלי לפתע הנייד, על הקו היה גברי מפאריז… (הצמד בוגי בלאגן קוראים לעצמם עזרי וגברי). הוא התקשר לשאול לשלומי ככה פתאום, משומקום. העיניינים התגלגלו ועם הזמן גילינו שכולנו יהודים אלג'יראים – כן, אני לגמרי בקטע העדתי, עדיין. בעיקר כי זה מצחיק אותי וחוץ מזה באמת שאין המון אלג'יראים בארץ אז זה מין קטע לגלות את זה.

משהגענו, חשכו עיני למראה חלל הבארבי המעוצב לדייטים שנועדו לכשלון, עם שולחנות ואווירה כללית שמרמזת על ערב שעומד להיות חלש עבור אלו מאיתנו שלא באו לעשות דאווין על מישהי עם איזו פלטת טוגאנים. למזל כולנו, כולל זו שלא התרגשה מהפסטלים, החששות האלו התפוגגו כבר בחמש דקות הראשונות. קהל גדול יחסית מילא את כל קידמת הבמה בשמחת רוק אנד רול אמיתית וצעירה. הליצנים מהלהקה זרמו עם הבלאגן שנגרם בקהל ע"י חבורה היפראקטיבית, שנראתה כאילו יצאה לאפטר ועוד רגע צריכה לשוב לבסיס. הערב נגמר באטרף של בלוז-רוק-בואו נעשה צחוקים כשחצי מהקהל בכלל נמצא על הבמה, וגם על המיקרופונים. אפילו הפרחה מהדייט עם ההוא (שכבר ממזמן שיכור על הבמה) רקדה בסוף כאילו היא לפחות בחתונה. בקהל צצו רקדניות בטן ספונטניות חוץ מהאחת שבאה מראש כדי לעשות שמח. צעקות לולולולולו מזרחיות, ידיים מורמות באויר. היה מוצלח מעבר לכל ציפיותיי. וכמעט שכחתי, זאב נחמה עשה איתם ביצוע חשמל לציפור מדבר + ב.מ.וו שחורה של אתניקס. היה כיף בטירוף, ההופעה נמשכה כמעט שעתיים וחצי! הלהקה נגנה את כל הרפרטואר שלה מההתחלה (הם בדרך לאלבום שני) כשראתה שאף אחד לא בעיניין של להפסיק לרקוד. היה אדיר.

יש המשך »